יהודי מזרח אירופה מול יהודי מערב אירופה: מסורת מול קידמה
מראהו ואורחות חייו של היהודי מהמזרח עוררו סלידה בקרב האינטלקטואל הגרמני-יהודי הסנוב, ואילו האוניברסליות של האחרונים עוררו את חשדנותם של יהודי המזרח. מאמר על המתח בין יהודי מזרח אירופה ליהודי מערב אירופה במהלך המאה ה-19.
קרוב למאתיים שנה, בימיה הראשונים של תנועת ההשכלה הברלינאית ועד התקופה שלאחר השואה, התקיים מפגש טעון מתחים חברתיים וגדוש פולמוסים דתיים ותרבותיים בין בני הקיבוץ היהודי הגדול ששכן בארצות מזרח אירופה לקהילה היהודית בגרמניה. המפגש בין יהודי ארצות מזרח אירופה לקהילה היהודית בגרמניה, היה ציר מרכזי בכמה מן התנועות החדשניות שקמו בעם ישראל בעת החדשה. הוא הפרה את היצירה הספרותית והאמנותית משני עברי הגבול המנטלי והתודעתי בין "מזרח" ל"מערב", אך בה בעת עורר מחלוקות ופגע ברגשות ובאמונות של אישים וחבורות .
דעות קדומות, רתיעה ומשיכה, קרבה וריחוק עיצבו את מערכת היחסים רבת הפנים בין שני איבריה של הפזורה היהודית האשכנזית.
היה כאן גם, ואולי בעיקר, ניגוד בין תדמיות סטריאוטיפיות של שני טיפוסי יסוד של היהודי האירופי. התנגשות בין 'ישן' ל'חדש' בקרב על עיצוב עתידם של יהודי אירופה. בצד אחד השמרן הדתי ה'פולני' הדבק באורח חיים נוקשה וסר למרותן של תורות חשוכות, ומולו הנאור המבקש דרכים חדשות והחופשי מכבלי הרוח הרבנית הנושנה . לפני מלחמת העולם הראשונה נמנו יותר מ 90% מיהודי העולם עם הפזורה האשכנזית. בני הפזורה הזאת, שנפרשה בשעתה על פני המרחב הגדול שממחוז אלזאס בצפון מזרח צרפת ועד גבולו המזרחי של "תחום המושב", נחלקו לשני אגפים דמוגרפיים, שלכל אחד מהם היו מאפיינים אתניים, תרבותיים ודתיים ייחודיים.
יהודי מלכות פולין–ליטא, שנעשו אחרי חלוקותיה של הממלכה הגדולה הזאת (1793-1772) לנתינים אוסטריים, רוסיים ופרוסיים, זכו בגרמניה לכינוי "Ostjuden" (יהודי המזרח בגרמנית) . אחיהם במדינות הגרמניות שממערב לנהר האודר (רק בשנת 1870 הושלם איחודה של גרמניה לקיסרות אחת ) היו , לעומתם "Westjuden" ( יהודי המערב) השמות הללו לא שימשו רק לציון מוצא או מקום מגורים . הם היו טעונים עולם שלם של דעות קדומות, אידיאולוגיות, השקפות פוליטיות וטעמים תרבותיים. יתרה מזאת , הגבול בין "מזרח" ל"מערב" היה מטושטש למדי, והגדרותיו השתנו מזמן לזמן וממגדיר למשנהו. התמורה שעבר אדם מ"יהודי מזרחי" ל"יהודי מערבי" נראתה למי שהתנגדו לתהליכי המודרניזציה כחטא כבד, הקשור בהשפעה שלילית שבאה מגרמניה. כך ,למשל, הכתירו מתנגדיה של תנועת ההשכלה במזרח אירופה את המשכילים הראשונים בשם הגנאי ביידיש "דייטשן" (גרמנים), אף שאלה מעולם לא ישבו בגרמניה. מצדדי המודרניזציה והנאורות במזרח אירופה שיבחו והיללו את קבלת השפעת המערב. גדול משוררי תנועת ההשכלה ברוסיה , יהודה לייב גורדון , כתב בהתלהבות על בני דורו שקיבלו חינוך רוסי : "יהודים הם בלבם ופניהם וחזותם ומלבושיהם והליכיהם כבני אירופה".
"תחום המושב" ופולין הקונגרסאית והחבלים המזרחיים של האימפריה ההאבסבורגית (גליציה) נבדלו משותפיהם לדעה בגרמניה בכך שלהם היתה גרמניה מקום מרוחק ומושג מופשט, מעין 'אשכנז של מעלה'. התרבות הגרמנית נשאה במזרח אירופה אופי אוניברסלי ועל–לאומ , ועל כן יכולה היתה לעלות בקנה אחד עם שאיפתם של אנשי תנועת ההשכלה למזג את המשך קיומה של זהות יהודית מיוחדת עם עקרונות התבונה והישגי התרבות המערבית . ה"מערב" היה אירופה , ועל כן היה הOstjude דומה בעיני מבקריו במערב לילידים בארצות אסיה ואפריקה שבהם פגשו סוכני הקולוניאליזם המערבי. כמה גורמים היסטוריים עשו את המפגש שהתרחש בעת החדשה בין שני חלקיה של הפזורה האשכנזית טעון מתחים ורווי רגשות .
תמורות כלכליות ושינויים מדיניים התרחשו במערב אירופה כמה עשרות שנים לפני ששינו את פני החברה גם בחלקה המזרחי של היבשת. ביטול הפיאודליזם וצמיחת המשק הקפיטליסטי במערב הקדימו להשפיע על הקהילות היהודיות שם ויצרו חיץ מנטלי בינן לבין קהילות היהודים הפולניים, חיץ שהתעצם בהשפעת רעיונות הנאורות האירופית. בגרמניה התרחש כבר מסוף המאה ה-18 תהליך מואץ של אקולטורציה, שעיצב תרבות יהודית–גרמנית מסוג חסר תקדים. אליטות חדשות של יהודים גרמניים אימצו את דפוסי ההתנהגות של הבורגנות בערי מושבם ושינו את לשונם, לבושם והווייתם החברתית. דמות היהודי הפולני הפכה בעיניהם לאבטיפוס של אדם חסר תרבות. הוא גם נראה כמי שמפריע להשתלבות המיוחלת בסביבה הגרמנית וכמעורר שנאה מצד הלא–יהודים. יתרה מזאת, המהגרים המזרח אירופיים אכן עוררו בקרב האוכלוסייה הגרמנית רגשות התנגדות קשים ביותר. נוכחותם הבולטת בערי גרמניה אף התחברה עם עלייתה של האנטישמיות המודרנית. היסטוריון גרמני בעל השפעה , היינריך פון טרייצ'קה, כתב בזעם על שאיפות הבדלנות של היהודים הגרמניים, שאינם אלא מגזע יהודי פולין ש"צלקות העריצות הנוצרית בת מאות השנים נחרתו בבשרם והם נשארו מתוך ניסיונם זרים יותר לאין ערוך להוויה האירופית ובייחוד הגרמנית" ( 1879).
שנאת ישראל הגרמנית דימתה את היהודי הפולני כגרעין הקשה של זהות יהודית זרה ועוינת, שיש לבודד ולהרחיק מן הבריות. אלא שיהודי גרמניה לא יכלו להיפטר בקלות מן הקשר המעיק עם האחים ה"מפגרים" מן המזרח. הגידול הדמוגרפי העצום של יהדות מזרח אירופה והמצוקה הכלכלית שם עוררו זרם מתמיד של מהגרים יהודיים שהציף את עריה הגדולות של גרמניה והנציח בדרך מנקרת עיניים את הזהות המזרח אירופית שהיהודים המקומיים ביקשו להתנתק ממנה. גם בארצות הברית, שאליה היגרו בהמונים מיליוני יהודים אשכנזיים, פגשו פליטי הפוגרומים שהגיעו בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה-20 קהילה ותיקה ומבוססת של יהודי גרמניה. אלה קיבלו את פני ה"מזרחיים" בדרך דומה ביותר לדרך שבה נתקבלו המהגרים הפולניים בגרמניה. הצורך להתמודד עם זרם המהגרים הוליד פעילות פילנתרופית ובה נטלו חלק בגרמניה ובארצות הברית יחידים ואגודות. הפילנתרופים ביקשו לזרז ככל האפשר את תהליכי האקולטורציה של האחים העניים מן המזרח, ולפזרם ככל האפשר במקומות רחוקים. קשר פילנתרופי בין יהודי המערב ליהודי המזרח פעילות הסיוע שימרה את הזיקה בין יהודי גרמניה לאחיהם שמעבר לגבול , ובה בעת העצימה את רגשות הדחייה ועוררה מתחים ועוינות. במובן מסוים היה הקשר הפילנתרופי בין יהודי המערב להמוני היהודים במזרח אירופה אחד משורשיה של התנועה הלאומית המודרנית. הוא שימר קשר של מחויבות ותודעה של קרבה בין שני קיבוצים יהודיים שהנסיבות ההיסטוריות הרחיקו זה מזה. הרב ד"ר יצחק רילף, יהודי גרמני מן העיר ממל שבגבול פרוסיה המזרחית וליטא, מדגים בפעילותו הפילנתרופית כיצד התגלגלה פעילות סיוע ליהודי רוסיה, שהחל בה בשנות ה – 60 של המאה ה – 19, להתעוררות לאומית בראשית שנות ה-80. הוא נחלץ לסייע ליהודים שרעבו ללחם בליטא, והיה כעבור זמן לאחד מראשוני תנועת "חיבת ציון". רילף זיהה ביהודי מזרח אירופה יסודות לאומיים שכבר נעלמו ביהדות גרמניה עקב תהליכי החילון והאקולטורציה. כבר בשנת 1868 כתב כי דווקא יהודי רוסיה הם שישמרו את הישות היהודית בעידן המודרני. דבריו של רילף בשבח ה"אוסט יודן" הולידו גל של תגובות נזעמות בציבור היהודי–הגרמני. במאמר שכותבו העלים את שמו נשאל רילף : "המאמין הוא באמת , שהאנשים האלה, בטמטומם ובדבקותם בפולחן הדתי , רק הם לבדם יקיימו וייצגו את היהדות ? [ … ] משה מנדלסון הועיל בביאור התורה ובהפצת הלשון והמדע הגרמני בקרב היהודים יותר מכל רבני פולניה של המאה שעברה, אף שהיו זמן רב ממשיכים ומקיימים של האמונה".
פרנסותיהם של יהודי מזרח אירופה, מזונם ומשקאותיהם, לשונם, לבושם ואף חיי האישות שלהם נדחו בבוז ובתחושת עליונות מפני האתוס הבורגני הגרמני. האינטלקטואלים היהודיים בגרמניה, שהפנימו את ערכי התרבות הגרמנית, התקשו להאמין כי אחיהם במזרח יכולים להיות מוכשרים ליצירה בתחום הספרות והאמנות – אלא אם כן ירכשו אף הם את התרבות הגבוהה. מי שעברו תהליך של "חינוך מחדש" והצטרפו למעגל התרבות הגרמנית החלו אף הם לראות בחוויותיהם מן הסביבה התרבותית שממנה נחלצו זיכרונות " מחצי אסיה" – ( aus Halb Asien) כותרת זו נתן הסופר היהודי יליד צ'ורטקוב שבגליציה קארל אמיל פרנצוז לקובץ סיפוריו על ההווי בעיירה החסידית. המשורר יל"ג פגש בביקורו בברלין בשנת 1876 פרופסור יהודי מן האוניברסיטה של ברלין , פעיל באגודה לסיוע למהגרים מרוסיה , וזה אמר לו : "ערבה לי לראות בפעם הראשונה בימי חיי איש יהודי בא אלינו מארץ רוסיה לא כמבקש חסד ומחזיר על הפתחים".
גם מן הצד האחר גבהה והלכה חומת ההתנכרות וההסתייגות. התמורות התרבותיות שהתרחשו בגרמניה עוררו בפולין וברוסיה חששות כבדים. בייחוד הטרידה את מנוחתם של רבנים ומנהיגים דתיים תנועת הרפורמה בדת ישראל, שעמדה להתפשט מזרחה. המנהיג החסידי ר' נחמן מברסלב, אחד מן המתנגדים החריפים ביותר לתיקונים ולחידושים, הזהיר כבר בראשית המאה ה-19 את חבורת מאמיניו באוקראינה מפני גלי הכפירה הדתית המגיעים מגרמניה. בארץ זו , אמר, "הולכים היהודים מלובשים בבגדי אשכנז" מפני שאין לומדים שם תורת הקבלה והחסידות , ואפילו "ספרי הזוהר הקדוש אינם מצויים שם".
תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה שאימצה את המודל התרבותי הגרמני וביקשה "לתקן" על פיו את פגמיה של החברה היהודית עוררה אף היא, החל בשנות ה – 40 של המאה ה – 19, התנגדות עזה. התנגדות זו מצאה מגוון ביטויים חברתיים ותרבותיים. בין היתר, ניסו סופרים יהודיים להמיר את היידיש המזרח אירופית בגרמנית צחה. הם הדפיסו גרסאות " מגורמנות" של חיבורים ביידיש. לטענתם של המשכילים, המעבר מיידיש לגרמנית נועד, לאמיתו של דבר , להחזיר את דוברי הדיאלקט המשובש אל המקור האשכנזי המשותף ליהודי פולין וגרמניה. מנגד החלו מדפיסים יראי שמים להפיץ ספרים דווקא בלשון הדיבור, כדי להרחיק את סכנת ההתקרבות לתרבות הנוכרית שבאה מן המערב .
משלילה לאידיאליזציה –
בשלהי המאה ה -19 התחוללה בקרב חוגי אינטלקטואלים של יהודי גרמניה תפנית חדה ביחס אל היהודי הפולני. משלילה משכילית עברו לאידיאליזציה רומנטית של אורחות חייו. האינטליגנט הגרמני המנוכר גילה באחים המזרחיים חיוניות דתית, אחווה אינטימית וערכי מוסר .
הערצת התרבות האותנטית של יהודי מזרח אירופה התחברה עם הלאומיות היהודית המתעוררת ושימשה מקור השראה לסופרים ולאמנים . כך, למשל , זכתה תנועת החסידות בפרשנותו הניאו–רומנטית של מרטין בובר ( ר ' מדור ההגות היהודית המודרנית ) יהודי מזרח אירופי שהתערה בתרבות הגרמנית, להשפעה גדולה על צעירים יהודיים מחפשי זהות בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.
במחשבה הציונית בת הזמן אכן נקבעה התדמית הסכמתית למדי של יהודי מזרח אירופה, שזהותם היהודית ברורה, ומצוקתם חומרית " צרת היהודים" על פי ניסוחו של אחד העם, לעומת יהודי המערב "השרויים בתנאי רווחה, אך מצויים במשבר זהות "צרת היהדות". מפגשם של חיילים יהודיים בצבאות גרמניה ואוסטריה, שלחמו בימי מלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית, עם יהודי העיירות הוליד אף הוא חוויות של גילוי תרבות יהודית שורשית. בתקופת מלחמת העולם שהו בברלין סופרים ואנשי רוח שהיגרו ממזרח אירופה ובאו במגע קרוב עם כמה מאנשי הרוח הגרמניים.
גרשום שלום מספר בזיכרונותיו על השפעת המפגש שלו אותם ימים עם שני צעירים מזרח אירופיים, זלמן רובשוב (שז"ר) מרוסיה הלבנה ושמואל יוסף עגנון בן גליציה, שהגיעו לברלין : "שני ה- "אוסטיודן" החשובים בעיני כל כך שהיו מסמלים יהדות חיה מהי דווקא בניגודיהם". מול הדימויים השליליים שרווחו בקרב יהודי גרמניה על לשונם, השכלתם ומנהגיהם של יהודי מזרח אירופה, הגיבו המזרחיים בשלל דימויים נגדיים. בפולקלור של יהודי פולין ורוסיה נקבעה לדורות דמותו של היהודי הגרמני כקהה חושים, נהנתן, חסר הבנה בדקויות ובעל זיקה שטחית ביותר למסורת היהודית. על לשונו הלעיגו במזרח אירופה שהיא גדושה מילים הנהגות בתנועת פתח – ולא בקמץ כמו ביידיש ( לדוגמה : לא " הויז" [ בית ] אלא "האוז".)
לכינוי "דייטש" נוסף כינוי גנאי נוסף , "יאקע" , (Jacke) שרמז למעיל הקצר ( ז'קט ) שלבשו הגרמנים, שבניגוד לקפוטה הפולנית ששוליה נגררו על הקרקע . כינוי זה התגלגל והגיע עם העליות הציוניות לארץ–ישראל , וכאן יוחד לעולים מגרמניה. מקורו ביידיש נשכח ופירוש היתולי חדש ניתן לו : יקה – יהודי קשה הבנה.
המפגש בארץ ישראל המנדטורית בין העולים מרוסיה ופולין ליוצאי גרמניה העביר אפוא את הניגוד הנושן ממרכז אירופה אל חופי הים התיכון. אין פלא שצעירים חדורי אידיאולוגיה ציונית מתנועות נוער יהודיות בגרמניה מצאו בהוויה הפוליטית והתרבותית החדשה שעיצבו אנשי העלייה השנייה והשלישית בארץ את אותם פגמים ומגרעות שייחס היהודי הגרמני ל . Ostjude– הם ראו, כדבריו של חבר תנועת הנוער היהודית–גרמנית "בלאווייס" בשנת 1921 את תרומתם של העולים הגרמניים למפעל הציוני בכך שיספקו מומחים, מנהלים ומהנדסים להמוני העולים הבלתי מקצועיים שיבואו "מן המזרח". ואולם בה בעת הביאו עמם כמה מן הצעירים האלה מגרמניה את הדמות האידיאלית של יהודי פולין נושאי התרבות האותנטית האבודה ברוח מרטין בובר, והתרפקו על העדה החסידית כעל קהילת מופת . בין משיכה ודחייה ,הערצה ורתיעה, קרבה לשונית וריחוק מנטלי, התקיימה כל העת בחברה האשכנזית על שני אגפיה רב–מערכת תרבותית אחת. לא היה כאן מפגש של זרים ושונים, אלא מגע של תגובה והחלפת דעות בין שני ענפים של תרבות אחת , שכל רוחות הקדמה וכוחות המודרנה לא הביאו לנתק מוחלט ביניהם . פילנתרופים "מערביים" ביקשו לתקן את אורחות חייהם של ה"מזרחיים". אלה מצדם , התגוננו מפני ההגמוניה התרבותית של יהודי גרמניה ופילסו נתיבים חלופיים של מודרניזציה.
"האסכולה הירושלמית" בחקר תולדות היהודים היא דוגמה אחת מרבות למיזוג שכזה: בן ציון דינור, יליד אוקראינה , ויצחק בער , יליד גרמניה, קבעו במשותף את יסודות התודעה ההיסטורית הציונית בארץ–ישראל, מתוך מיזוג של מסורות והשפעות משני האגפים.