יהודי בגדאד המודרנית

בימי הביניים היתה בגדאד, שנוסדה בשנת 762 לבירתו הפוליטית והתרבותית של העולם הערבי–האיסלאמי, עד לנפילתה לידי המונגולים בשנת 1258. בבגדאד פעלו בין המאה ה – 8 למאה ה – 12 מוסדות לימוד רבים ומרכזי פעילות תרבותית מגוונת, בגדאד היתה אז גם בירתה של התרבות והדת היהודיות.
הישיבות הגדולות של סורא ופומבדיתא שפעלו קודם לכן בערי השדה עברו לבגדאד ומשכו אליה תלמידי חכמים מכל העולם האיסלאמי. ר' סעדיה גאון ( 942-882 ) נולד במצרים וממנה נדד לא"י–סוריה, התיישב בבגדאד, ושם שקד על עיקר יצירתו הדתית, הדקדוקית והפילולוגית בעשורים הראשונים של המאה ה -10 לספה"נ (בין השאר תרגם רס"ג את התורה וכן כמה מספרי התנ"ך האחרים לערבית). חיי הרוח והספרות פרחו בין יהודי בגדאד בימי הזוהר של העיר, והשלטון המוסלמי התייחס בכבוד למנהיגי הקהילה. הנוסע הספרדי הנודע בנימין מטודלה מתאר בהתפעלות רבה את הכבוד הגדול שנתן השלטון לראש הגולה (המתייחס על בית דוד). חיי הקהילה היהודית לא היו מנותקים מהנעשה בקרב המוסלמים. הווזיר הגדול נקרא בשנת 937 לפשר בין רס"ג לדוד בן–זכאי, ראש הגולה הסמכותי, כאשר פרץ ביניהם סכסוך קשה שנמשך שנים אחדות. מאז המאה ה – 12, ולמעשה קצת קודם לכן, איבדה בגדאד את הבכורה בעולם היהודי לטובת ערים אחרות: קהיר, גרנדה, קיירואן, צפת, חלב (ארם צובה) ועוד. ואולם במאה ה- 18, עם התאוששות תנועת המסחר, החלה בגדאד היהודית להתעורר לפעלתנות מחודשת. במאה ה- 19 נוצרו קהילות–לוויין משגשגות בהודו, ובעוד כמה מארצות המזרח הרחוק, שרוב תושביהן הם יוצאי בגדאד ובנותיה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלה בגדאד היהודית לחדש את נעוריה. לאחר ייסוד בית המדרש "בית זילכה" ב- 1840 בהנהגתו של הרב עבדאללה סומך, הוקם בשנת 1864 בית הספר המודרני הראשון לבנים, בהשראתה ובסיועה של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") ובעקבותיו נוסד בית ספר מקביל לבנות, וכן בתי ספר דומים בערים עיראקיות אחרות. בתי הספר האלה אפשרו לצעירים ולצעירות חינוך שהוא ביסודו חילוני ואוניברסלי. צרפתית ( ולפעמים גם אנגלית ) לימדו בהם לצד הערבית ולצד מקצועות הלימוד המקובלים במערכות החינוך המודרניות, בעיקר בצרפת. חיים סעדון, בקובץ המוקדש ליהודי עיראק, מתאר את שלושת השינויים הבולטים שהכניסה מערכת החינוך של כי"ח:
האחד – פתיחת מערכת החינוך לפני הבנות.
השני – שילוב החינוך המקצועי כביטוי לאידיאולוגיה של כי"ח בדבר הצורך בפרודוקטיביזציה של הקהילה היהודית (ביה"ס המקצועי הראשון נוסד ב – 1874).
והשלישי – הוראת ארבע שפות: ערבית – כשפת המקום; צרפתית – כשפה הראשית בכי"ח; תורכית – על פי מצוות השלטון העותמאני; ועברית – על פי תביעתה של הקהילה היהודית.

עם ראשית תקופת המנדט הבריטי (1920) גברה בעיראק ההשפעה התרבותית הבריטית, גם בתחום החינוך לאחר שעיראק נעשתה עצמאית (1931 ) הוכפפו בתי הספר היהודיים לפיקוח ממשלתי עיראקי, שנמנע מהתערבות בתוכני הלימוד. ילדי הקהילה התפצלו בין אלה שלמדו במסגרות חינוך יהודיות , והם היו הרוב הגדול, לבין המיעוט שלמדו בבתי ספר ממשלתיים. בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה 20 נוסדו בתי ספר נוספים בעלי דגש תרבותי אנגלי ( כגון ביה"ס התיכון "שמש , " שנוסד ב 1928), וכן שורה של בתי ספר יהודיים בעלי דגש ערבי–עיראקי. צעירים יהודיים, ובתוכם אף מספר קטן של צעירות יהודיות, החלו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בעיראק עצמה וכן בביירות, בפריז ובלונדון. רובם פנו למקצועות "תכליתיים" כמו רפואה, הנדסה, מסחר והוראה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה חיו בבגדאד כחמישים אלף יהודים, שהיו כ 57 % – מיהודי עיראק.

עם הקמת המדינה העיראקית בחסות הבריטית בשנת 1920 הועסקו צעירים יהודיים רבים במשרדים ממשלתיים שונים, כגון רשות הרכבת ומשרד האוצר, הכלכלה והתחבורה. כבר בשנת 1920 התמנה ששון יחזקאל (לימים בעל תואר הכבוד הבריטי "סר") לשר האוצר העיראקי הראשון, והנהיג במשרדו נורמות עבודה מתוקנות. הוא בחר בצעירים מוכשרים בני עדות שונות למשרות הפקידות הגבוהה. אברהם אל–כביר, בן העדה היהודית, נתמנה למשנה לחשב הכללי ולימים, לאחר לכתו של יחזקאל, היה מנהלו של משרד האוצר העיראקי במשך שני עשורים. השופט דוד סמרה עלה בשירות משרד המשפטים ושימש זמן ממושך סגן נשיא בית המשפט לערעורים ( מעין בית משפט עליון).

הסחר עם אירופה ועם ארצות המזרח הרחוק נוהל בשנות קיומה של המדינה העיראקית בעיקרו בידי צעירים יהודיים יודעי שפות ובעלי קשרים עם הארצות האלה . הצעירים האלה שימשו מתרגמים בכל רמות התרגום, לרבות בעיתונות שהחלה להתפתח בשנות ה-20. עלייתו של מעמד ביניים משכיל חוללה שינויים מופלגים בחייהם ובהתנהגותם של היהודים (ובמידה רבה, גם בחיי מעמד הביניים המוסלמי והנוצר). הלבוש המסורתי פינה מקום ללבוש אירופי (חליפות מעונבות לגברים, כובעים אירופיים ו"עיראקיים", שמלות בסגנון אירופי לנשים) ולארכיטקטורה מטיפוס חדש. במקום "הבית הגדול" שבמרכזו חצר פתוחה וסביבה חדרים שהן יחידות לענפי "המשפחה הגדולה", הוקמו עתה בתים קטנים, מעין וילות, שבכל אחת דר בית אב אחד שמספר הנפשות הממוצע שלו הוא 6-5. ליד השווקים המזרחיים הישנים הוקמו חנויות ובתי כולבו מפוארים ( ובהם הכולבו הידוע "אורוזדי–בק," שפעל בבגדאד ובבירות אחרות במזרח הקרוב). מועדונים חברתיים קמו בעיר – אחדים מהם של צעירים יהודיים, שיצרו לכידות חברתית מסוג חדש, כלומר את מקום הלכידות הדתית החליפה לכידות מקצועית מעמדית המטפחת גם את תרבות הפנאי. מועדוני ספורט לתלמידים הוקמו בבתי הספר, ומשפחות רבות ממעמד הביניים נהגו לצאת בימי הקיץ לחיק הטבע ליד נהר החידקל או לשוט לאיים הקטנים שהיו נוצרים בו בעת השפל ולערוך בהם מסיבות ופיקניקים.

יהודים בחיי התרבות והספרות –

היהודים פעלו גם בחיי התרבות והספרות בבגדאד. כבר בראשית המאה ה – 20 החלו להופיע עיתונים ערביים בעלי אופי מסחרי של יהודים, ומשנות ה – 20 היו ניסיונות להוציא עיתונים בעלי אוריינטציה תרבותית בלשון הערבית. שניים מהעיתונים האלה ראויים לציון : אל–מצבאח ( המאור ) שנוסד בידי עו"ד סלמאן שינה ופעל כעיתון קהילתי למחצה בשנים , 1929-1924 ואל–חאצד ( הקוצר ) שנוסד בידי הסופר אנואר שאול בשנת 1929 והחזיק מעמד עד שנת 1938. במשך שנות קיומו נעשה אל–חאצד לבימה תרבותית חשובה, וכתבו בו סופרים יהודיים ולא יהודיים, צעירים 3 ותיקים. באמצעות כתבי העת האלה התוודעו קוראים עיראקיים רבים בפעם הראשונה לז'אנרים ספרותיים שונים, כגון הסיפור הקצר האמנותי, השיר הרומנטי והדרמה. אל–חאצד הרבה לפרסם יצירות ספרותיות מתורגמות מספרות אירופה, שהעורך עצמו תרגם או עיבד אותן ולאחר מכן הן קובצו בספר. היהודים השתתפו בשנות ה – 30 וה – 40 באופן פעיל בחיים הספרותיים. אבל צריך להדגיש שהשתתפותם בחיי הספרות הערבית בעיראק היתה שונה מהותית ממה שהתרחש ב"תור הזהב" בספרד ובארצות המזרח. סופרים והוגי דעות ענקיים כיהודה הלוי, רס"ג והרמב"ם פעלו במסגרתה ובהשראתה של הספרות הערבית של ימי הביניים . אלא שבימי הביניים נכתבה השירה של היהודים, רובה המכריע, בלשון העברית גם אם המשוררים עצמם אימצו את תורת המשקל ותורת השיר של שכניהם הערביים. גם הפרוזאיקנים היהודיים של ימי הביניים לא פעלו כחלק אינטגרלי מהספרות הערבית הפורחת, וזאת למרות העובדה שרובה של יצירתם הפרוזאית נכתבה בלשון הערבית. כי על כן היהודים בעולם הערבי של ימי הביניים לא השתמשו באות הערבית בכתיבתם הערבית, וכל כתיבתם בערבית ( להוציא מקרים ספורים ) נעשתה באות עברית. מסיבה זו לא הגיעו יצירות כמורה נבוכים של הרמב"ם , ספר האמונות והדעות של רס"ג והכוזרי של יהודה הלוי לקהל הלא יהודי, שכן יצירות אלו נכתבו לא רק באות עברית אלא לעתים קרובות מתוך שימוש בביטויים הגזורים מהעברית ומהארמית התלמודית ( טיפוס זה של ערבית נקרא "הערבית–היהודית הכתובה"). החידוש הגדול שנתחדש בסוף המאה ה – 19 ובעשורים הראשונים של המאה ה – 20 הוא שהיהודים שרכשו השכלה חילונית–מודרנית חדלו להשתמש בערבית–היהודית, ועברו לכתיבת ערבית באות ערבית, בין השאר בשל העסקתם במשרדי הממשלה, במקצועות משפטיים וממלכתיים שונים. כמה מצעירי היהודים החלו להימשך לספרות הערבית. הם הכירו אותה כעת בבתי הספר שבהם למדו, והיו מודעים ליוצרים החדשים של העולם הערבי באמצעות העיתונים וכתבי העת המצריים שהגיעו בסדירות לבירת עיראק. כתבי סופרים מצריים או לבנוניים–מצריים כסלאמה מוסא, ג'ורג'י זיידאן, יעקוב צרוף, ולימים – טאהא חוסיין ואל–עקאד, התחילו להיערם על מדפי הספרים שלהם, וכעבור זמן גם להכתיב להם סגנון כתיבה מודרני. שאיפתם של הסופרים היהודיים הצעירים להתעלות על השיח הקהילתי–הייחודי ולהצטרף במלוא המרץ לשיח התרבותי הכללי, גרמה לכך שרוב היצירות שכתבו אז היו בעלות אופי פילוסופי–אבסטרקטי או, לחלופין, ריאליסטיחברתי שאינו בהכרח מבחין בין עדה לעדה. שמות הגיבורים שלהם "ניטרליים" ( בדרך כלל שמות ערביים מודרניים שניתנו לבני כל הדתות ) ונושאי שירתם של המשוררים שבהם היו מוסריים, חברתיים ואוניברסליים. רק לעתים רחוקות ניתן למצוא בכתביהם של הסופרים היהודיים האלה דמות או מוטיב יהודיים מובהקים. למותר לציין שבנושאי כתיבתם של ה"מודרניסטים" האלה אין זכר לדת או לחיי הדת . לעתים ניתן למצוא אצלם מוטיבים של שיתוף בין קהילתי, למשל בהעלאת דמותו של אל–סמואל בן–עאדיאא' המשורר היהודי הקדםאיסלאמי שכתב שירה ערבית מפוארת והיה ידוע בנדיבותו ובנאמנותו. במהלך שנות ה – 30 הופיעו בבגדאד כתריסר ספרים שנכתבו ערבית בידי סופרים יהודיים – כשישה או שבעה מהם בתחום הסיפורת וכמספר הזה בשירה. רוב הסופרים האלה המשיכו לפעול גם בשנות ה – 40 וה – 50 ושניים או שלושה מהם נשארו בבגדאד שנים לא מעטות לאחר שרוב מניינה של הקהילה עלה ארצה בשנים 1950 ו 1951. סופרים יהודים בולטים להלן כמה מהבולטים שבסופרים היהודים שפעלו בבגדאד במאה ה – 20: מוראד מיכאל, משורר ומחנך ידוע. קובץ שיריו אל–מרוג' ואל–צחארא ( מרחבי אחו ומדבריות) הופיע בשנת 1931, וכלל שירים בפרוזה בנוסח המזכיר את האסכולה האמריקנית–ערבית שהבולט בסופריה היה ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. עד יום מותו בקיראון שבישראל הרבה מיכאל לכתוב שירים, מקצתם בנוסח הקלאסי ומקצתם בפרוזה פיוטית. ספר שיריו הכולל הופיע בארץ בשנת 1988, שנתיים לאחר מותו.

בישראל, שאליה בא בשנת 1949, שימש מפקח בכיר בחינוך הערבי. אנואר שאול, משורר, מספר, עורך ומתרגם, שפעל בעולם הספרות העיראקית משנות ה – 20 עד צאתו מבגדאד בשנת 1971. אנואר שאול היה , ללא ספק , הסופר והמשורר העיראקי היהודי המודרני בה"א הידיעה. הוא היה מיודד עם גדולי סופריה של עיראק משחר נעוריו, ושבועונו אל–חאצד, שהוזכר לעיל, היה כתב העת הספרותי החשוב ביותר שנערך בידי אדם שצמח בתוך הקהילה היהודית. הוא השתתף בכתיבת מחזות ותסריטים, אבל עיקר יצירתו היה בסיפור הקצר ובשירה. בבגדאד פרסם כמה קובצי סיפורים מקוריים ומתורגמים, ואחרי בואו ארצה פרסם אוטוביוגרפיה מרתקת (סיפור חיי בארץ הנהריים 1980), על חייו כסופר עיראקי וכיהודי–ערבי ששאף להוסיף ולהתגורר בבגדאד גם לאחר התחסלותה של הקהילה היהודית.

מאיר בצרי, כלכלן וסופר יליד בגדאד, בן למשפחת רבנים, שרכש חינוך ערבי ואירופי מעמיק. ערך את כתב העת של לשכת המסחר של בגדאד ובה בעת הרבה לכתוב יצירות רומנטיות וריאליסטיות, שירה וסיפורת. הוא היה , כנראה , הסופר היהודי האחרון שנשאר בבגדאד, לאחר שכמעט התרוקנה מיהודיה. הוא עבר לאנגליה בשנת 1974. בלונדון פרסם שורה של ספרים ביוגרפיים על אישים עיראקיים, ובארץ התפרסם קובץ שירים כולל שלו וכן אוטוביוגרפיה שכותרתה מחופי החידקל לחופי התמזה (1991). הסופר היהודי האחרון שיש להזכירו בהקשר הבגדאדי הוא שלום דרוויש, יליד עיר שדה שהגיע לבגדאד בעודו נער (הוא העלה ברגישות רבה תמונות םימיה הראשונים של המשפחה בעיר הבירה בסיפורו "שיירה מהכפר") והשתלב היטב בחיי הקהילה היהודית ובחיי הספרות של העיר. דרוויש למד משפטים ושימש במשך שנים מזכיר הקהילה היהודית של בגדאד (חרף היותו אדם חילוני בהליכותיו ובכתיבתו). בבגדאד פרסם דרוויש שני קובצי סיפורים שזכו לתהודה ספרותית רבה ונכתבו עליהם מחקרים ופרשנויות : בני–חורין ועבדים (1941) ומקצת הבריות. (1943) סיפוריו בולטים בריחוקם מהנוסח הרומנטי שאפיין רבים מקודמיו , וכן מצטיינים הם בשנינותם וברוח ההומור, הסרקסטית משהו , המפעמת בהם . הוא עלה ארצה בעלייה הגדולה של ראשית המדינה, ובארץ פרסם קובץ סיפורים נוסף בערבית ושמו ביצת התרנגול (1975) ונובלה בעברית ושמה פריים , פריים ( 1981 ).

תחומי תרבות אחרים שבלטה בהם השתתפותם של צעירים יהודיים, בעיקר בשנות ה – 30 וה- 40, הם התיאטרון (למעשה – תיאטרון חובבים) וכן מוזיקה וציור ופיסול . צעירים רבים למדו במכון לאמנויות יפות שהוקם בבגדאד בשנת. 1936 ניצנים של פעילות תיאטרונית יהודית בבגדאד הופיעו כבר בתקופה העותמאנית , ואולם רק בשנות ה – 20 ניכרה התעוררות ממשית בתחום הזה: בפני הקהל היהודי הוצגו מחזות ממיטב הקלאסיקה האירופית בתרגום לערבית, וכן מחזות מקוריים ערביים ואף מחזות שנכתבו בידי יהודים מבגדאד. בתי הספר בבגדאד שימשו זירה לניסיונות חוזרים ונשנים להעלאת מחזות בעברית ובערבית. חלק מהסופרים הצעירים מאוד שהחלו לכתוב בבגדאד אך הגיעו ארצה בטרם בשלו כסופרים, המשיכו לכתוב בארץ. יש מהם שהוסיפו לכתוב בערבית (הבולטים שבהם הם המספרים סמיר נקאש ויצחק בר–משה), אך רובם עברו לכתיבה בעברית או חדלו לכתוב. בין הסופרים שעברו לכתיבה בעברית המספרים סמי מיכאל ושמעון בלס והמשוררים שלמה זמיר ויואב חייק. דמותה של בגדאד, לרבות בגדאד היהודית, משתקפת ביצירות כגון חופן של ערפל (1979) וויקטוריה (1993) של סמי מיכאל, ובספריו של שמעון בלס והוא אחר (1991 ) ובעיר התחתית. (1979) הרומן מפריח היונים ( 1993) של אלי עמיר מעלה תמונה עשירה של קהילת יהודי בגדאד בשנותיה האחרונות . יצוין שיהודי בגדאד היו אחוז גדול מאוכלוסיית העיר במחצית הראשונה של המאה ה – 20 (כ – 30 %) והתגוררו בשכונות יהודיות ( לא סגורות ) או בשכונות מעורבות, שהאופי היהודי ניכר בהן בעיקר בשבתות ובחגים, כאשר הלכו
תושבי השכונות הישנות לבית הכנסת המקומי לבושי הדר.

בשכונות החדשות, שקמו בדרום העיר בשנות ה – 30 וה – 40, מספר באי בתי הכנסת ירד פלאים, ולמעשה בשכונות החדשות ( כגון בוסתאן אל–ח'ס ואל–עלוויה ) היו בתי התפילה היהודיים מועטים יחסית.
לכידותם העדתית של בני השכונות האלה נשמרה למרות הצטמצמות הגורם הדתי בשל מיעוט נישואי התערובת ובשל רמתו ההשכלתית הטובה של רוב הציבור היהודי. בשנת 1920 נעשו הצעדים הראשונים להוראת השפה העברית בבגדאד בבתי ספר מודרניים. בשנים 1935-1926 פעלו בעיראק 26 מורים שנשלחו מא"י מטעם מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית , רובם בבגדאד . יחד עם כך התפתחה הפעילות הציונית בעיר , ובעקבותיה גם בערים אחרות , כמו בצרה , כרכוך ומוצול . האגודה הציונית הראשונה הוקמה בבגדאד ב1921 על ידי המורה אהרן ששון . רק בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעה שעתן של התנועות הציוניות.
פעילות ענפה של "סולל בונה", שפעלה בבניית מתקנים שונים לצבא הבריטי , שימשה גם כיסוי לפעילות של תנועות הנוער הציוניות . בכיסוי זה פעלו גם שליחים לא מעטים , ומהם שהותירו בעיראק רושם עמוק , כמו אנצו סרני , שמריה גוטמן ועזרא כדורי . בפסח 1943 נערכה בבגדאד הוועידה הראשונה של תנועת "החלוץ". פעילות זאת התנהלה במחתרת וסבלה מרדיפת השלטונות העיראקיים.

ביוני 1941 התחולל בבגדאד פוגרום קשה , שכונה ה"פרהוד". נרצחו בו כמאה וחמישים מיהודי העיר. הפוגרום התחולל כאשר יהודי בגדאד הגיבו בשמחה גלויה על הבסת הכנופיה הפרו–נאצית השלטת, בראשות רשיד עאלי אלכיילאני , בידי הבריטים. ה"פרהוד" היכה בתדהמה את יהודי עיראק שעל פי ניסיונם המתמשך האמינו כי מקומם בעיראק מובטח וכי אין נשקפת להם סכנה קיומית . התגובה ל"פרהוד" לא הצטמצמה להצטרפות של צעירים יהודיים לתנועה הציונית . ה"פרהוד" עורר גם נהייה של צעירים יהודיים אל שורות המחתרת הקומוניסטית . עוד קודם לכן היו גילויים דומים בקרב שני הזרמים : שניהם ראו בעצמם מורדים בסדרי הקהילה היהודית שהיתה מונהגת בידי מנהיגות מסורתית ולא מודרנית . יש מחלוקת בנוגע להשפעתו ארוכת הטווח של ה"פרהוד". כנגד הגרסה הרווחת , שלפיה סימל ה"פרהוד" את קצ הדוקיום היהודי–עיראקי, גורסים אחרים שאחרי ההלם הראשון חזרו היחסים בין שני הצדדים בהדרגה למסלול של נורמליזציה ושבע השנים שחלפו מה"פרהוד" עד 1948 היו שבע שנים טובות בחיי הקהילה , שנים של שגשוג כלכלי וחברתי . ערב יציאתם ההמונית של יהודי עיראק במבצע "עזרא ונחמיה" מנו יהודי בגדאד כשמונים אלף נפש ( מתוך כמאה ושלושים אלף יהודים בעיראק כולה). כשבעים אלף מהם ויתרו על אזרחותם , ויתור שתבעה ממשלת עיראק מכל מי שביקש לעלות לישראל . עם הצטמקותה של העדה היהודית , בשנים 1951-1950, עברו להתגורר בשכונות היהודיות והמעורבות מהגרים שבאו מצפון עיראק ( רבים מהם נוצרים ) ואזרחים תושבי בגדאד .

עשרות בניינים שבהם שכנו בתי התפילה , בתי המדרש ומוסדות החינוך המודרניים עברו לשלטונות או נמכרו ליחידים או למוסדות שונים . מספרם של יהודי בגדאד שנותרו לאחר העלייה ההמונית הידלדל והלך , עד כי נותרו בעיר עשרות אחדות בשנים האחרונות של משטרו של סדאם חוסיין . לאחר כיבוש העיר בידי האמריקנים בשנת 2003 היו כמה ניסיונות לשקם את המוסדות היהודיים המעטים שנותרו בידי שרידי הקהילה , אך ניסיונות אלה נותרו מוגבלים בהיקפם בשל מצב הביטחון החמור ששרר בעיר אחרי הכיבוש .