חיל ורעדה – מדוע אב שהולך לשחוט את בנו הופך לאביר האמונה?

האדם המושלם

בספרו חיל ורעדה, העוסק בעקדת יצחק, תיאר הפילוסוף הדני הדגול, סרן קירקגור, את האדם שהגיע להישג הרוחני הגבוה ביותר כאיש פשוט הצועד ברחוב לפנות ערב אחרי עוד יום עבודה. אותו אדם נראה רגיל בתכלית, כמו מנהל חשבונות אפרורי או כבעל חנות סדקית. הוא אינו עשיר ואינו עני; לא גאוותן ולא שפל רוח; מוחו אינו טרוד בחשבונות אישיים או בהגיגים קיומיים; אין לו תאוות מוגזמות ולא אידאלים רוחניים גבוהים. אדם זה מביט על העולם באופן בלתי אמצעי, כמו ילד העוקב בדריכות אחרי רעש נביחות של כלב וכל דבר מעורר אותו ומדובב את נפשו.

בטוח ביכולתו הוא צועד ביציבות על האדמה ונטמע בנוף האנושי. צעדיו אינם מקרינים אדנות או רחיפה קלילה על פני הקרקע. הוא שמח בדברים כמות שהם. בדרכו הביתה הוא מחייך למחשבה שאשתו "הכינה תבשיל קטן וחם, איזה צלי ראש עגל עם ירקות, אם יפגוש במקרה באיש כלבבו ישיח עמו בהתלהבות של מבין בדבר על אודות התבשיל הזה" (חיל ורעדה, בתרגום אייל לוין, 1993, עמ' 39). הוא חדור ביטחון ואמונה שאשתו הכינה לו את התבשיל, וכבר מתחיל לחוש את הטעם בפיו.

אך מה יקרה אם יגלה שאשתו לא הכינה דבר? ובכן, התשובה היא – כלום. דבר לא יקרה. הוא יכין לעצמו משהו לאכול. נשאלת השאלה: מה כל כך מיוחד באדם זה, שאבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתאר אותו כאביר האמונה? התשובה, על פי תפיסתו של קירקגור, היא שאדם זה הגיע לפסגת השאיפות הרוחניות, משום שהצליח בו זמנית גם לחיות את העולם הארצי וגם להיות ספוג במה שהוא מכנה "האין-סופי" – מחוץ לקטגוריות "הזמן" ו"המרחב". הליכותיו, מעשיו ואורחותיו מתנהלים "בחוסר דאגה ובנינוחות של נערה בת שש עשרה" (שם, עמ' 40).

התקוממות טבעית לעוול

לפי קירקגור, שני דברים מקנים לאדם את התואר "איש האמונה": הוויתור האין-סופי והחזרה. הוא מסביר את פשרם של שני דברים אלו באמצעות ניתוח דמותו של אברהם אבינו, כפי שהיא מצטיירת ב"עקדת יצחק".
עקדת יצחק היא מיתוס מכונן במקרא. אלוהים מצווה את אברהם: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, ב). בקלות בלתי נסבלת הופך הכתוב חיים שלמים של עקרות מייאשת ותשוקה קמאית לילד, לענן כלה ולצל עובר. האכזריות שבה נאמרים הדברים מקוממת במיוחד כשמחבר ממשיך לסובב את הסכין ומפרט בדם קר כי מושא הרצח, יצחק, הוא בנו, יחידו, אהוב נפשו של אברהם.

המחשבה הראשונה שלנו היא שאין זה הגיוני שאברהם ישית את לבו לציווי הבלתי מוסרי הזה. אין סיכוי שאדם שהתנצח עם אלוהים על חייהם של כמה צדיקים אנונימים בסדום יוותר לו כעת במחי יד על בנו בכורו.

והנה, "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וייקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה, ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים" (בראשית כב, ג). לא רק שאברהם אינו מוחה כנגד הציווי, אין הוא פוצה פה כלל. הפעולות הן טכניות, אוטומטיות, אך ההתרחשות מלווה בשקט נפיץ, האימה מרחפת ברקע. האב יוצא לדרך הארוכה שבסיומה יניח את בנו על המזבח ובידו תונף המאכלת לשוחטו.

שלושת מעגל הקיום

בחברה מתוקנת אב שרוצח את בנו הוא נבל מרושע וחולה בנפשו, אך הנה כאן, לא רק שאברהם אינו מנודה, אלא להפך, הוא זוכה בתואר "אבינו", כאילו בכולנו מקננת השאיפה להיות מוקרבים לעולה.

כדי לבאר זאת מבדיל קירקגור בין שלושה מעגלי קיום: הקיום האסתטי, הקיום האתי והקיום הדתי. לעניינינו נעסוק בשני המעגלים האחרונים: האתי והדתי.

"האתי בתורת היותו כזה הוא הכללי, ובהיותו הכללי הריהו נוגע לכל אחד ואחד, כלומר שהתוקף שלו חל בכל רגע ורגע. אין לו שום תחום מחוץ לעצמו המהווה תכלית לו, אלא הוא עצמו תכלית לכל אשר מחוצה לו" (חיל ורעדה).

קירקגור מתכוון שהמישור האתי הוא המוסר האוניברסלי, האנושי, השרוי בגבולות הכללי. למשל "לא תרצח את בנך" הוא צו מוסרי שתוקפו נובע ממנו עצמו. אין לו צורך בהצדקה חיצונית ואין לו תכלית חיצונית – התכלית שלו היא לעצמה:

"הפרט הוא אותו יחיד אשר תכליתו מצויה בכללי, וחובתו האתית לבטא את עצמו שם בהתמדה, למחות מעצמו את הפרטי שבו על מנת להיעשות הכללי. ברגע שבו ינסה היחיד לטעון לפרטיות שלו כנגד הכללי, הוא חוטא, ורק בהכירו בכך יכול הוא שוב להגיע להשלמה עם הכול (חיל ורעדה)".

החובה האתית, אליבא ד'קירקגור, היא להמיר את גבולות "האני" במערכת הערכים האנושית הכללית. אפשר להפר חובה אתית זו רק אם ההפרה היא למען אידאל אתי גבוה יותר. כמו אגממנון מלך יוון, שהקריב את בתו היקרה לו כמנחה לאלים, כדי שיוכל לצאת למלחמה הכרחית נגד טרויה. החובה האתית שלו כמלך גברה על החובה האתית שלו כאב, ולכן אגממנון הוא גיבור טרגי, הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה בקיום האתי.

אברהם גיבור האמונה

אך מה עם אברהם? הרי אברהם לא הלך לשחוט את בנו למען מטרה נאצלת כלשהי. לא גורל של מדינה עמד לנגד עיניו ואפילו לא גורל קהילה. המניע היחיד למעשהו הבלתי נסבל של אברהם היה הציווי האלוהי נטול הפשר והנימוק. סתם כך. שחט את בנך.

ובכן, לטענת קירקגור לא רק שאברהם אינו פושע נתעב, אלא הוא הגיע לדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה במעגל האמונה, לקיום האנושי הנעלה ביותר.

"האמונה היא אותו פרדוקס שהיחיד כפרט גבוה מן הכללי, וצידוקו עומד לו כנגד הכללי. הוא אינו משועבד לחוקי הכללי כי אם מצוי מעליהם מבלי לעקוף את הכללי הזה, אלא דרכו, מתעלה כיחיד מעל לכללי, כאשר הוא ניצב ביחס מוחלט אל המוחלט" (חיל ורעדה).

אברהם ביצע את "קפיצת האמונה הקירקגורית", כפי שמכנים זאת בהגות הפילוסופית המודרנית. לאמור, הוויתור האין-סופי של האדם הפרטי המתעלה מעל הכללי ועומד מול האל כיש מוחלט כנגד יש מוחלט. אברהם אינו רוצח את יצחק, הוא מוותר עליו כדי לקבל אותו באופן שלם יותר. בנו מסמל את הכפיפות לחוקים האתיים השרויים בגבולותיהם, ואילו הקרבתו פורצת את הגבולות לעבר האין-סופי, האלוהי. אברהם "קופץ" מהשדה האתי לשדה הרוחני ובכך הוא לוכד את הנצחי בתוך הזמני.

סרן קירקגור סלד ממוסדות דת וממתווכים תאולוגים. קיומו של היחיד לפני אלוהים היה לדידו האופן היחיד שבו אפשר לחיות חיים דתיים. בעיניו, המודל המושלם לכך היה אברהם אבינו, אביר האמונה, שבקלילות מטא-פיזית דילג בין החומרי לרוחני ולא הסכים לוותר אפילו על "הוויתור האין-סופי", הלא הוא רצח בנו.