חרות – פסיפס
האמן דוד וקשטיין מתאר את תהליך היצירה של פסיפס הרצפה "חֵרוּת", המבוסס על איור מתקופת מלחמת העולם השנייה. באיור נראה פסל החרות שט בים על בסיס שצורתו מגן דויד ובידה של הדמות חרב במקום הלפיד. את הפסיפס יצר וקשטיין יחד עם 120 תלמידים מארבע התחנות לאמנות עכשווית שמופעלות באופקים, רמלה, נצרת וראשל"צ.
בהצבה "חֵרוּת" – פסיפס ריצפה, מוצג איור (או קריקטורה) מתקופת מלחמת העולם השנייה שבו נראה פסל החרות שט בים על בסיס שצורתו מגן דויד ובידה של הדמות חרב במקום הלפיד. בבחירה באיורים של ציירים, "מאיירים מגויסים", אני בוחר להשתמש בדימויים שגויסו לרעיון, לתעמולה ולהפצת "מסר". אני בוחר להשתמש בציורים של ציירים "מגויסים" ודרכם אני מסמן את מקומה של האמנות כמדיום מניפולטיבי ותעמולתי. האיור התעמולתי, האקטואלי, מודגש ע"י הפער שבין האיור בעיתון ובין השימוש בטכניקת הפסיפס – "כובד חומרי", "איטיות הפקה", "טכניקה מסורתית" שלמעשה הפוכים למהירות שבה נעשה איור לעיתון. הפסיפס מדגיש את "שימור העבר", את "האיכותי". הפער בין התעמולה הישירה של הקריקטורה והאיור השימושי מהעיתון, לבין הפסיפס והארכיאולוגיה אשר לכאורה סיימה את תפקידה הפוליטי, אך מתקיימת כאמנות מוגנת ונצחית חצובה "באבן מירושלים", מחברים בכך את העכשווי עם ההיסטורי המתבלבלים ומחליפים מקום, זמן ותפקיד.
עבודת הפסיפס "חרות" בוצעה במיוחד לריצפת "וויט בוקס" על ידי 120 תלמידים מארבע התחנות לאמנות עכשווית שמופעלות באופקים, רמלה, נצרת וראשל"צ. ארבע ערים אלה מורכבות ובעלות מאפיינים מיוחדים בחברה הישראלית. התחנות (ובהן חללי הסטודיו) ממוקמות בלב השכונות, בלב הערים, ובתחנות מתקיים תהליך הממציא שפת אמנות ויצירה משותפת. זוהי עבודה שיתופית של החניך, החונך והאמן שמדגישה את משמעות שיתוף הפעולה ובנייה משותפת כאלטרנטיבה לדיאלוג אלים. התהליך מעלה שאלות על שוויון ושותפות והשפעה של היצירה באמצעות עבודה בציור ופסיפס, כשהנתינה הינה חלק משמעותי של הפעולה החברתית חינוכית אמנותית בתחנות (בחללי הסטודיו).
היצירה הסופית המוצגת, בהיותה יצירה משותפת של המשתתפים בכל התחנות, מציגה מיזוג אפשרי של המרכז והפריפריה, של יהודים וערבים, של מבוגרים וילדים, של מורה ותלמידים, של מערב ומזרח. בתחנות נוצרת אפשרות להידברות של קצוות, בתוך פסיפס חברתי שהוא מלא ניגודים ורבדים שונים ובלתי מתחברים.
