חתונה

מבוא

טקס הנישואין היהודי, החתונה, מציין את ההתקשרות החוקית וההלכתית בין גבר לאישה המבקשים למסד קשר של אהבה וזוגיות ולהקים משפחה בישראל.

בטקס זה באים לידי ביטוי שלושה היבטים של מסגרת הנישואין: יחסי האישות בין בני הזוג, המחויבות ההדדית וההתחייבות של האיש לאשתו (כתובה), ומעמדם החברתי כמשפחה חדשה. הנישואין במדינת ישראל נערכים לפי הדין הדתי של בני הדתות החיים בה, אך חלים עליהם גם חוקי המדינה. במסורת היהודית נזכרים שלושה שלבים בתהליך של מיסוד הקשר בין בני זוג: שידוכין, אירוסין ונישואין.

טקס החתונה בימינו מאחד שני שלבים שהיו בעבר נפרדים – אירוסין ונישואין, והוא מציין שלב מכריע בחיי אדם. חגיגות החתונה במנהגי העדות מתחילות זמן מה לפני יום החתונה ונמשכות שבעה ימים לאחריה (שבע ברכות). יום החתונה עצמו הוא יום מרגש, מלא וגדוש אירועים לחתן, לכלה, ולמשפחותיהם. לפי המסורת, מצווה גדולה לשמח את בני הזוג ביום חתונתם, יום שכולו "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו ז 34 – ועוד). 

שידוכין

במסורת היהודית נזכרים שלושה שלבים בהענקת מעמד חוקי והלכתי לקשר הזוגי בין גבר לאישה, והראשון שבהם הוא השידוכין (שידוכים)  – שלב המציין את הסכמתם הרשמית של בני הזוג או הוריהם לנישואין. ראשיתו של טקס השידוכין – בתקופת המשנה והתלמוד, ותקופת השידוכין נמשכת עד לאירוסין.  בימינו חל שינוי גם במעמדו של שלב השידוכין וגם בשמו: המושג "שידוכים" מציין צורת היכרות בין בני הזוג ללא משמעות רשמית או הלכתית. ואילו השלב הראשוני של הסכמה לנישואין נקרא בימינו "אירוסין", ומכאן ואילך בני הזוג נחשבים למאורסים.

בקהילות חרדיות בימינו – כמו בתקופות קדומות – נוהגים לכתוב "שטר תנאים", המקביל במידת מה להסכם הממון המודרני. בסיום טקס השידוכין – הוא טקס האירוסין של ימינו – שוברות אם החתן ואם הכלה כלי חרס כפעולה המציינת הסכמה חוזית שאין ממנה חזרה: כשם שכלי חרס אין לו תקנה לאחר שנשבר – כך מעשה השידוכין הוא גמור ואי אפשר לשנותו. להסכמה החוזית בטקס השידוכין הייתה חשיבות רבה, וביטולו נחשב ביזיון חמור שיש לבקש עליו מחילה ופיוס.

אירוסין ונישואין

טקס החתונה בימינו מאחד שני שלבים שהיו בעבר נפרדים – אירוסין ונישואין. טקס האירוסין נזכר כבר במשנה ונקרא גם קידושין,  מאחר שבמעמד זה מקדש החתן את הכלה לו לאישה באמצעות טבעת או כל חפץ בעל ערך, ומצהיר לפניה בנוכחות שני עדים: "הרי את מקודשת לי", עם תוספת בנוסח התוספתא – "כדת משה וישראל". נוסח עתיק זה לא השתנה כמעט מאז ועד לטקס החתונה המסורתי בימינו, שבו אומר החתן לכלה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל."  טקס האירוסין הקדום – הוא טקס הקידושין של ימינו – מחייב מבחינה הלכתית, ולכן כבר בשלב זה – ועוד לפני טקס הנישואין – חלים על האישה כל האיסורים הנוגעים לאשת איש, והיא זכאית לחלק מזכויותיה כאישה. לטקס נלווית ברכה מיוחדת – ברכת האירוסין – ובעבר כלל הטקס סעודה שבה היו מכריזים "פלונית מתקדשת היום". אך עיקר השמחה הייתה בטקס הנישואין, הכולל את ברכות הנישואין – שבע ברכות, ולאחריו נכנסים בני הזוג לחדר הייחוד – חדר סגור שבו הם מתייחדים.

עד ימי הביניים – ובקהילות היהודים בצפון אפריקה ובתימן עד העת החדשה – נהגה הכלה לחזור לבית הוריה לאחר טקס האירוסין ולשהות בו כשנה, עד הנישואין. תקופה זו הפרידה בין שני השלבים – בין האירוסין ובין הנישואין – ובמהלכה נחשבו בני הזוג למאורסים, על כל המשתמע מכך. בימי הביניים ביקשו למנוע תקלות  והחליטו לצרף את שני הטקסים – אירוסין ונישואין – לטקס אחד שבא לידי ביטוי במושג "החופה וקידושין".

ובימינו במדינת ישראל קבעה הרבנות הראשית (תשי"א – 1951) שיש לערוך את שני הטקסים תחת החופה – תחילה האירוסין (=הקידושין) ואחר וכך הנישואין, עם הפרדה סמלית ביניהם: לאחר טקס האירוסין קוראים את הכתובה  – וממשיכים בטקס הנישואין.

בקהילות של היהדות המתקדמת (הרפורמית) בישראל, טקס החתונה מעוגן בעיקרון השוויון ומבוסס על הדדיות, ואין בו פעולת קניין מצד החתן. לפיכך טקס ענידת הטבעת הוא הדדי – החתן והכלה עונדים טבעות זה לזה, בעוד שלפי ההלכה האורתודוקסית רק החתן עונד טבעת לכלה.

יום החתונה

יום החתונה הוא יומם הגדול של בני הזוג – יום מכריע ונקודת ציון מרכזית בחייהם. השמחה לקראת האירוע מלווה בציפיות ובתקוות גדולות – אך גם בחששות לעתיד לא ידוע. הכמיהה לזיווג שיעלה יפה והשאיפה ליום חתונה מושלם ונטול תקלות הולידו מנהגים רבים – ובהם קביעת החתונה למועד שנחשב מוצלח, קביעת מקום החופה והמנהג לצום ביום החתונה. קביעת יום החתונה הוא גם עניין הלכתי: יש ימים שבהם אין מתחתנים לפי ההלכה – כגון: ימי חול המועד, מפני "שאין מערבין שמחה בשמחה", בימים שבין חג הפסח  לל"ג בעומר, בשל מנהגי האבלות של ספירת העומר, וכן בימים שלפני תשעה באב.

בקהילות רבות נחשב יום החתונה ליום של חשבון נפש, הזדככות והיטהרות לקראת פתיחת פרק חדש בחיים. מכאן המנהג לצום ביום החתונה ולהרבות בתפילה, ומכאן גם ההכנות הקשורות לניקיון הגוף – רחצה וטבילה, ובכלל זה – טבילת הכלה במקווה בערב החתונה (או כמה ימים קודם לכן). יש קהילות שבהן נוהגות בנות המשפחה וחברותיה של הכלה ללוותה למקווה בשירה ובנגינה. ונוהגים להצמיד לחתן ולכלה מלווים למשך כל יום הנישואין – מן הבוקר ועד לחופה (ואחריה), בהתאם לתפיסת חז"ל שהחתן נחשב למלך ביום חתונתו, ולפיכך אינו הולך בגפו אלא בליווי שושבינים.

ולפי המנהג בעדות רבות, החתן והכלה אינם מתראים ביום החתונה  – ואף לא במהלך השבוע שלפני החתונה, ולפני מעמד החופה נמצא כל אחד מהם במקום נפרד: החתן יושב עם הרב, עורך החופה, ועם העדים, ובנוכחותם חותם על הכתובה. ואילו הכלה נמצאת עם חברותיה ושושבינותיה. שיאו של יום החתונה הוא מעמד החופה: טקס האירוסין, קריאת הכתובה, ולבסוף – טקס הנישואין.

לאחר החופה נערכת  סעודת הנישואים החגיגית, שהיא חלק משמחת הנישואין ומסתיימת בשבע ברכות. מצווה גדולה לשמח חתן וכלה – בנגינה, בשירים ובריקודים – וכבר בתקופת המשנה והתלמוד עסקו חז"ל בשאלה, כיצד ראוי ונכון לשמח חתן וכלה – כיצד מרקדין לפני הכלה? שמחת הנישואין המסורתית נמשכת שבעה ימים ובאה לידי ביטוי בסעודה חגיגית בנוכחות אורחים ובליווי שירה וריקודים, כדי לשמח את החתן והכלה, "רֵעִים אהובים".