ירמיהו, אישיותו ותורתו : נביא התפילה

מתעוררת שאלה, כיצד מתאר לעצמו ירמיהו עבודת אלהים בעת ההיא, ללא קרבנות. כבר אמרנו, שהוא דוגל בתורה שבלב, ואז גם עבודת אלהים היא עבודה שבלב, ובנוסח דברי חז"ל: "איזוהי עבודה שבלב – זוהי תפלה". לא לחינם קוראים לירמיהו אבי התפילה. התפילה תופסת אצלו מקום רב, שאיננו מוצאים בדומה לזה אצל שום נביא אחר. הפניות התכופות מצד אלהים "אל תתפלל בעד העם הזה" מלמדות אותנו, שהיה נזקק לתפלה לעתים קרובות. ועל כך מעיד הוא על עצמו "זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את-חמתך מהם" (י"ח, כ'). יתרה מזו, הוא מבקש את יהודי הגולה להתפלל לא רק בשביל עצמם כי אם גם בשלום העיר האלילית בבל (כ"ט, ז'). דבר, המצלצל די נועז.

לדעתי, אין בסיס להצעתו של פרלס, להניח הפלוגראפיה, כלומר, השמטת מם, ולקרוא "ודרשו את-שלום העיר אשר הגליתי אתכם משמה והתפללו בעדה אל-ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום", כאילו הכוונה לעיר ירושלים. הרעיון הזה הוא חריף ויפה, אבל זהו תיקון שאיננו יכולים לקבל אותו בלי השגות. אפשר, אם כן, לומר, שיש כאן מהפכנות מסויימת אצל הנביא, שלאותה התקופה של שבעים שנה הוא מבקש להתפלל אפילו בעד שלום העיר בבל, "כי בשלומה… לכם שלום".

בניגוד להושע, שהוא רבו מבחינות רבות – אנחנו יודעים, שירמיהו תלוי בו בהרבה מקרים – שאינו מתאר לעצמו קיום דת מחוץ לארץ: "לא ישבו בארץ ה'… לא-יסכו לה' יין ולא יערבו-לו זבחיהם… מה תעשו ליום מועד וליום חד-ה'" (הושע ט', ג'-ה'), כלומר, אין לקיים דת אם אין יושבים בארץ ה' – הרי ירמיהו רואה דווקא באלה היושבים בבבל את התאנים הטובות, שימשיכו את השרשרת. ובאמת הוא מבקש אותם להתפלל "והלכתם והתפללתם אלי". נראה, שבכך יש משום הכנה מדעת, או שלא מדעת, לעבודת אלהים מופשטת זו, המתגלמת בעבודת בית הכנסת.