יופי של רועה. סודות השער

אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך,

במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה?

העבודה, שאגלחך לשמים!

הנזיר מן הדרום בדברי ההסבר שלו לשמעון הצדיק אומר שביסוד הנזירות נמצא הרצון לגלח את שערו לשמים. אמירה זו מפתיעה שכן עיקר הנזירות לכאורה הוא דווקא השלב שלפני הגילוח – איסור הגילוח, איסור שתיית יין ואיסור טומאה. המאמר הבא בוחן את מקומו של השער בתפיסת חז"ל ומסביר את פשר גידול השער וגילוחו.

סודות השיער

ההלכות המתמקדות בענייני השער אינן מעוררות בדרך כלל התפעלות מיוחדת. העיסוק ההלכתי המוכר בקשר לשער מתמקד בכיסויו ובגילויו של שער האישה, או באיסור הגילוח והתספורת במסגרת הלכות אבלות התקפות גם בימי ספירת העומר. מעטים מכירים את מצוות התורה העיקריות המקנות ערך מיוחד לגידול או להסרת השער, בעיקר של הגבר, והמהוות אחד התחומים המרתקים במקרא.

בדף מ במסכתנו מובאת משנה ממסכת נגעים (יד,ד):

שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה: נזיר ומצורע ולויים. וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות – לא עשו ולא כלום.

ההנחה שקביעה זו מוכרת לבאי בית המדרש של תקופת התלמוד מביאה את הגמרא להקשות: "אמר מר, שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה; פשיטא?". ומבאר המפרש: "פשיטא דמגלחין, בכולהו מפרשי להו קראי" (אין בכך חידוש, שהרי כולם כתובים במפורש במקרא).

התגלחות המוזכרות במשנה, של נזיר, של מצורע ושל לוי, מחייבות את המתגלח להסיר את שערו באופן מוחלט. כאשר הנזיר חוזר בסוף ימי נזירותו למעמד הסתמי שהיה לו לפני שהתחייב בנזירות הוא חייב להסיר את כל שער ראשו, ולהשתמש בתער בכדי להוריד את השער עד שורשיו. המצורע המיטהר מטומאת צרעתו והלוויים שחונכו והוקדשו לשרת במשכן חייבים לגלח את כל שער גופם.

תגלחת המצווה של הנזיר באה לאחר שהייתה מוטלת עליו המצווה "לגדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה') במשך ימי נזירותו. לפי מפרשים רבים, הביטוי הטעון במקרא המתאר את הנזיר במילים "קדוש יהיה" מתייחס דווקא לשער. השער שגדל בימי הנזירות קדוש, כפי שיוכח מתוך הציווי שהשער שיגולח בסוף הנזירות יוקרב על המזבח ממש כחלק מקרבנו, "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (שם י"ח). חשיבות השער הגדל פרע מודגשת במקרא בכך שאחת ממשמעויות התשתית של הכינוי "נזיר" יונקת מהביטוי "ראש נזרו" החוזר בפרשה  כמה פעמים. הערך הקמאי של השער הגדל בימי הנזירות משמש בסיס לפסיקת המשנה: "נזיר שגילח (באמצע ימי נזרו) בין בזוג (מספריים) בין בתער או שסיפסף (תלש) כל שהוא – חייב (מלקות)" (דף לט). לפי רב חסדא בגמרא, הנזיר יתחייב במלקות אם יוריד מראשו בדרך כלשהי אפילו שערה אחת.

טקס מעבר

לשלוש מצוות התגלחת המוזכרות מכנה משותף מובהק. שלושתן באות במצבים של מעברים דרמטיים בתחום ההתקשרות לקודש. המצורע נחשב כמי שדומה למת, כמי שמנותק מברכת החיים הטבועה בנפש האדם על אף שהוא עדיין חי. כתוצאה מכך המצורע חייב לצאת מחוץ למחנה שהתכנס סביב מקום השראת השכינה, שורש ברכת החיים. ההרחקה ממקום יישוב משקפת את פגיעתו של המצורע בלכידות הקהילה, המהווה כלי להשראת השכינה. כחלק אינטגרלי מתהליך היטהרותו הוא חייב לגלח את כל גופו כביטוי להתחדשות בנפשו, המבשרת את שובו למחנה הברכה.

לפי המסופר בפרק ח' בספר במדבר, גם הלוויים, שעה שקיבלו על עצמם את שליחותם לייצג את העם בעבודת ה' במשכן, "העבירו תער על כל בשרם" (ח, ז'). גם כאן הגילוח הוא חלק מהותי במעבר מהחוץ אל הפנים. המצורע שב אל החונים סביב מקום השכינה; הלוויים זכו במעמד חינוכם להיבדל משאר העם ולהיכנס לשרת במקום השכינה.

תגלחת המצווה בסוף ימי הנזירות מסמנת מעבר בחיות הרוחנית ובמעמד החברתי בשני אופנים. גם הנזיר ישב מחוץ למחנה, על אף שהוא עשה כן מבחירתו, כביטוי לשאיפה להתעלות ולהתקרבות למעמד של כוהן. בסוף נזירותו הוא חוזר למסגרת הנורמטיבית של מעמדות הקדושה בעם. גידול השער הפרוע בימי הנזירות סימן תקופה שבה הנזיר חי באינטנסיביות רוחנית המתאפיינת בפרישות ובהיטהרות. גילוח השער בסוף הנזירות מסמל את ההתרחקות מהברכה שביקש לעגן בחייו בפרישותו, ויחד עם זאת את ההתכנסות חזרה למקום הברכה השורה על כלל הקהילה.

מהו פשר השימוש בשער, בגידולו ובגילוחו, בתהליכים המציינים מעברים משמעותיים ביחס למקור הברכה והקדושה? אחת ההצעות המעניינות למציאות מרתקת זו היא של הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לפרשת הנזיר, בהסתמכו על סוגיתנו:

"שער ראשו" (של הנזיר) יגדל ללא מעצור. האופי של גידול ללא מעצור (פרוע) ניתן לשער לאחר שלושים יום לפחות, ולפיכך "סתם נזירות (כאשר הנזיר לא פירש את אורכה בשעת נדרו) שלושים יום"… כי הכתוב אומר כאן, שגידול השער מבטא את נדרו… גידול השער בא לבודד, להרחיק השפעה מן החוץ; ולפיכך… ההתמסרות לכלל החברה… תוך ויתור על כל רצון לחיות לעצמו – מסומלת על ידי תגלחת מצורע ותגלחת לוויים. הניגוד, גידול השער ללא מעצור, מבטא אפוא התבודדות והתכנסות לתוך עצמו. והן זה התפקידשהנזיר קיבל על עצמו לתקופת הנזירות; הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו… הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי, ולפיכך הוא מבקש קשר עם ה', עם מקדשו, עם תורתו – ועם עצמו… גידול השער היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל, ואילו התגלחות מבטאת שהתבודדות זו הגיע עתה לקצה, והנזיר חוזר לשותפות חברתית.

תער כנגד צמיחה פרטית

בד בבד עם התיאור של הרש"ר הירש, גם פרטי סוגיתנו מכוונים אותנו לפשר העניין. הגמרא דנה בדף לט-מ בשאלת המקור לחובת השימוש דווקא בתער בתגלחות המצווה של נזיר, של מצורע ושל לוויים. הגמרא מתקשה לבסס הלכה זו במקרה של תגלחת מצורע, היות שקיימת הבחנה ברורה בין תגלחת גוף המצורע בהיטהרות מטומאה ובין התגלחת במקרים של נזיר וקידוש הלוויים, שבהם אין טומאה. נהפוך הוא – תגלחות אלו מלווות בפעולות של התעלות והתקדשות החסרות בתגלחת המצורע. הלוויים הונפו באופן פיזי בתנועה של הקדשה והתקרבות; והנזיר אוכל כחלק מקרבנו סל של מצות, מה שמבטא את מעמדו כדמוי כוהן (המנחות שהיו אוכלים הכוהנים במקדש היו מצות).

במדרשים מורכבים הסוגיה מקשרת את חובת התער בתגלחת המצורע למצוות המטילות איסורי גילוח בתער בפאת זקנם ובהיקף ראשם של כלל אוכלוסיית הגברים (איסורים המודגשים אצל כוהנים) – "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כ"ז). הביסוס המדרשי המפתיע והמעניין פותח פתח חדש להבנת השימוש בתגלחת שער הגוף או הראש כחלק ממעברים אישיים משמעותיים בהקשר של קדושת השכינה.

השער הוא סוג של פלא, ביטוי לחיות החומר שבגוף, בבחינת "ותוצא הארץ דשא". גילוח שער הגוף הוא טקס מעבר, היות שהשחתת השער עד שורשיו היא בגדר ביטוי דרמטי לסופה של חיות נפשית בעלת איכות מסוימת, ולהתחלת תקופה חדשה של חיות בעלת איכות נפשית שונה לחלוטין. השינוי בחיות השער מגלם את עומק התמורה בנפש האדם המאיר על כל חיותו ומוציא מגופו שער שצומח מתוך התחדשות חיות זו. על כן, המעברים הדרמטיים של מצורע החוזר למחנה ושל לוויים שהתקדשו לעבודת ה' מלווה בהסרת שער הגוף כולו, ומיד בחידוש הצמחת השער מתוך התחדשות חיות הנפש.

אם צמיחת שער הגוף מבטאת את החיות שבחומר הגופני, מה מבטאת צמיחת השער שבראש ובזקן, חובת גילוחו או איסור גילוחו? הגולגולת הינה כיסא הדעת והמחשבה. יש אומרים שנקודת הכתר שבגולגולת קשורה לעצם שורשה של הנשמה. השחתת שער הזקן והקפת הראש נאסרו על כל גבר משום שהן פוגעות בחיות היונקת משורש הדעת והנשמה. חובת התער בתגלחת המצורע נלמדת מהאיסורים הכלליים הללו, היות שהמצורע מצווה להסיר את שערו גם במקומות אלו ודווקא בתער. המצורע קלקל את החיות שבגולגולת – על כן יהיה חייב לגלח את שער ראשו כחלק מחזרתו למחנה ברכת ה'.

שער ראשו של הנזיר מכונה "נזר א-להיו על ראשו", בדומה לציץ שעל מצחו של הכוהן הגדול, שחקוקות בו המילים "קודש לה'" ושנקרא בכתוב "נזר הקודש" (שמות כט, ו). גידול שער הנזיר מבטא יותר מכול את רצונו להקדיש את דעתו ואת חיות נשמתו לא-להיו. בכך הנזיר דומה לכוהן המשרת בקודש, אולי לכוהן גדול הנכנס לקודש הקודשים של הדעת. אלא שעבודתו אינה כנציג הכלל אלא כהתקדשות פרטית סגולית – עם כל הדרת התכנסותה הפנימית לשם פרישות והיטהרות ועם כל עומק החטא שבבניין מקדש כמקדש פרטי.

מחד גיסא, איסור חמור מוטל עליו שלא להסיר אף שערה מחיות ראשו המוקדשת בימי נזירותו; מאידך גיסא, ההתגלחות המתחייבת בסוף ימי הנזירות באה לסמן את סופה של תקופת חיות מיוחדת זו. הנזיר יוצא ממקדשו הבלעדי וחוזר אל מחנה הכלל המקיף את מקום השכינה, כאשר שערו הפרוע, מנחתו וכפרתו, עולה באש על מזבח כוהני ה'.