מכתבו של ראש צוות בחינת נוסח "יזכור"

המתח בין מיתוס דתי למיתוס חילוני. להן מכתבו של אלוף במיל' ישי בר, ראש צוות בחינת נוסח "יזכור", לרמטכ"ל. במכתב ניתן לראות את הלבטים, החלופות ואת הרקע ההיסטורי ממנו צמח הפולמוס הנוקב על תפילת היזכור

סיכום וועדת בחינת נוסח היזכור בקובץ וורד

מבוא

גיס 479
לשכת המפקד
טל': 0302-0856/7
אדום: 610-2206/7
פקס: 0302-8202
דואר יוצא 1983
‏כ"ד בתמוז התשע"א
26 ביולי 2011

הרמטכ"ל

לוח תפוצה

הנדון: המלצות הצוות "לבחינת נוסח היזכור" הנאמר בטקסים צבאיים

מבוא

ביום 27 ביוני 2011 מוניתי לעמוד בראש צוות לבחינת נוסח ה"יזכור", הנאמר בטקסים צבאיים, והתבקשתי לבחון: "את נוסח היזכור ואופי הטקסים בצה"ל" ו"להמליץ לרמטכ"ל על נוסח היזכור הנכון והראוי". כחברים נוספים בצוות התמנו: הרב הצבאי הראשי (תא"ל רפי פרץ), קצין החינוך והנוער הראשי (תא"ל אלי שרמייסטר) ורמ"ח הנפגעים (אל"ם יאיר בן שלום). הצוות מונה לתפקידו נוכח סערה ציבורית שהתעוררה לאחרונה סביב "גילוי" הנספח של פקודת המטכ"ל 33.0901, כפי שתוקן ב-1962, ובו נקבע נוסח ה"יזכור" המושמע בטקסי הזיכרון הצבאיים. כפי שיפורט בהרחבה להלן, מיד לאחר מלחמת יום העצמאות נקבע הפתיח לנוסח ה"יזכור", שראשיתו בטקסט שכתב ברל כצנלסון, כ"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". מאידך, על פי פקודת המטכ"ל האמורה, על פי הנוסח שתוקן ב-1962, שונה נוסח הפתיח ל"יזכור אלוהים". הגילוי התקשורתי והפולמוס הציבורי התייחסו, במידה רבה, לשינוי הנוסח ל"יזכור אלוהים'", כאילו נעשה לאחרונה.

עם פתיחת דיוני הצוות, הזמנו לדיונינו את נציגי הארגונים היציגים של משפחת השכול: "יד לבנים" (מר אלי בן שם-יו"ר ומר יוסק'ה לוטנברג) "ארגון אלמנות צה"ל ויתומי צה"ל" (גב' נאווה שהם-סולן-יו"ר, גב' נחמה מוסקל וגב' אורית ויינברג) ומר נחום איצקוביץ, יו"ר המועצה הציבורית להנצחת החייל. כן שיתפנו את מר אריה מועלם, סמנכ"ל וראש אגף המשפחות וההנצחה במשרד הביטחון. נציגי הארגונים הוזמנו להשתתף בכל דיונינו ולשמחתנו הם נענו להזמנה והשתתפו בדיונים, באופן מלא או חלקי. הצוות ביקש להיוועץ עם רבנים ועם אנשי רוח וקרא שמונים וחמישה תזכירים שנשלחו אלינו, רובם ממשפחות שכולות ומיעוטם פניות אזרחים ואנשי רוח. הצוות נועץ עם נציגי הארגונים היציגים, עם נציגי משפחת השכול, עם רבנים (הרב יעקב מידן, הרב פרופ' נפתלי רוטנברג, הרב אלי סדן, הרב שי פירון, הרב איתן אייזמן), עם אנשי רוח (פרופ' אניטה שפירא, פרופ' אליעזר שוויד, פרופ' בני איש שלום, פרופ' דני סטטמן, פרופ' משה הלברטל, פרופ' אסא כשר, ד"ר אילנה שמיר) ועם גב' חנה הכהן, מנהלת מרכז ההסברה, במשרד ההסברה והתפוצות. כמו כן השתתפו חברי הצוות בכנס של חברי המועצה המורחבת של ארגון "יד לבנים", ובמהלכו השמיעו לפניהם עשרות חברי המועצה את עמדותיהם בשאלת נוסח היזכור; כן נטל הצוות חלק בישיבה של המועצה הציבורית להנצחת החייל ושמע את עמדות חבריה.

במהלך הדיונים התברר לחברי הצוות גודל המבוכה הקיימת בצה"ל סביב נוסח ה"יזכור". ראשית, פקודת המטכ"ל לא קוימה בחלק ניכר מיחידות הצבא, ובחלק מהיחידות, הזרועות והחילות, המשיכו לקרוא את ה"יזכור המסורתי" (יזכור עם ישראל). שנית, נוסח היזכור הממלכתי – המושמע, למשל, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, בערב יום בעצמאות – נשאר כשהיה: יזכור עם ישראל. התחוור לנו, אפוא, כי צה"ל שהוא "צבאה של המדינה", על-פי חוק יסוד: הצבא – וכפוף למרותה – קבע לו, במודע, בפקודת המטכ"ל נוסח השונה מהנוסח הממלכתי. שלישית, קיימת שונות מסוימת בין טקסי יום הזיכרון בטקסים הממלכתיים, שבהם הצבא משתתף פעיל, גם אם אינו אחראי לאופן התנהלותם. רביעית, גם המרכיבים הדתיים המקובלים בטקס אינם מקובעים בפקודת המטכ"ל. להיפך, פקודת המטכ"ל, בנוסחה כיום, מסדירה את הנוהל של ארגון ימי הזיכרון, אך לא את תוכן הטקסים. התוכן נקבע ב"ספר הטקסים" ומבוקר, הלכה למעשה, על ידי הגורמים המנהלים את הטקס ולא, כפי שהיה ניתן לצפות, בפקודה עצמה.

במהלך דיונינו למדנו, כי לפנינו דיון כואב הנוגע בשני עצבים חשופים של החברה הישראלית: מחד, אלה הנוגעים לאבל ולשכול, ומאידך, ליחסי דתיים-חילונים. על-כן החלטנו לדון בסוגיה הנידונה ברגישות הראויה, תוך שנתנו דעתנו לעמדות השונות הרווחות בחברה הישראלית בכלל, ובקרב בני משפחת השכול בפרט, ועל כלל השיקולים המערכתיים הרלוונטיים לדיון.

רקע

בפסקה זו אסקור בקצרה את התפתחותה של "תפילת היזכור" הנוהגת בחלק מקהילות ישראל; את הטקסט-ההספד שכתב ברל כצנלסון לאחר נפילתם של לוחמי תל-חי בקרב ב-1920; את אימוץ ה"יזכור" החילוני כהספד ממלכתי מיד לאחר תום מלחמת העצמאות; את הביקורת שהשמיע הרב גורן בשנות ה-50 ואת מחאתו על הדפסתו של היזכור הממלכתי ב"ספר היזכור" הרשמי ואת שינוי פקודת המטכ"ל.

תפילת היזכור נאמרת בבתי כנסת אשכנזיים על-ידי יתומים מאב או מאם בשלושת הרגלים וביום הכיפורים. תפילה זו היא תפילת היחיד המתפלל לעילוי נשמת הוריו או קרוביו שהלכו לעולמם. בסמוך לתפילת היחיד, מושמעת תפילה כללית הפותחת במילים "אל מלא רחמים" או במילים "יזכור" והיא נוגעת לקבוצות של נפטרים שהקהל מבקש להתפלל לעילוי נשמתם. למשל, חיילי צה"ל, קדושי השואה או קהילות יהודיות שנכחדו.

יצירתו של ברל כצנלסון נכתבה בעקבות מאורעות תל-חי (י"א באדר בשנת תר"פ – 1920). נוסח זה של היזכור נפתח במילים: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו". ברל כצנלסון, מאבות תנועת העבודה, היה מודע למורשת ישראל ושאל במכוון, בטקסט שכתב, ביטויים ממקורותינו לרבות, כמובן, את המילה הטעונה בסממנים דתיים "יזכור". נוסח זה של הספד חילוני אומץ על ידי ארגון ה"הגנה" בטקסי אזכרה שנערכו לנופליה. אנשי מחלקת התרבות של צה"ל (אל"ם אהרון זאב וסא"ל אהוביה מלכין) המשיכו את מסורת ה"הגנה" והתאימו את הנוסח של כצנלסון לנוסח ממלכתי, מיד לאחר מלחמת יום העצמאות (תוך השמטת ההתייחסות לערכי תנועה העבודה ולסממנים מובהקים המאפיינים אותה). נוסח זה הופיע בדפי הפתיחה של ספר היזכור הראשון לחללי מלחמת העצמאות, שהתפרסם בשנת 1955.

כשהתפרסם ספר היזכור, טען הרב שלמה גורן, כי נוסח היזכור שפורסם, המשמיט את שם ה' בכלל, והדפסת היזכור באותיות סת"ם בפרט, עולה כדי "פגיעה חמורה בקודשי האומה". במכתבו של אל"ם (כדרגתו דאז), הרב גורן, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, מיום 11.1.56 לסא"ל אורבך, מנהל המחלקה להנצחת החייל, כתב הרב כי הוא מודע לנוסח היזכור הממלכתי, המעוגן בפקודות המטכ"ל, אולם אין לקבל נוסח זה ללא אמירה-כתיבה של "שם שמיים". לדבריו: "ועד כה לא נערכה כל אזכרה צבאית ללא הזכרת שם שמים ב'יזכור', או ב'אל מלא רחמים'. אבל להדפיס רק את הנוסח של ה'יזכור' הזה מבלי לצרף אליו לפחות את ה'יזכור' המקודש או תפילת 'אל מלא רחמים' כמו שנהגתם אתם, הרי זו פגיעה חמורה ביותר בקודשי עם ישראל". הנה כי כן, עיקר כעסו של הרב גורן יצא על פרסום ספר היזכור ללא מרכיב דתי, לפחות אחד, מאלה המקובלים במסורת הזיכרון הדתית.

לצערנו, כל ניסיונותינו לקבל מידע על עבודת המטה שקדמה לשינוי פקודת המטכ"ל ב-1962, לא צלחו. כאמור, ביום-1.4.1962 שונה הנספח לפקודת המטכ"ל ונקבע כי היזכור המושמע בצה"ל ייפתח במילים "יזכור אלוהים את בניו ובנותיו". עם זאת, כאמור, באירועים צבאיים שונים המשיכו להקריא את הנוסח הפותח ב"יזכור עם ישראל", ונוסח זה המשיך להופיע בספרי היזכור המאוחרים, שהוצאו מ-1969 ואילך, היינו, גם לאחר שינוי הנוסח בפקודת המטכ"ל.

החלופות שהוצגו במהלך דיוננו

במהלך דיוני הצוות נשמעו לפנינו כמה עמדות. מחד, קולות הקוראים להיצמד לנוסח הישן ו"המקורי" וזאת, כאמור, תוך ויכוח מהו הנוסח המקורי. יש הרואים בנוסח המופיע בפקודה את הטקסט המחייב, ויש הקוראים להיצמד לטקסט "הממלכתי", בהסתמך על מורשת תנועת ההתיישבות, ההגנה, תרבות הזיכרון החילונית והנוסח הממלכתי. כן שמענו הצעות פשרה שונות, ובכללן הצעה לשנות את הפתיח לנוסח היזכור כך שיכלול "יזכור עם ישראל ויזכור אלוהים'", או לחילופין "יזכור אלוהים ויזכור עם ישראל"; שינוי הפתיח ל"יזכור ישראל" או העברת יזכור אלוהים לחלקה השני של תפילת אל מלא רחמים ("יזכור אלוהים את נשמות חיילי צה"ל בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמותיהם…").

הקולות השונים במשפחת השכול

מטבע הדברים קיימת שונות רבה גם בעמדותיהן של המשפחות השכולות. נקדים ונאמר כי אין לתחום את המחלוקת הציבורית אך ורק כמחלוקת הנתחמת בין דתיים לבין חילונים. בני משפחה שכולים דתיים רבים, וגם חלק מהרבנים, תמכו לפנינו דווקא בחלופה של "יזכור עם ישראל". יש מהם שתמכו בכך מלכתחילה ויש שבדיעבד. מאידך, נשמעו קולות דתיים אחרים שקראו לשימור הנוסח הקבוע כיום בפקודת המטכ"ל: גם כאן יש מלכתחילה, ויש בדיעבד. עוד נזכיר כי חלק לא מבוטל מבני המשפחות השכולות שהופיעו לפנינו תבעו במפגיע לדון גם במרכיבים הדתיים של הטקס, שאותם הם לא מוכנים לקבל כמובנים מאליהם.

הגם שלא בחנו בחינה מדעית-אמפירית את כלל העמדות של משפחת השכול, אנו יכולים לקבוע כי עמדתם הבהירה והברורה של הארגונים היציגים ("יד לבנים", "ארגון האלמנות והיתומים"), המועצה הציבורית להנצחת החייל, וגם של רוב מובהק ביותר מבין עשרות המשפחות ששמענו, היא כי יש לאמץ – לגרסתן, לשמר – את הנוסח "יזכור עם ישראל", לצד כיבוד ושימור של המרכיבים הדתיים הנוהגים בטקסי הזיכרון.

השיקולים המנחים להמלצותינו

עמדת המשפחות השכולות היא חשובה ביותר לבחירת החלופה המומלצת. זאת, כמובן, בהתחשב במחיר הכבד מכל ששילמו המשפחות ובהתחשב, בין היתר, בכתב המינוי שנתן הרמטכ"ל לחברי הצוות, בו התבקשנו לשים "דגש מיוחד לקולה של משפחת השכול". להתחשבות במשפחת השכול שני פנים. מחד, נתנו דעתנו לבחינה של "דעת הרוב", בענייננו הרוב המשמעותי, התומך באימוץ הנוסח הממלכתי; מאידך, נתנו את דעתנו גם לרגשות המיעוט, לקולו ולכאבו כפי שהובא לפנינו, לבל יושמט שם ה'.

1. יום הזיכרון וטקסי הזיכרון הם "מקודשים". עם ישראל כולו מתייחד בהם עם זכר נופליו ומאמץ אל ליבו את המשפחות השכולות. מעצם הגדרתו הוא יום מאחד, יום שבו נשברות מחיצות, ונימים דקים של עצב וכאב מאחדים בינותינו. "כולנו בני איש אחד אנחנו" ביום הזה, ולב אל לב יביע אומר. מן הראוי, אפוא, שטקסי הזיכרון ישקפו את המאחד בינינו, ותוכנם יוכוון למכנה התרבותי המשותף הרחב ביותר. אל לנו להפוך את רגעי הזיכרון לגורמים מפלגים, ומן הראוי כי הטקסים ישקפו את מגוון התרבויות והמסורות של החברה הישראלית. יש לאפשר בטקסי הזיכרון השונים ביטוי למסורת היהודית ולמרכיביה הדתיים, כמו גם לתרבות הזיכרון החילונית. מן הראוי לשאוף לכך שכלל המשפחות השכולות, וכלל המשתתפים בטקסים, יתאחדו סביב כל רכיבי הטקס. מאידך, בהינתן השונות בין משפחות הנופלים – בהן, דתיים לצד חילוניים, אתאיסטים ומסורתיים – יש לתת ביטוי לכל אחד ואחת מהמשתתפים בטקסים הללו. מכאן, כי נוסף על המרכיבים הדתיים המובהקים הקיימים בטקס: "קדיש", "אל מלא רחמים", ובמידה מסוימת אף פרק הקריאה מספר תהילים, מן הראוי לאפשר במהלכו באותה מידה ביטוי שלם ומלא לתרבות הזיכרון החילונית.

2. "חובת הזיכרון" היא חובה לאומית. המשפחות השכולות אינן צריכות ציווי חיצוני, הן זוכרות את יקיריהן יום-יום ושעה-שעה. במידה רבה, הזיכרון הוא תמצית חייהן. מאידך, הציבור הרחב נדרש לזכור אף הוא את הנופלים. זו חובת הרבים. כך, אם בדרך כלל "גזרה על המת שישתכח מן הלב" אל לנו להסכים עם שכחת הנופלים במערכות ישראל. נדרשת, אפוא, קריאה פוזיטיבית לכלל חלקי העם, קריאה מעוררת: חובתכם לזכור. מן הראוי להשמיע ברבים את הציווי "יזכור עם ישראל". קול זה, היוצא מן הלב ונכנס אל לב, חייב להישמע כשהוא צלול וברור במהלך טקסי הזיכרון.

3. מן הראוי לשאוף לאחידות, לצד האחדות. יש לשאוף לכך שנוסח היזכור המקובל בטקסים הצבאיים, יהא דומה, ככל האפשר, לנוסח הממלכתי המקובל.

4. מן הראוי לקבע בפקודת המטכ"ל את כלל מרכיבי הטקס: הן הדתיים והן החילוניים. זאת, בניגוד למצב הנוהג היום שבו פקודת המטכ"ל עוסקת, כאמור, בנוהל, ולא בתכנים.

5. יש להתחשב התחשבות מרבית בעמדת משפחות השכול, תוך מתן משקל הולם לקולות השונים הנשמעים בקרבן.

6. אין מחלוקת כי ברל כצנלסון השתמש בתיבה "יזכור" – מונח טעון ברקע דתי, שפורט לעיל, בדברי ההספד החילוניים שכתב. נוסח היזכור הממלכתי, כשהוא לעצמו, הוא טקסט הנסמך על מקורות הדת ועל המסורת היהודית, אך לא קודש מעולם בהקשר דתי כלשהו. אלמלא הוספת שם ה' לנוסח זה, בנסיבות שפורטו לעיל, אין ספק כי דתיים כחילוניים היו מזדהים עם הציווי הכללי של חובת הזיכרון הציבורית, המובעת בו. מבחינה מהותית, הנוסח הממלכתי הוא נוסח העומד בלב הקונצנזוס הציבורי.

המלצות

בהמשך לשיקולים המוסכמים על דעת כל חברי הצוות, משבאנו להמליץ לפניך על הנוסח הראוי, נחלקו דעותינו. כולנו מסכימים כי מן הראוי לאפשר ביטוי בטקסי הזיכרון לכלל השותפים בהם. אשר על כן, מן הראוי לקבוע בפקודת המטכ"ל את השמעת המרכיבים הדתיים המובהקים של הטקס: קדיש ואל מלא רחמים, וכן את פרק התהילים. על-פי דעתם של רוב חברי הצוות, יש לאמץ, לצד כל אלה, את הנוסח הממלכתי של "יזכור עם ישראל". המלצות אלה הן על דעתם ובברכתם של ראשי ארגוני השכול היציגים: יו"ר "ארגון אלמנות צה"ל ויתומי צה"ל" ויו"ר ארגון "יד לבנים", והיא עולה בקנה אחד עם החלטתה של המועצה הציבורית להנצחת החייל מיום 24/7/2011. דעת המיעוט, של הרב הצבאי הראשי, מסכימה כי איזון ראוי היה מאפשר, מלכתחילה, את אימוץ הנוסח הממלכתי. אבל, משנקבע לפני שנות דור הנוסח של "יזכור אלוהים'", אין זה ראוי עתה, לדעתו, להשמיט את שם ה' מנוסח היזכור. הרב הצבאי הראשי הוא רבם של כלל חיילי צה"ל ולא של מגזר מסוים בתוכו, והוא גם מודע למחלוקת הקיימת בציבור הדתי בדבר הנוסח הראוי. עם זאת, הוא איננו יכול, מבחינה מוסרית-דתית, להצטרף להמלצת הרוב. לו דעתו הייתה נשמעת, הוא היה מציע לאמץ אחת משתי החלופות האלה: שינוי הפתיח ל"יזכור עם ישראל ויזכור אלוקים", או לחלופין, אימוץ דעת הרוב, היינו, הנוסח הממלכתי – "יזכור עם ישראל" – תוך הוספת תפילת היזכור, המפורטת בסידור התפילה, כמרכיב נוסף של טקסי הזיכרון השונים.

רוב חברי הצוות מבינים ומכבדים את הרקע לעמדת הרב הצבאי הראשי ואת מקורה. עם זאת, רוב חברי הצוות שבים ומפנים לצורך להסדיר איזון ראוי והולם בין כלל העמדות והדעות הרווחים בחברה הישראלית בכלל, ובמשפחת השכול בפרט. לדעתם, מלבד קיבוע המרכיבים הדתיים המובהקים, שפורטו לעיל, בפקודת המטכ"ל, יש להשמיע ברבים את היזכור הממלכתי, המופנה דווקא לעם ישראל והמביא לידי ביטוי את ערכי תרבות הזיכרון הישראלית. אם, חלילה, פוגעת המלצתנו זו ברגשותיהם של חלק ממשפחות השכול ובחלק מהציבור הישראלי, נשוב ונפנה למכתבו של הרב גורן – שהניע, כאמור, את תהליך השינוי – ובו קבע הרב המנוח, כי "ועד כה לא נערכה כל אזכרה צבאית ללא הזכרת שם שמים ב'יזכור', או ב'אל מלא רחמים'". בהצעתנו, כאמור, יהא ביטוי באזכרה הצבאית "לשם שמים", גם בקדיש, גם בתפילת אל מלא רחמים, וגם בפרק התהילים. על כל אלה נוסיף את שנאמר במקורותינו, בדבר חשיבות השילוב והאחדות בינותינו, ועל כן, אם חלילה פוגעת המלצתנו ברגשותיהם של אלה הרואים בהמלצתנו מחיקת שם שמיים, "גדול השלום" כדי להפחית מכאבם.

דעת רוב חברי הצוות: קצין החינוך והנוער הראשי, רמ"ח הנפגעים והח"מ – העולה בקנה אחד עם עמדת הארגונים היציגים של משפחת השכול ועם החלטתה של המועצה הציבורית להנצחת החייל – ממליצה, אפוא, לשנות את פקודת המטכ"ל ולפתוח את נוסח היזכור המופיע בפקודת המטכ"ל בקריאה הממלכתית, שהתקדשה במסורת הזיכרון הלאומי זה שנות דור: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו".

נזכור, ולא נשכח!

בברכה,

ישי בר, אלוף (במילואים)

מפקד גיס 479

לוט: מכתבו של הרב גורן מיום כ"ז בטבת תשט"ז, 11 בינואר 1956