חנוכה בראי העתונות היהודית בראשית הציונות

חנוכה הוא אחד החגים המוכרים והאהובים במסורת היהודית. הדלקת נרות, סביבון, סופגניות, לביבות ושירים מהווים חלק בלתי נפרד מטקסי החגיגות. כל אחד מאיתנו  "מממש" את התסריט הכתוב על ידי דורות רבים לפנינו ובאמצעות זאת משמר את תכני החג בתודעה האישית והקולקטיבית.

יחד עם זאת, חלק גדול מהמשמעויות שאנחנו מייחסים היום למסורת חגיגות החנוכה התפתחו והתגבשו רק ב-150 השנים האחרונות. כשמעיינים בעיתונים היהודיים ממחצית השנייה של המאה ה-19, ניתן להיווכח בעומק ובמהירות השינוי שעבר על תפיסת חג החנוכה, השינוי ששיקף תפנית עמוקה יותר בתפיסת היהדות.

כשקוראים בעיתונים היהודיים משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 ניתן לראות כי אזכורי חג החנוכה הופיעו לרוב בעמודים הפנימיים של העיתון בלבד ולא הובלטו בעמוד הראשי. מרבית האזכורים הסתכמו בפרסום שירים נמלצים לכבוד האירוע. חלקם התייחסו לביאור לשוני של המילה "חנוכה", חלקם האחר דנו בהבדלים בין המסורת של בית הלל  לזו של בית שמאי בציון החג ובתולדות והתגבשותן של המסורות (לפי דעת בית שמאי החג נפתח עם שמונה נרות דלוקים, שבכל יום הוחסר אחד מהם ואילו לפי דעת בית הלל הפוך). במרכז כל הדיונים עמד נס פך השמן, משמעויותיו התיאולוגיות, ההיסטוריות ומוסר ההשכל שניתן להסיק ממנו.

תפנית חדה התרחשה בשנות ה-80 של המאה ה-19. אז, לאחר הפרעות האכזריות שהתחוללו ברוסיה בשנים 1881-1882 (סופות בנגב), רוחות חדשות החלו לנשוב בזירה הציבורית היהודית. המילה "לאום" שאיזכוריה בעיתוני שנות ה-50 וה-60 היו מעטים מאוד, החלה לככב על דפי העיתונים. יחד איתה הלך ופחת זיהויה של הקהילה היהודית עם האדיקות הדתית ועם שמירת המצוות והובלטה השותפות האתנית וההיסטורית של היהודים.

השתנו גם הדגשים בפרשנותו של חג החנוכה. ב-1882 כתב עורך עיתון הצפירה שראה אור בוורשה:

"שגגה היא אשר יצאה מלפני רבים וכן שלמים מחוקרי דברי הימים לחשוב שקנאת הדת אשר משלה ממשל רב בלב העמים היא היתה בעוכרינו. הן אמנם קנאת הדת היתה בכל עת ובכל מקום פתחון פה וכסות עיניים לצוררנו, אבל מעולם לא היתה היא הנסיבה האמיתית להשנאה ולרדיפות. המלך אנטיוכוס עפיפאנוס ה"רשע" לא מפני קנאת הדת חתר במחתרת תחת בית ישראל, רק מפני שהנהיג עצמו ברבנות והבא בטרוניא עם בריותיו וישתוקק להביא את כולם אל תחת כנפי לאום היוונים, והנה שיטה פאן-העללעניזמוס של אנטיוכוס, ר"ל יהירותו הלאומית היוונית ורצונו להשתרר על כל בני העמים האחרים, ברור שלא היתה שיטה דתית – רק שיטה לאומית, והיא דומה לשיטת ביסמארק [ראש ממשלת גרמניה בין 1871-1890] הפטרון של כת האנטיסעמיטים [האנטישמים]."

לכתבה "נס חנוכה", עיתון הצפירה באתר עיתונות יהודית היסטורית

לצד המגמות הלאומיות שהחלו להתגבש בשנות ה-80, רבים מן היהודים המשכילים המשיכו להטיף למען השתלבות אחיהם בחברה הרוסית והאירופאית וביקרו את המגמות הלאומיות החדשות כזרות לרוח ולמסורת היהודית. לקראת חג החנוכה פרסם כתב עת יהודי-רוסי  ווסחוד – כתב עת שפעל למען הרוסיפיקציה [ההשתלבות בחברה הרוסית] של היהודים – מאמר בו תהה המחבר על הסיבה למיעוט אזכורי מעשי הגבורה של המכבים בספרות חז"ל, שהתמקדה בעיקר בנס פך השמן. לדעת כותב הווסחוד הייתה לכך סיבה פוליטית ותיאולוגית – חז"ל לא תפסו את היהודים כקולקטיב מדיני ולא היו מעוניינים לקדם את האתוס של לחימה, עוצמה צבאית וגבורה. אחד הכותבים של הצפירה התרעם בחנוכה של 1883 נגד פרשנות זאת של דברי חז"ל וטען:

"אם אנחנו בדור עני ומדולל זה שכבר עברו עלינו אלפי דורות בגולה, הננו מחזיקים במעוז הלאום, ואהבת הארץ מולדתנו הקדומה לא נשכחה מלבנו, וכל אחד ואחד בנו, גם אלה אשר דת ישראל כשחק מאזנים בלבם, מתלהבים ומתפעלים ומתרגשים ברגש הלאומי, איך נוכל לאמר על חכמי התלמוד, אשר חיו בדורות הראשונים אחרי החורבן, והתורה ורוח הלאום מלאו את כל לבם, ועליהם נאמר כי לבם לא התעורר מנצחונות לאומיים [של המכבים]?" 

עיתונאי הצפירה זיהה שתי סיבות למיעוט אזכורי החשמונאים אצל חז"ל – הראשונה היא הסתמכותם על תוכן המקרא, ומאחר שספר המכבים לא נכלל בין ספרי התנ"ך, לא מצאו הם לנכון להתייחס אליו; הסיבה השנייה  – החשש של החכמים לעורר את חשדם של שליטי רומא באמצעות העיסוק בתהילה צבאית של היהודים – רק מסיבות אלו הצניעו לדעתו חכמי חז"ל את התייחסותם למכבים. הכותב לא העלה על דעתו כי הרגש הלאומי שפיעם בבני דורו, גם כשרגשותיהם הדתיים הלכו והתערערו, לא נבע מקדמת דנא של היסטוריה היהודית אלא היה בריאה חדשה שנוצרה בחלקה על מנת להחליף את הרגשות הדתיים כיסודות מגבשי זהות.

לכתבה "זכר חנוכה", עיתון הצפירה באתר עיתונות יהודית היסטורית

גם אליעזר בן-יהודה, שעלה ארצה ב-1881 כתב באותה השנה על דפי החבצלת הירושלמי על המשמעויות הלאומיות של החנוכה. אך שלא ככותב הצפירה הוא לא התמקד בעשייתם הצבאית של המכבים, אלא בעצם תושייתם ובהכרעתם לקחת לידיהם את גורלותיהם שלהם ואת גורלה של האומה. וכך כתב בן-יהודה:

"למראה נרות החנוכה אשר ידליקו כל היהודים עתה בארצות גלותם […] עשתונות למאות תמליאנה חדרי לבבנו למראה הנרות האלה כי יזכיר יזיכרונו כי רק בפועל נושע. כאשר יושעו אבותינו בפעול ידי המקבים, ואם חבוקי ידים נשב ונצפה וארכו הימים ותשועתנו לא תבוא! אנשי מעשה דרושים עתה להאומה, ואם קום לא יקומו אנשים כאלה עתה לא יועילו לנו גם נותני הכסף והזהב."

לכתבה "חג החנוכה", עיתון החבצלת באתר עיתונות יהודית היסטורית

אם אליעזר בן-יהודה ראה בראש ובראשונה בדמותו של יהודה המכבי את המנהיג המעשי של האומה, עם עליית התנועה הציונית הפכו המכבים, ובייחוד יהודה, למייצגי הכוח הלאומי הפיזי. הם לא ניסו לטשטש כראשוני הלאומיים בחבצלת את החידוש שבראייה הציונית הלאומית של הערכים המסורתיים של חג החנוכה. וכך כתבו בהמליץ ב-1898:

"מאי חנוכה? השאלה המשונה הזאת נשאלה בבית מדרשם של חז"ל (שבת, כ"א) מאות בשנים אחרי דורם של החשמונאים, אחרי אשר לכאורה כבר נשרש החג הזה עמוק למצער בחיים הדתיים של אומתנו. אני קורא לשאלה זו שאלה משונה ובאמת היא שאלה מעציבה מאוד כי היא עדות נאמנה כי בעת ההיא לא ידעו, או כבר שכחו, את העלילות הכבירות שנעשו בתקופת החשמונאים ואת הערך הלאומי הגדול של החג הזה. ועוד יותר נראה זאת בתשובה המשונה על השאלה המשונה בספרם בדבר הנס הידוע בפך השמן, כאילו לא די בכל הנפלאות הגדולות שנעשו בידי אדם בימי החשמונאים [הכוונה לנצחונות הצבאיים], כי עוד טרחו למצוא נס קטן שנעשה בידי השמים, למען הצדיק את מציאותו של  החג הזה".

לכתבה בעיתון המליץ באתר עיתונות יהודית היסטורית 

כפי שניתן לראות בדוגמאות שלעיל ומעוד עשרות דוגמאות שניתן להביא, החג המסורתי היה רק תבנית, מעין פך שנהיה לכלי קיבול של תכנים ומאווים של אלה ששאפו לעצב דרכו את זהותם ולהצדיק את עמדתם הקיומית. בעוד שהפנייה לתבנית המסורתית הבטיחה תחושה של המשכיות ורצף, התכנים החדשים שנוצקו לתוכה שיקפו את המשאלות האקטואליות של המחברים. השילוב בין השניים יצר גילגולי מסורת מצטברים שמגיעים עד ימינו אנו.

אחריותנו היא להיות מודעים לתכנים שאנחנו יוצקים לתוך המסגרת המסורתית של החג. עלינו להיות ערים לכך שאנחנו לא צרכנים פסיביים של המסורות המגיעות מאבותינו, אלא אחראים על עיצובן והימשכותן. האופן שבו נבין ונעצב את החגים שלנו לא רק משקף את המציאות ואת עולם הערכים והאינטרסים שלנו, אלא מעצב אותם.

קישורים נוספים: על ייצוג החשמונאים באמנות היהודית בימי הביניים וברנסנס.