ימי זיכרון

ג' בתשרי

ג' בתשרי, היום שלמחרת ראש השנה, הוא "צום גדליהו" – יום צום שנקבע לזכר גדליהו בן אחיקם, שהתמנה לאחר חורבן הבית הראשון למושל יהודה מטעם הבבלים הכובשים. גדליהו נרצח בידי מתנקש יהודי ביום ג' בתשרי בשנת 582 לפני הספירה (מלכים ב פרק כה פס' כה).
הרוצח – ישמעאל בן נתניה – היה ממשפחת המלוכה שהוגלתה לבבל, והמניע לרצח היה פוליטי – ניסיון למרוד בממלכת בבל על-ידי רציחת המנהיג היהודי ששלט מטעמה.
בעקבות רצח גדליהו ברחו התושבים שנותרו ביהודה למצרים, והשלטון ביהודה התפרק סופית.

בגלל חומרת המעשה ותוצאותיו נקבע ג' בתשרי כיום צום. עד לשנת תשנ"ו היה זה המקרה היחיד שבו נרצח מנהיג יהודי בידי מתנקש יהודי – במטרה לשנות בכוח החרב מציאות פוליטית והסדרים מדיניים (בין בבל ליהודה). אך ביום יב בחשון תשנ"ו נרצח יצחק רבין, ראש ממשלתה הנבחר של מדינת ישראל, בידי רוצח יהודי – במטרה לשנות מציאות פוליטית ולשבש הסכמים מדיניים (בין ישראל לפלסטינים).
ביום ג' בתשרי תשנ"ז, שנה לאחר רצח רבין, התקיימה בצום גדליהו תפילה מיוחדת ליד מקום הירצחו בתל-אביב, בניסיון לקבוע תפילה זו לזכר רבין כחלק מן המסורת של תפילות צום גדליהו.

י"ב במרחשוון

יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שנהרג מיריות אקדח של רוצח יהודי במוצאי שבת, אור ליום י"ב במרחשוון בשנת תשנ"ו – 1995.
ביום זה התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב עצרת המונים תחת הסיסמה "כן לשלום – לא לאלימות". העצרת נועדה להביע הזדהות עם מדיניות השלום של ממשלת רבין ובאה כתגובה להפגנות הסתה חסרות תקדים נגד מדיניות הממשלה (הסכם "אוסלו ב") ונגד ראש הממשלה, יצחק רבין.
עם סיום העצרת, כשהוא מלווה בקריאות עידוד מן הקהל, ירד יצחק רבין מן הבמה ופנה אל אזור החנייה, שהיה אמור להיות "סטרילי" – נקי מכל אדם שאינו מאבטח של ראש הממשלה. אך שם חיכה הרוצח, יגאל עמיר, שכיוון את אקדחו וירה ביצחק רבין מטווח אפס. פצוע קשה הובהל רבין לבית החולים איכילוב, ושם מת מפצעיו בעודו על שולחן הניתוחים בשעה 23:14.

אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין |  צלם: משה מילנר

עשרה (יו"ד) בטבת

עשרה בטבת הוא יום צום המציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים. המצור החל ביום עשרה (יו"ד) בטבת בשנת 588 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי – עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש ביום תשעה (טי"ת) באב בשנת 586 לפני הספירה.
עשרה (יו"ד) בטבת נקבע כיום צום כבר בתקופת המקרא, בימי הבית הראשון, והוא נזכר בספר זכריה כצום העשירי – הצום שחל בחודש העשירי, הוא חודש טבת לפי הלוח הקדום.

י"ז בתמוז

התאריך י"ז בתמוז מאחד שני תאריכים קרובים בחודש תמוז – ושניהם מציינים אירוע זהה הקשור לחורבן הלאומי בשתי תקופות היסטוריות שונות – ובהפרש של כ- 650 שנה:
י"ז בתמוז מציין את הבקעת חומות העיר ירושלים בידי האויב – כשלב אחרון לפני כיבוש העיר וחורבן בית המקדש – גם בתקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני.

1. תקופת הבית הראשון: בתאריך ט' בתמוז שנת 586 לפני הספירה הובקעה חומת ירושלים בידי צבא נבוכנאצר, מלך בבל, כמסופר בספר ירמיהו: "בעשתי עשרה (=12) שנה לצדקיהו [מלך יהודה] בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר" (ירמיהו לט, 2). וזאת לאחר מצור שהחל בחודש טבת ונמשך שישה חודשים. חודש ימים אחרי הבקעת החומה (י' בחודש אב) כבשו הבבלים את ירושלים, הרסו את בתיה והעלו אותם באש – וגם שרפו את בית המקדש (מלכים ב' כה, 9).
יום הבקעת חומת ירושלים בידי נבוכנאצר נקבע לאחר החורבן ליום צום, שנזכר במקרא בשֵם "צום הרביעי" (זכריה ח, 19). וזאת לפי הלוח הקדום שמתחיל בחודש הראשון – חודש ניסן, ועל פיו חודש תמוז הוא החודש הרביעי.

2. תקופת הבית השני: בתאריך י"ז בתמוז שנת 70 לספירה הובקעה חומת ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומר בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.
מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר – י"ז בתמוז – כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר (במקום ט' בתמוז).

להלן קטע קצר מתוך ספרו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שחי בתקופת המרד הגדול נגד הרומאים ואף היה מפקד המרד בגליל. לאחר שהמרידה בגליל נכשלה וכל ערי הגליל נפלו בידי הרומאים, מסר יוסף בן מתתיהו את עצמו לידיהם:
"וטיטוס פקד על חייליו להרוס את יסודות מצודת אנטוניה [שבחומה], ולהכין מעבר קל לעליית כל צבאו. ואז שמע שהופסקה הקרבת קרבן התמיד באותו היום, י"ז בחודש תמוז, כי היו חסרים אנשים (=כוהנים בבית המקדש), ובגלל זה נפלה רוחו של העם באופן נורא…
בינתיים הרסו שאר כוחות הרומאים את יסודות מצודת אנטוניה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר הבית… יום אחרי עלות הרומאים [אל מצודת אנטוניה] התאספו רבים מן המורדים [היהודים], התכנסו והתקיפו את הזקיפים (=השומרים) הרומאים בהר הזיתים בשעה האחת עשרה של היום. הם קיוו שיימצאו אותם לא מוכנים… אבל הרומאים הרגישו מראש שהם [המורדים היהודים] מתקרבים, ומכל המצודות הסמוכות חשו מהר לעזרה, ועצרו בעד היהודים לעלות בכוח על מצודתם. בין היהודים לרומאים התחולל קרב מר, שבו בוצעו מעשי גבורה רבים על-ידי שני הצדדים."

על-פי יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר שישי פרק ב. תרגם מיוונית: שמואל חגי, הוצאת ראובן מס, תשמ"ג – 1982.

תשעה באב

יום ט בחודש אב, יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן בית המקדש וירושלים.
תשעה באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן הכפול – לחורבן בית המקדש הראשון ולחורבן בית המקדש השני. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכדנאצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה, והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה.

לפי המסורת, תשעה באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה.

על פי המקרא, חרב בית המקדש הראשון ב-י באב; על פי המסורת, חרב בית המקדש השני ב-ט באב. התאריך תשעה באב נקבע כמציין את חורבן שני המקדשים.

המסורת מספרת כי חורבן הבית השני וירושלים בידי הרומאים היה תוצאה של שנאת חינם – שנאה ללא סיבה בין היהודים לבין עצמם. שנאה זו הייתה החוליה הראשונה בהידרדרות שגררה פירוד והלשנות חמורות של יהודים על יהודים לפני השלטון הרומי.
שנאת חינם זו הביאה בסופו של דבר לחורבן.

מאגדות החורבן – על חורבן ירושלים בידי הרומאים:
מעשה באיש אחד שאהובו היה קמצא, ושונאו – בר קמצא.
עשה אותו האיש סעודת שמחה, ואמר למשרתו:
לך ותביא לי את קמצא.
הלך המשרת והביא לו את בר קמצא.
בא בעל הסעודה וראה את בר קמצא בין אורחיו.
אמר לו:
הרי אתה שונא לי. מה אתה מחפש פה? קום וצא.
אמר בר קמצא:
הואיל ובאתי – עזוב אותי, ואני אשלם לך על כל מה שאכלתי ושתיתי.
אמר האיש: לא!
אמר בר קמצא:
אשלם לך את מחצית הסכום שעלתה לך הסעודה כולה.
אמר האיש: לא!
אמר בר קמצא:
אשלם לך את סכום הסעודה כולה.
אמר האיש: לא!
תפס האיש את בר קמצא בידו, הקים אותו והוציאו.

אמר בר קמצא:
הואיל וישבו בסעודה חכמים, ולא מחו על מה שעשה לי האיש – כנראה שהדבר מקובל גם עליהם.
אלך ואלשין עליהם לפני המלך, הקיסר הרומאי.
הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו:
מרדו בך היהודים…

על-פי התלמוד הבבלי מסכת גטין דף נה עמ' ב – דף נו עמ' א, והסוף – בספר האגדה של ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, עמ' קמג.

הכותל המערבי, ירושלים |  צלם: עמוס בן-גרשום