ל"ג בעומר – גלגול החג בזיכרון הקולקטיבי

ל"ג בעומר

ל"ג בעומר, שמלכתחילה נתפס גם בין פוסקי הלכות כ"קצת יום–טוב" ולא היה כרוך בציוויים הלכתיים,  בתפילות או בטקסי פולחן מיוחדים, התאים מעצם טבעו להיעשות לחג בעל אופי לאומי–חילוני עם התעוררות התנועה הלאומית של העם היהודי. דבר זה החל להסתמן כבר בתפוצות, ונמשך ביתר שאת ביישוב החדש בארץ–ישראל ובמדינת ישראל. בראשית המאה ה21– נותר ל"ג בעומר, כחג המדורות וה"קומזיצים" אהוב מאוד על הילדים, אך איבד הרבה מ"זהרו הלאומי". כמו פורים וט"ו בשבט, שלא נמצאה להם מתכונת ראויה לחגיגה משפחתית , כך גם ל"ג בעומר הפך בדורות האחרונים להיות חגם של הילדים.

מקורותיו של החג

ל"ג בעומר חל בי"ח באייר. מכל מועדי ישראל הוא הסתום ביותר, הן מצד סמליו והן מצד פשרם והסיפור שאותו הם אמורים לספר. שלא כשאר שמות "תאריכיים", ט"ו בשבט וט"ו באב, שמו של היום אינו מוענק לו על ידי ציון מועדו בלוח העברי, אלא על פי מקומו כיום השלושים ושלושה בסדר "ספירת העומר" ( אלומת השעורה הנקצרת ראשונה) המתחילה, לפי הגישה הפרושית, למחרת החג הראשון של הפסח ונמשכת 49 יום עד לחג השבועות. מצוות "ספירת העומר" נוהגת על פי מדרש החכמים לציוויה של התורה בספר דברים: "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה"… ( טז , ט). ההנחיה הפיוטית–משהו הזאת בדבר תיארוכו המדויק של חג השבועות נהפכה ,בתקופת המשנה והתלמוד, לסלע מחלוקת חריפה בין הצדוקים לפרושים ששיקפה מאבק חסר פשרות בין חסידי לוח השמש (הצדוקים) לבין חסידי לוח הירח (הפרושים) שידם היתה על העליונה (לפי הגרסה הצדוקית, חג השבועות חל בכ"ו בסיון ולא בה' בסיון.)

השערה רווחת היא שבתקופה הזאת, ספירת העומר, שבין ביכורי קציר שעורים לביכורי קציר חיטים, נהגו חקלאים להתפלל לבל ייפגעו שדותיהם ממכת ארבה או משידפון. משנעשה י"ח באייר ליום בעל ייחוד משלו, השתלטה עליו זהותו כאחד מימי ה"ספירה" ושמא אף כיסתה – בכוונה או שלא בכוונה – על סיבה ברורה וגלויה לייחודו. מנהגי אבלות הנוהגים בימי ספירת העומר נזכרים לראשונה בספרות הגאונים כמנהג עתיק. פרשנים מסורתיים קישרו זאת לסיפור במסכת יבמות שמותם במגפה של עשרים וארבעה אלפים מתלמידי רבי עקיבא אירע , בימי הספירה.

ל"ג בעומר עצמו אינו נזכר בתלמוד. רק בספרות ימי-הביניים יש אזכור של החג ושל כמה מהמנהגים שנהגו בו. הסברים ותירוצים שונים הוצעו לציונו המיוחד של תאריך זה. מתוך פירוש רמזים שהגיעו לידינו, יש המשערים כי ביום זה אירע ניצחון חשוב בתקופת מרד בר–כוכבא, והיה רצון להסתיר את עילת השמחה מפחד השלטון הרומי. ויש גורסים, כי מחמת שסופו של המרד היה בכי רע, הוצנע זיכרון זה ובמרוצת הדורות ניטשטשו נסיבות לידתו, אף שהמועד עצמו נותר על מכונו. כאמור ,בספרות חז"ל, מכל מקום , אין שום ביטוי לייחודו של יום זה במסגרת "ימי הספירה", וניתן לומר שקיומו הכעין מחתרתי החל לצוף ולעלות בימי הביניים. המהרי"ל (ר' יעקב מולין ממגנצא) מתאר בפירוט את אופן חגיגת ל"ג בעומר באשכנז של אותם ימים, שכללה יציאת בחורים לטיולים אל מחוץ לעיר, "משחקים של ריצת רגליים" ועוד. השולחן ערוך של ר' יוסף קארו בצפת, קובע ש"נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות . "הרמ"א (משה בן ישראל איסרלש) בעל מפת השולחן, המקבל, חולק או מוסיף על השולחן ערוך מנקודת המבט האשכנזית, מוסיף כאן : "ומרבים בו קצת שמחה".

על פי אחת המסורות , בל"ג בעומר נבלמה מגפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבא ומכאן שמחת היום. כך נקבע ייחודו של יום זה בתוך "ימי הספירה" שבהם נוהגים מנהגי אבלות, כגון שאין מסתפרים ואין מתחתנים : פסק זמן של " שמחה" בתקופה של מנהגי אבלות .

מן המאה ה-16 ואילך הפכו המקובלים הלוריאנים ( תלמידי ר' יצחק לוריא , האר"י ) את ל"ג בעומר ליום הילולה לכבודו של רבי שמעון בר–יוחאי ( רשב"י) שלפי המסורות העממיות זהו יום הולדתו, יום מותו, יום צאתו מן המערה ואף יום נישואיו. המקובלים, ברצותם להעניק לספר הזוהר, שנתחבר במאה ה-13 תוקף של קדושה יתרה, ייחסו אותו לרשב"י. ה"הילולה דרבי שמעון בר–יוחאי" כוללת הדלקה מרובה של אש ושל נרות, ריטואלים של תפילה ושמחה וכן את טקס ה"חאלקה" – תספורת ראשונה לפעוטות בני שלוש שנים. סמל המדורה שנוהגים להדליק בל"ג בעומר נקשר תחילה, במסורות העממיות, הן למרד הגדול והן למרד בר–כוכבא. במהלך הדורות השתרש הקישור בין ל"ג בעומר למרד בר כוכבא , ואל המדורה הצטרפו סמלים נוספים – הקשת והחץ והיציאה של בני הנוער אל היער או אל השדה לשחק במשחקי מלחמה ומרד. ככל שנצטברו במהלך הדורות משמעויות קודרות יותר ל"ימי הספירה", כציוני זכרם של פרעות מסעי הצלב במאה ה-11 או גזירות ת"ח ות"ט במאה ה-17 כך נותר ל"ג בעומר כמקור אור של נחמה ועידוד.

ל"ג בעומר בזמן החדש

כאשר הגיעה עת ההתעוררות הלאומית היא פגשה את ל"ג בעומר כחג שניתן לאמץ אותו כמות שהוא כמעט, ללא צורך ב"שבירת–כלים" ובהמרתם בכלים חדשים. כל סמליו נותרו על כנם: המדורה, החץ והקשת, היציאה אל הטבע. כמועד הקשור במאבק לאומי הרואי היה ל"ג בעומר מועמד טבעי לקידום מהיר בסולם המועדים שהעמידו התנועה הציונית והיישוב בארץ–ישראל שלפני קום המדינה. בפועל , לא נוצרו כלים של ממש לזיקת מבוגרים אל החג, ועיקר ביטויו נותר נחלתם של בתי הספר, תנועות הנוער והילדים. אמנם, נעשו ניסיונות לא מעטים להקנות לו מעמד חשוב במערכת הסמלים הלאומית : "חובבי ציון" של סוף המאה ה-19 יצאו ביום הזה אל היער וערכו בו את חגיגתם השנתית; הביל"ויים העלו בו משואות; סטודנטים יהודיים בפראג בחרו בו ליום ייסוד תנועתם הקדם–ציונית (ב-1893) ואחר כך אף שונה שמה ל"בר כוכבא" ; ב- 1916 צעד ברחובות ורשה מצעד ל"ג בעומר גדול של תנועות נוער יהודיות. כל האירועים הללו לא הצליחו לשבץ את ל"ג בעומר כמועד תקף בעולם המבוגרים היהודי הלאומי, שהסתפק בתכנים הלאומיים של חגים אחרים. עם זאת היה מעמד מיוחד לל"ג בעומר בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוציה, כמסורת תנועתית. שורשה של מסורת זו נעוץ באותו מפגן חסר תקדים, שנערך בוורשה בל"ג בעומר ב-1916: ראשוני התנועה השומרית היו בין יוזמיו ומארגניו , ואליהם חברו חברי "המכבי", תלמידי בתי הספר ונציגי כל החוגים הציוניים, וכולם יחד צעדו על תלבושתם ודגליהם. 25 שנים לאחר מכן, בגטו ורשה, שנתיים כמעט לפני המרד, במפקד חגיגי של הקן לרגל ל"ג בעומר, הבטיחו השומרים הצעירים "להשמיע מחדש באוזני הנוער את שיר המרד".

ל"ג בעומר הוכרז ב"השומר הצעיר" יום התנועה, ובו נערכו המפקדים התנועתיים והטקסים של הענקת סמלי התנועה לחניכיה בשכבות השונות . תנועת בני–עקיבא חוגגת את ל"ג בעומר כיום הולדתה. גם בתנועות נוער אחרות מציינים את החג במסדרים חגיגיים עם כתובת–אש , קומזיצים, טיולים וכנסים. הדיון הציבורי בדבר משמעותו ההיסטורית הלאומית של מרד בר–כוכבא, שהתעצם בשנות ה-70 עם הופעת מאמריו הפולמוסיים של יהושפט הרכבי בנושא זה, היה – ועודנו – חשוב ביותר מצד עיצובו של הזיכרון הלאומי והשפעתו על השקפות ודעות אקטואליות . הנמכת קומתו של מרד בר–כוכבא, הערכה ביקורתית מאוד של היסטוריונים שונים באשר לתוצאותיו וגינוי יסודותיו המשיחיים, כל אלו יצרו תמונה מורכבת של מועד זה בתודעה הציבורית, אך לא השפיעו כמדומה על הפופולריות המתמשכת שלו בחוגי הילדים ובני הנעורים. המדורה, הקשת והחץ ותפוחי האדמה המפוחמים הם מנהגים המתאימים ביותר לעולמו של הנוער, ומקיימים אותם עד היום הן במסגרות הארגוניות של תנועות הנוער והן בהתארגנויות ספונטניות ברחבי המדינה. לצדם ממשיכים להתקיים בחוגים הדתיים למיניהם מנהגי אבלות ב"ימי הספירה", שהשעייתם או הפסקתם בל"ג בעומר, כאמור, הם אצלם עצם גופו של החג. ניצול "חלון ההזדמנויות" של היום שבו מאפשרת הרבנות האורתודוקסית עריכת טקסי נישואים הביא לריבוי חתונות ביום הזה בישראל, מקצתן מתוך בחירה, מקצתן מחוסר ברירה בעונה זו, למי שהחליטו להתחתן במסגרת המועצה הדתית. ה"הילולה" המסורתית במירון עודנה מושכת מספר רב של חוגגים, ואילו התאחדות הסטודנטים בחרה לחגוג במועד זה את "יום הסטודנט". בישראל אין לומדים בל"ג בעומר, אך אין הוא יום שבתון והוא כלול במניין "ימי הבחירה" שהעובד רשאי לבחור שניים מהם כימי חופשה מיוחדים .