יום העצמאות – מציונות ריבונית לציונות רוחנית

יום העצמאות – מחירות רוחנית לחירות מדינית

מה בין מכות פטיש בראש, לבין חגיגת עצמאות של עם? האם מצעדים צבאיים ראוותניים אכן ממחישים חירות לאומית? וכיצד מרגישים אחים, הורים, נשים ובעלים של חללי מערכות ישראל כשכופים עליהם לצאת לרחוב, מיד לאחר שמזכירים להם את אהוביהם שנפלו בקרב?

בספרו "מחזור הזמנים-משמעותם של חגי ישראל" עורך פרופסור שביד מסע בתולדות התרבות היהודית-ישראלית והפעם הוא צולל לעומק משמעותם של חגי ישראל, בניסיון לפענחם בראיה על ציר הרצף ההיסטורי, התרבותי, המדיני והחברתי של העם היהודי.

מטבעו של הזמן הכרונולוגי, אחד החגים החדשים יחסית במסורת המועדים הגדושה של עם ישראל, הינו "חג העצמאות" הכרוך בקשר גורדי עם יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.

כדי להבין לעומק את היסודות המעצבים חג זה עורך פרופסור שביד סקירה פנורמית מדויקת וחדה, ועקב בצד אגודל מברר את ערך החירות, כפי שהתגבש מרגע יציאת בני ישראל ממצרים ועד הקמת מדינת ישראל בתש"ח, כולל ימינו אנו.

המסקנה אליה מגיע פרופסור שוויד היא כי "השמחה" האופיינית לאירועי החג- מהחגיגה ההמונית סביב הבימות, דרך ההתקהלות בפארקים ובמתקני שעשועים, וכלה במצעדים הצבאיים הבומבסטיים בים וביבשה, מבטאת בעיקר ריק רוחני ושיממון תרבותי ומוסרי. בנוסף טוען פרופסור שוויד, כי מדינת ישראל מוסיפה חטא על פשע בכך שהיא הופכת את הריבונות המדינית והעוצמה הצבאית למטרה וערך בפני עצמם, דבר המשול בעיניו לעבודת אלילים בניסוחה המקראי.

אליבא דפרופסור שוויד התכנים שאותם כן צריך לצקת ליום העצמאות חייבים להיות לקוחים מתוך נכסיה הרוחניים של התרבות והיצירה היהודית העשירה שעיצבה לאורך ההיסטוריה השקפות עולם, מוסר, אתיקה ואורח חיים.

אך אין זה מוציא את זה. פרופסור שוויד מדגיש כי הוא אינו מזלזל חלילה בהכרחיותם של מוסדות מדינה יציבים וצבא חזק. לדעתו, אלו הם פשוט אמצעים, וכאמצעים תפקידם ליצור תשתית תרבותית ורוחנית עבור המורשת היהודית העשירה, מתוך מופעה הציוני-ישראלי.

וכפי שכותב פרופסור שביד:

"מן הראוי שמדינת ישראל תהיה יהודית בכך שחקיקתה על ידי מוסדותיה הריבוניים תתבסס על מסורת המשפט הלאומי של עמה – ההלכה. כשם שהחקיקה ברוב מדינות העולם יונקת מן המורשת המשפטית של עמיהן.

אולם גם בכל אלה לא די. מקובל גם במדינת ישראל לתת ללשון הלאומית של העם, שהרוב והריבונות בידו, מעמד של לשון רשמית ראשונה בחשיבותה, ומקובל עוד שהמדינה תטפח ותעודד את יצירת התרבות הלאומית לרבדיה השונים ביחוד דרך מוסדות החינוך. מדינת ישראל כמדינה יהודית מן הראוי שתקדיש לתפקיד זה, המקובל והמוסכם מאמץ מיוחד ומודגש מאוד בגלל תהליכי ההתבוללות שעברו על העם היהודי בדורות האחרונים והגיעו לשיאם בדורנו. מדינה המקבצת גלויות, שעברו תהליכי התבוללות מהירים, חייבת להקדיש הרבה מאוד תשומת לב לא רק לעידוד התהליך של ההתכנסות בארץ ישראל, אלא גם לשיקום המורשת התרבותית המשותפת, זו שאיחדה את העם בעבר ובה בלבד קיימים התכנים שיוכלו לאחד אותו בעתיד, אם יזכו להתחדשות"