י"ז בתמוז

התאריך י"ז בתמוז מאחד שני תאריכים קרובים בחודש תמוז – ושניהם מציינים אירוע זהה הקשור לחורבן הלאומי בשתי תקופות היסטוריות שונות – ובהפרש של כ- 650 שנה: י"ז בתמוז מציין את הבקעת חומות העיר ירושלים בידי האויב – כשלב אחרון לפני כיבוש העיר וחורבן בית המקדש – גם בתקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני.

חשוב לציין יום זה מתחיל תקופת אבל שמסתיימת שלושה שבועות אחרי ביום ט' באב (היום ה 9 בחודש אב). תקופה זו מכונה – בין הַמְצָרִים.

תקופת הבית הראשון (המאה ה-6 לפני הספירה)

בתאריך ט' בתמוז, שנת 586 לפני הספירה, הובקעה חומת ירושלים בידי צבא נבוכנאצר, מלך בבל, כמסופר בספר ירמיהו: "בעשתי עשרה [=11] שנה לצדקיהו [מלך יהודה] בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר" (ירמיהו לט, 2). וזאת לאחר מצור שהחל בחודש טבת ונמשך כשנה וחצי. חודש ימים אחרי הבקעת החומה (י' בחודש אב) כבשו הבבלים את ירושלים, הרסו את בתיה והעלו אותם באש – וגם שרפו את בית המקדש (מלכים ב, כה, 9) בתאריך זה יש שמציינים את חורבן בית המקדש.

יום הבקעת חומת ירושלים בידי נבוכנאצר נקבע לאחר החורבן ליום צום, שנזכר במקרא בשֵם "צום הרביעי" (זכריה ח, 19). וזאת לפי הלוח הקדום שמתחיל בחודש הראשון – חודש ניסן, ועל פיו חודש תמוז הוא החודש הרביעי.

תקופת הבית השני (המאה ה-1 לספירה)

התאריך י"ז בתמוז שנת 70 לספירה מציין את הבקעת חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומר בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש. מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר – י"ז בתמוז – כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר (במקום ט' בתמוז).

בין הַמְצָרִים

בין י"ז בתמוז – היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב – היום שבו נכבשה ירושלים ונחרב המקדש, מפרידים 21 ימים (שלושה שבועות). ימים אלה נקראים "בין הַמְצָרִים", והם מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן הלאומי (ראה "נושאים קודמים" לחודש אב). הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גלתה יהודה… לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין הַמְצָרִים" (איכה א, 3).

על-פי המסורת נוהגים לקיים בימי "בין המצרים" מנהגי אבלות: לא מקיימים חתונות, לא עורכים סעודות שמחה, לא לובשים בגדים חדשים, לא מסתפרים ולא מתגלחים. שיאם של ימי "בין המצרים" הם תשעת הימים האחרונים – מראש חודש אב ועד לתשעה באב.

י"ז בתמוז בעיני המשנה

המשנה במסכת תענית מונה חמשה דברים היסטוריים שארעו בתאריך י"ז בתמוז:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז …

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות,

ובטל התמיד,

והבקעה העיר,

ושרף אפסטמוס את התורה,

והעמיד צלם בהיכל.

חמשת דברים אלו ארעו על פני מאות שנים הם מתארים מציאות של 'יום ארור' יום שנתקבצו בו הרבה מאוד דברים רעים. קשה לדעת האם יש אמת במסורות אלו לחלקם יש אישוש ממקורות אחרים ולחלקם לא. האירועים מתחלקים לכמה תקופות:

1. תקופת המדבר (לפני הכניסה לארץ): נשתברו הלוחות – התוצאה של מעשה העגל בספר שמות (פרק לב).

2. תקופת בית שני (המאה ה I לספירה): בטל התמיד – קורבן שהיה מוקרב במקדש בכל בוקר ובכל אחר הצהריים. אחד השלבים הראשונים של הפסקת העבודה הסדירה במקדש מה שאחר נודע כחורבנו.

הובקעה העיר – חומות ירושלים נבקעו אחד השלבים הראשונים בתחילתו של החורבן שלושה שבועות אחרי.

3. תאריך לא ידוע -שרף אפוסטומוס את התורה – אירוע שאין לו אישוש ברור מתי היה. איננו מכירים מצביע או מנהיג יווני או רומאי שזה שמו ולכן האירוע של שריפת אחד מסימלי הדת היהודית אינו ניתן לאיבחון מתי היה.

והעמיד צלם בהיכל – גם התאריך של אירוע זה אינו ידוע. היו שהסבירו אותו על תקופת המקרא בה מסופר על מנשה שהיה מלך ביהודה והכניס למקדש פסל. והיו שהסבירו את זה על אירוע בתקופת בית שני בו הוכנס כמה פעמים פסל רומאי לתוך המקדש.

דווקא אי הוודעות של התאריכים מעידה עד כמה המסורת עצמה היא החשובה ולא התאריך בציר הזמן. יש כאן עדות על יום רע. יום שיש לזוכרו במסורת היהודית כיום שיש בו התחלות רעות לתהליך שיסתיים בשיא שלילי – ט' באב.