מגמות בדת ובדתיות: ישראל

הירידה הברורה במתח בין הזרמים השונים ביהדות בשנים האחרונות נתפסת בעיני רבים כהתפתחות חיובית ביהדות האמריקנית. מרבים לראותה כמבשרת עידן חדש של ואפילו , המתפרשים כסימנים לבריאות הקהילה. אבל יש גם אחרים, כמו ג'ק ורטהיימר, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי, שאינם כה אופטימיים. ורטהיימר קובע בצדק כי מתחת לכל שיתוף הפעולה הגלוי, קיימות מחלוקות יסודיות ביותר בין מנהיגי הזרמים השונים, והם מדברים בשפות שונות מאוד, שיש להן מובנים שונים מאוד, גם כשהם משתמשים באותו מונח עצמו.

עדיין לא ברור אם קיום קהילה מחייב שהכול יסכימו בכל או אפילו ישתמשו באותן קטגוריות לשיח הדתי, או שאולי די בכך שלמרות ההבדלים, כולם חשים תחושת קרבה משפחתית, ולפחות נוהגים זה בזה בכבוד ובנימוס. ייתכן שהדבר החשוב הוא שהפלגים השונים עצמם יראו את עצמם כקהילה משותפת, למרות המחלוקות האידיאולוגיות ביניהם, וישתפו פעולה באדיבות עד כמה שהדבר אפשרי. שיתוף הפעולה בין הזרמים השונים ביהדות אמריקה, במהלך המאמצים לסייע לישראל בעודה נתונה להתקפות הטילים במלחמת לבנון השנייה, מעיד כי ייתכן שיש כאן התקרבות אמיתית..

בישראל, לעומת זאת, המצב מסובך בהרבה. במישור אחד, ישנם סימנים למפגשים 'מנומסים' יותר בין הפלגים האורתודוכסי והרפורמי. אבל במישורים הרשמיים ביותר, הקונפליקט בין הממסד האורתודוכסי לבין הזרמים הלא-אורתודוכסיים, בעיקר הרפורמים, הלך והחריף. לדוגמה, ביום השואה, הביע הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו את דעתו כי השואה הייתה עונש על חטאי היהדות הרפורמות. רק שבוע אחר כך בוטלה הזמנתו של אב שכול להשתתף בטקס הרשמי של יום הזיכרון, משום שהוא רב רפורמי שסירב להסכים לבקשה שייקרא לבמה ללא אזכור תוארו כרב.

כל הסימנים מעידים כי הרבנות הרשמית מחמירה את דקדוקיה בתחומים הקריטיים ביותר, ובמיוחד נישואין, גירושין וגיור. מספר קטן של רבנים בעלי תודעה אזרחית ולאומית מפותחת יותר אמנם מנסים לקרוא תגר על המונופולין של הרבנות הראשית, אבל הם מהווים מיעוט קטן ביותר. עד כה, אפילו בקרב הרבנים הפרוגרסיביים ביותר מבית מדרשה של הציונות הדתית ניכר היסוס רב לערער בגלוי על סמכות הרבנות, ובוודאי להגיש נגדה עתירה לבג"צ בגלל קשיחות היתר של הרבנות. השנה חל מפנה ביחסים בין הרבנים הציונים-דתיים והרבנות הראשית, בנושא השמיטה.

שבועות ספורים לפני ראש השנה תשס"ח, התחלת שנת השמיטה, שינתה הרבנות הראשית את נוהגה משנים קודמות, והניחה בידי הרבנויות המקומיות את ההחלטה אם לקבל את "היתר המכירה" (המאפשר הלכתית ליהודים שומרי מצוות לצרוך ירקות ופירות שגודלו על-ידי יהודים בשנת השמיטה) או לאו. הרבנות הראשית עשתה זאת בידיעה שבמספר לא מבוטל של ערים נשלטת הרבנות המקומית על ידי חרדים, שאינם מכירים ב"היתר המכירה" ושוללים את תעודות ההכשר מחנויות שאינן מצייתות להוראותיהן בעניין זה.

באוקטובר פסק בג"צ, לאחר שרבני "צוהר" ואחרים שמזדהים עם הציונות הדתית הגישו עתירה, כי במקום שהרבנות המקומית לא תכיר ב"היתר המכירה", חייבת הרבנות הראשית הארצית לתת את ההכשר.

במידה לא מבוטלת, החמרת ההקפדה של הרבנות קשורה בגידול הניכר בעוצמתם הפוליטית של החרדים, ובעיקר של מפלגת ש"ס, כפי שבא לידי ביטוי בשורת המינויים האחרונים של חרדים לכהונה בבתי הדין הרבניים. מינויים אלה עוררו ביקורת חריפה משורות הציונות הדתית, הן בישראל והן בתפוצות. כוחם הגדל של החרדים, ובעיקר של ש"ס, הוא גם האחראי העיקרי להעברתו לאחרונה של חוק נהרי, שלפיו מוסדות חינוך מוכרים אך לא רשמיים, כגון אלה של החרדים ושל האוכלוסייה הערבית, יקבלו תקציבים ממשלתיים כפי שמקבלים בתי ספר ממלכתיים. החוק הועבר ברוב מוחץ, אף שברור שהוא פוגע במערכת החינוך הממלכתית.

הגידול המתמיד וההתמסדות הגוברת של ש"ס במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות ממשיכים לעצב מחדש את הגוף הדתי בישראל באופנים מרתקים. המחויבות שש"ס נטלה על עצמה – לתחזק מנגנון אדיר של סעד ושירותים חברתיים, שאינו מוגבל (כפי שמקובל אצל החרדים) רק לבני עולם הישיבות, מעניקה לה אחיזה איתנה יותר בחברה הישראלית בכללותה. ואכן, בניגוד לציונות הדתית ולחרדים האשכנזים גם יחד, ש"ס טוענת שהיא יכולה לקחת חלק בחברה הישראלית כמפלגה דתית, ואפילו חרדית מוצהרת, השוללת רבות מהנחות היסוד של הציונות. ש"ס בוודאי אינה כלי הביטוי הבלעדי לזהות דתית ספרדית, אבל אין ספק שהיא הביטוי הפוליטי הברור והחזק ביותר של זהות זו. בקרב הקהילה הספרדית ניתן להבחין במספר מגמות המסמנות התרחקות מש"ס, בכיוונים שונים, ביניהם קריאתו של הרב מרדכי אליהו, לשעבר הרב הראשי הספרדי, לשימורן והנצחתן של כל המסורות ההלכתיות של הספרדים, בניגוד לעמדתו ההיסטורית של הרב עובדיה יוסף, הדוגלת בהלכה אחידה לספרדים ולאשכנזים גם יחד; במקביל, אינטלקטואלים דתיים ספרדים מרבים כיום לבטא זהות יהודית מתונה ופעילה חברתית, הנשענת על מסורות ספרדיות.

בקרב קהילת הציונות הדתית, ממשיכה ההתנתקות מעזה בשנת 2005 להותיר את חותמה. בניגוד לחששותיהם של רבים, התנגדותו, כמעט פה אחד, של מחנה הציונות הדתית להתנתקות, לא הובילה להתנתקות מקבילה וכוללת של מחנה זה מן הציונות החילונית וממדינת ישראל. למעשה, מספרם של חללי פעולות צבאיות דתיים במלחמת לבנון השנייה, הגדול באופן לא-פרופורציונלי ביחס לחלקם באוכלוסיה, סיפק תזכורת מעציבה אך מאלפת למחויבותם הנמשכת של רוב בני הציונות הדתית למדינה ולמפעל הציוני. (מעניין לציין כי מספר לא-פרופורציונלי דומה של נופלים היו בני התנועה הקיבוצית, אשר חרף המחלוקות הפוליטיות בינה לבין מחנה הציונות הדתית, עדיין חולקת עמה את המחויבות האידיאולוגית לציונות).

התפתחות חדשה העשויה להשפיע רבות על יחסי דתיים-חילונים היא הצעת החוק של חבר המפד"ל זבולון אורלב, שהועלתה לפני כמה שנים בהצעת ה'אמנה' של פרופ' רות גביזון והרב יעקב מידן, לקביעת יום ראשון כיום מנוחה רשמי נוסף, במקום יום שישי, ולהגדרת השבת כיום המנוחה הרשמי בישראל, שבו תהיה אסורה פעילותם של כל גופי התעשייה והמסחר, בצד כל מוסדות הממשלה, אך לא ייאסר קיומם של אירועים תרבותיים בשבת. גם התחבורה הציבורית תהיה אסורה בשבת, פרט לאירועי תרבות ופנאי. חוק זה מהווה פשרה שמצד אחד ממסדת את קדושת השבת ומצד שני מכירה בצרכים וברצונות של יהודים לא-דתיים רבים. הצעות החוק זכו לתמיכתם של כמה רבנים מכובדים, אך לא ברור אם יוכלו לשרוד את מתקפות נציגי הקנאים הדתיים והחילוניים גם יחד.

מצד שני, בתוך מחנה הציונות הדתית ניתן להבחין בהתגבשות מתחזקת ובגידול ההשפעה החינוכית של מגמת ה'אמוני', או ה'חרד"לי' (ראשי-תיבות של חרדי-דתי-לאומי). קבוצה מתגבשת זו משלבת בתוכה מחוייבות אידיאולוגית חזקה ליישוב ארץ ישראל יחד עם פסילת התרבות החילונית והפמיניזם, האופיינית למגזר החרדי ולהסתמכותו על 'דעת תורה' (פסיקות אידיאולוגיות של רבנים, שאינן מבוססות בהכרח על ניתוח הלכתי) כבסיס לקבלת החלטות פוליטיות.

לאורך ההיסטוריה, הציונות ראתה בהתיישבות את אחד היעדים המרכזיים של המדינה בטווח הארוך, בעוד שבעיני רבים מהחרד"לים, המדינה אינה אלא כלי גרידא להגשמת יעדי ההתנחלות, המהווה לדעתם מצווה דתית בעלת השלכות משיחיות. מלחמת לבנון השנייה אמנם סילקה לזמן מה כל דיון בסוגיות הפשרה הטריטוריאלית, אך כל תהליך דיפלומטי מחודש עתיד להציף שוב אל פני השטח את המתחים הללו בקרב הציונות הדתית, ובעוצמה רבה. למרות זאת, ביום העצמאות 2007 קיימה קהילת הציונות הדתית במלואה את טקסי התפילה והחגיגות כפי שעשתה מאז ומתמיד, מה שמעיד על מחויבות יסודית נמשכת למדינה ולמוסדותיה. אבל בהחלט יש מקום לדאגה, כאשר מספר גדל והולך של אינטלקטואלים שוב אינם חשים בנוח להזדהות כדתיים-לאומיים.

בצד הגעש הפוליטי ממשיך מחנה הציונות הדתית, על אגפי השמאל, הימין והמרכז שלו, להפגין יצירתיות תרבותית שופעת בתחומי הקולנוע, התיאטרון, האמנויות הפלסטיות והספרות, והתסיסה הזו תורמת את נוכחותה הייחודית בחיי התרבות בישראל.

בחמש-עשרה השנים האחרונות חל גידול מתמיד במקבץ תופעות שהעיתונאי הבכיר יאיר שלג היטיב לאפיינן בשם 'הזרם הרביעי'. מגמה זו כוללת בתי מדרש חילוניים במוצהר, טקסי תפילה וקהילות תפילה, חגיגת אירועי חיים, הכללת תמות וטקסטים יהודיים ביצירותיהם של אמנים חילוניים מוצהרים, סופרים ומוסיקאים, רבנים חילוניים ופסטיבלים לתרבות יהודית.

גורם מרכזי במפעל התרבותי הנרחב הזה הוא השפה העברית – הן ככלי לשוני והן ככלי של זהות תרבותית המתחברת לעומק היהדות, אך לא בהכרח מזדהה עם היהדות כדת. במובן זה, 'הזרם הרביעי' ניזון מחזון ציוני מוקדם יותר (ובעיקר זה שנקשר בעלייה השנייה, בשנים 1914-1904, שנציגה הבולט והמייצג ביותר היה דויד בן-גוריון), ואולי אף מהווה את תחייתו של חזון זה, שראה ביצירת תרבות עברית מודרנית מפעל שהוא בעת ובעונה אחת גם מהפכני וגם מסמל המשכיות ורצף ביחס לכלל ההיסטוריה היהודית והמקורות הקלאסיים.

אף שיש בתופעה זו נקודות דמיון רבות לתרבות 'העידן החדש' שהתחזקה מאוד בישראל, היא שונה ממנה בהישענותה המפורשת על טקסטים יהודיים ובדחייתה את רוב הממדים האישיים, נחלת 'העידן החדש', שחלק יטענו שהם נרקיסיסטיים.

בד בבד, כפי שיאיר שלג מקפיד לציין, 'זרם רביעי' זה עדיין לא הוליד שום גוף ייחודי של מעשה יהודי, שלא לדבר על תוכנית חברתית ופוליטית.

כמה קבוצות, כגון 'ממזרח שמש' ו'מעגלי צדק', נוקטים עמדות נחרצות בסוגיות של צדק חברתי מתוך נקודת מבט יהודית מסורתית מוצהרת. ככל שהמאמצים האלה מרגשים ומלהיבים, עדיין אין בהם התמודדות קונקרטית עם המורכבויות של קבוצות העילית הפוליטית, שלא לדבר על יכולת להשפיע עליהן, או לנסח תוכניות כלכליות מעשיות רחבות יותר.