חיים נחמן ביאליק

ביאליק נולד בכפר ראדי ליד ז'יטומיר (וולוניה). אביו שבא ממשפחה מלומדת, לא הצליח בעסקיו ולו ואימו של ביאליק היו אלה נישואים שניים. שניהם התאלמנו בנישואיהם הקודמים. למרות מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו כמה משיריו הטובים ביותר של ביאליק מזכירים ומשבחים את תקופת ילדותו עת שרץ בצל הסודי של היער. שירים אחרים מתארים בדידות והזנחה מצד הוריו.
כאשר ביאליק היה בן שש הורי עברו לז'יטומיר בחיפוש אחר פרנסה ואביו היה למוזג בסלון בפאתי העיר.

זמן קצר לאחר מכן, ב-1880, מת אביו והאלמנה חסרת הכל שלחה את בנה לסבו שהיה מלא כוונות טובות. במשך עשר שנים הנער המחונן והשובב חיים נחמן ביאליק גודל בידי האדם האדוק הזקן והקשוח שהיה סבו. בהתחלה הוא חונך על ידי מלמדים ב"חדר" המסורתי, אבל אחר כך, מגיל 13 הוא למד בעצמו.

לאחר שקרא כתבה עיתונאית ששכנעה אותו שבישיבת וולוזין הוא יוכל הן להמשיך בלימוד התלמוד ולהתחיל ללמוד מדעי הרוח. ביאליק שיכנע את סבו להרשות לו ללמוד שם. אך לימודיו בישיבה אפשרו לו רק להשקיע עצמו בלימוד התלמוד והוא רצה ללמוד גם דברים מודרניים. לבסוף גברה עליו שאיפתו זו והוא החל למשוך עצמו מעולם הלימוד והחל לחיות בעולם השירה. הוא קרא שירה רוסית וספרות אירופאית.

עוד בזמן שהיה בישיבה הצטרף ביאליק לאגודת סטודנטים אורתודוכסית ציונית סודית בשם" נצח ישראל ". מטרתה הייתה לשלב לאומיות והשכלה יהודית עם קשר חזק למסורת. בתקופה זו ביאליק היה מושפע מגישתו של אחד העם לרוחניות וציונות.

בקיץ של שנת 1891 ביאליק עזב את הישיבה ועבר לאודסה, מרכז התרבות היהודית החדשה בדרום רוסיה. הוא נימשך על ידי המעגל הספרותי שנוצר סביב אחד-העם ושימר את חלומו שבאודסה הוא יוכל להכין את עצמו להיכנס לסמינר הרבנים האורתודוכסי המודרני בברלין. הוא היה חסר פרוטה ולבד. הוא הרוויח למחייתו למשך זמן מה כמורה לעברית, בזמן שהמשיך ללמוד ספרות רוסית ודקדוק גרמני. בתחילה הצעיר הביישן לא היה מעורב בחיים הספרותיים של העיר אבל שירו הראשון "אל הציפור" שיר המביע געגועים לציון, התקבל בברכה בידי המבקרים.
כאשר שמע ביאליק בתחילת 1892 שישיבת וולוזין נסגרה, הוא הפסיק את שהייתו בחברת הסופרים באודסה ומיהר הביתה, על מנת לחסוך מסבו הגוסס את הידע שהוא הפסיק את לימודיו הדתיים. כאשר היגע לביתו הוא גילה שאחיו הגדול גם גסס. האווירה בביתו גילמה בשבילו את הייאוש והעליבות של חיי היהודים בגולה.
ב-1893 לאחר מותם של אחיו וסבו ביאליק נישא למניה אורבוך, ובמשך שלושת השנים הבאות הוא הצטרף לאביה במסחר העצים בקורוסטישב שליד קייב. במהלך הזמן הארוך ששהה בבדידות ביער הוא קרא באופן נרחב. בעסקים לעומת זאת הוא נכשל וב-1897 ביאליק מצא מישרה כמורה בסוסנוביץ ליד הגבול הפרוסי, אך עליבות החיים בפרובינציה דיכאו אותו וב-1900 הוא סוף סוף מצא מישרת הוראה באודסה, שם הוא חי עד 1921 חוץ משנה שבה הוא חי בוורשה (1904) שם הוא היה עורך ספרותי של הז'ורנל העברי "השילוח". ביחד עם עוד שלושה סופרים עבריים הוא הקים את "מוריה הוצאה לאור" שהדפיסה ספרי לימוד לבתי הספר היהודיים המודרניים. במהלך השנים הללו גדל שמעו של ביאליק וכאשר יצא ספר שיריו הראשון ב-1901 הוא כונה "המשורר של התחייה הלאומית". ב-1903 לאחר הפוגרומים בקישינב שזעזעו את כל העולם התרבותי ראיין ביאליק את הניצולים מה שהוביל ל"על השחיטה" שבו הוא קרא לשמיים להוציא לאור את הצדק באופן מידי ואם לא אז להרוס את העולם:

לאחר מכן הוא כתב את "עיר ההריגה" (1904) מסה שבה הוא גינה בחריפות את כניעתם העלובה של האנשים לטבח, הוא מביע בה מרירות על חוסר הצדק ואדישותו של הטבע: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

לאחר ששהה שלוש שנים בברלין ביאליק עלה לארץ ב-1924 והתגורר בתל-אביב שם הוא עבד עד סוף ימיו. הוא מת בוינה לשם הוא נסע על מנת לקבל טיפול רפואי. ביאליק שהיה מלומד ביהדות ערך יחד עם יהושוע חנה רבינצקי את ספר האגדה (1908-1911) ספר שעד היום נלמד בבתי הספר בישראל. הוא היה פעיל מאוד בפעילויות ציבוריות ונסע בכל העולם כשליח של הציונות והשפה העברית. לקראת סוף ימיו הוא נקט בגישה חיובית יותר כלפי היהדות וכתב את "עונג שבת" הפופולרי, לימוד בנושאי השבת.

הקריירה הספרותית של ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.
לביאליק הייתה שליטה מלאה בשפה העברית והיכולת לנצל באופן מוחלט את כל האפשרויות שישנם בשפה. במידה מסוימת הוא חזה את השפה העברית המדוברת בא"י ואף השפיע עליה במידה רבה. רבים משיריו הולחנו ועדיין מאוד פופולריים במיוחד שירי הילדים שלו. בישראל הוא נחשב כמשורר הלאומי ומעמדו בארץ הוא כמעמדו של שייקספיר בארצות דוברות אנגלית.