מגילת רות

כשנטבע מנהג קריאתן של חמש המגילות בבית הכנסת, נקבע מועד קריאתה של מגילת רות בשבועות. מקורות ראשונים המעידים על כך הם מתקופת הגאונים. במדרש זוטא כתוב: "ומה עניין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על-ידי יסורין ועוני" (הוצאת בובר א, א). במסכת סופרים כתוב: "רות קורין במוצאי יום טוב הראשון של עצרת (חג השבועות) עד חציו ומשלים במוצאי יום טוב האחרון" (יד, יח). טעמים שונים ניתנו במסורת לסמיכות בין רות לשבועות. הטעם הבולט ביותר הוא הקציר.

מעשה המגילה מתרחש בימי הקציר ובשיאו: רות נגאלת בגורן "עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים" (ב, כג). חג השבועות הוא חג הקציר: "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות לד, כב), וטקס החג מסמל את גמר הקציר (ויקרא כג, טו-כא). במגילה בא לידי ביטוי דין הלקט (ויפרא כב-כג) הסמוך בתורה לדיני חג השבועות.

הזיהוי בין חג השבועות למתן תורה מקובל אצל חז"ל ונובע מכך שמתן תורה אירע בחודש השלישי (שמות יט, א). טעם לזיקה בין המגילה לבין מתן תורה נמצא בסיומו של מדרש לקח טוב: "ולמה קורין מגילה זאת בחג השבועות, שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד וניתנה בחג השבועות", ועוד טעם: "ויש אומרים על רות שנתגיירה, וישראל נתגיירו בעצרת ונכנסו תחת כנפי השכינה בקבלת התורה".

הזיקה בין רות לשבועות קדומה. בירושלמי (ביצה, סא, עמוד ג) נאמר שדוד המלך מת בעצרת, מכאן קשר בין המגילה הנחתמת בשמו של דוד, צאצא לרות ולבועז, לבין חג השבועות.

רות היא האישה היחידה בתנ"ך שנקרא על שמה ספר. באשר למוצאה, אין לנו ידיעה של ממש. אחרי מות בעלה היא מוכנה ללכת עם נעמי חמותה, בת דמותו הנשית של איוב, בלי להסס. נעמי עושה הכול כדי לשכנע את כלותיה שאין להן אחרי מות בעליהן כל קשר אליה, לא חוקי, לא משפטי ולא ממוני. ערפה, הכלה האחרת, חוזרת אל מקומה, ורות דבקה בחמותה ובעולמה. היא דבקה בה ואינה מצפה לגמול. שלא כמקובל בין כלה לחמותה, יש כאן קשר של אהבה. נראה שרות מצאה את מקומה בקרבת נעמי ובני עמה, בבית לחם יהודה.

הסיפור מתחיל באלמנות ובשכול, ונראה שאין סיכוי שיהיה המשך למשפחת אלימלך. ובכל זאת, הסיפור מתפתח תוך תהפוכות ונסיגות לקראת פתרון. הסיפור בנוי מארבע תמונות: בדרך בית לחם, בשדה בועז, בגורן ובשער העיר. העלילה מתקדמת בהדרגה, וכל שלב מלווה בנסיגה ובאכזבה, ובכך המבנה מקביל למגמת המספר – אי אפשר לפתור בעיות מיד, אך מאמציהם של הגיבורים נעמי, רות ובועז להיטיב ולעשות חסד לחיים ולמתים מובילים לפתרון המצופה ואפילו למעלה מזה.

הניסיון לקיים זרע הוא מניע מרכזי בסיפור שלנו כמו גם בסיפורים אחרים במקרא שבהם אישה יוזמת מעשה, לא תמיד צנוע, שכוונתו להמשיך את החיים ויזמתה נושאת פרי.

המשותף לבתו של לוט, לתמר, כלתו של יהודה, ולאחר דורות רבים לרות המואביה, שכולן עושות מעשה מטעם בלתי אנוכי. יש גורם נעלה – ניסיון לשמור על קיומו של המין האנושי וקיומה של המשפחה. הרב עדין שטיינזלץ טוען: "לא לחינם יש צד מסויים של דמיון בין מעשה בתו של לוט לבין זה של רות, הבאה אל בועז, לאחר דורות רבים. עם כל ההבדל בין עדינות הרמז של רות למעשה הבוטה של בת לוט, יש דמיון (מרומז ומצועף) ביוזמה שנוטלת האישה בשני המקרים להמשיך את קו הקיום, להמשיך את חוט הדורות". הרב עדין שטיינזלץ בספרו "נשים במקרא" רואה בדמותה של רות את התיאור השלם והנאה ביותר של גר צדק. "כיצד אותו גרעין עמוק של קדושה, אותו ניצוץ […]מוצא את מקומו הראוי לו בתוך עם ישראל". בשני הגברים הגואל ובועז הוא רואה שני צדדים מנוגדים של התייחסות לגר. קרוב המשפחה שנתבע לעשות קשר גאולה (מעין ייבום) מסרב, ובועז מתעלם מזרותה, מעונייה ומגרותה של רות ומקרב אותה עוד לפני שחשב על קשר אישי ביניהם.

נשים פעילות כפופות לנורמות הגבריות ויודעות שלא יפתרו בעיה בלי סיועם של הגברים. רות מבטלת את עצמה בפני בועז (ב, יג). נעמי ורות יודעות מתי הן משאירות את המשך הפעולה בידי בועז (ג, יח).

בכוחן של הנשים במגילת רות וביזמתן הן מניעות את העלילה. נעמי שבה לבית לחם במות בעלה ובניה, רות מוותרת על מולדתה ומצטרפת אל חמותה נגד כל הסיכויים, והיא יורדת בלילה אל הגורן במצוות נעמי כדי לגרום לבועז לעשות מעשה. דברי בועז לרות "ותעזבי את אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת" (ב, יא) דומים לדבר ה' לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).

מעשיהם של דמויות מופת גבריות במקרא מתגלגלים במגילת רות בדמותן של נשים.