מלחמת בתי החולים

על אף התנגדותו של מוסד הפקידים והאמרכלים להבאתם לעיר של רופאים יהודים, הוקמו בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19 שלושה בתי חולים יהודיים, ובראשית המאה ה-20 נחנך בית החולים החדיש "שערי צדק"

עד שנת 1837 לא עמדו לרשות היישוב היהודי בארץ ישראל ולו גם בית חולים אחד, קליניקה אחת ואפילו לא רופא מוסמך אחד, יהודי או לא יהודי. בשורות שלהלן נתאר את המהלכים שהביאו להקמתם של שלושה בתי חולים יהודיים בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסודו של בית החולים הרביעי "שערי צדק", הראשון שתוכנן ונבנה מראשיתו מחוץ לחומות, בדיוק לפני מאה שנה.

לא לבית חולים

ב-1839 הגיע משה מונטיפיורי (1784-1885) לביקורו השני בירושלים. הוא הזדעזע מרמת התחלואה הגבוהה בעיר העתיקה ובעיקר ממצבם הקשה של הילדים, והציע להקים בית חולים שינוהל בידי רופא יהודי מוסמך והשירות בו יינתן חינם לכל דורש. על אף שבאותה עת פעלו בחוץ לארץ שפע רופאים יהודים, ו-20 אחוז מכלל תלמידי הפקולטה לרפואה בווינה היו יהודים, נפלה הצעתו של מונטיפיורי.

מוסד הפקידים והאמרכלים, שנוסד ב-1809 באמסטרדם וריכז את איסוף כספי "החלוקה", ראה חובה לעצמו למנוע שינויים באורחות חייו של היישוב בארץ ישראל, ובעיקר לסכל כל ניסיון למודרניזציה. בראש המוסד עמד במשך 35 שנה צבי הירש לעהרן, יהודי חרדי מנהל בנק הולנדר-לעהרן, גבאי בית הכנסת "תרומת קודש" באמסטרדם ומראשי הקהילה היהודית-אורתודוקסית בהולנד. לעהרן התנגד לכל אלמנט של השכלה, לא התיר תחרות או פעילות של גורמים פילנתרופיים נוספים בארגון "החלוקה", ובתוקף מעמדו הכלכלי כפה את דעותיו על יהודי ארץ ישראל. לעהרן נאבק בהצעתו של מונטיפיורי על ידי הטלת דופי בפעולותיו ואף איים להתפטר מניהול מוסד תפקידים והאמרכלים אם רבני ירושלים לא יתמכו בעמדתו. במכתב אל הראשון לציון ר' אברהם חי גאגין, הביע לעהרן את דעתו נגד הקמת בית חולים יהודי ונגד העסקת רופא יהודי "העלול להחדיר מינות וכפירה לירושלים". לדבריו, "אין להאמין בדתיות הרופאים. הם יזרעו זרע המינות חס וחלילה וגם אם ירפאו הגופים יחליאו הנפשות ואין לך רעה גדולה מזו… העיקר לעשות השמירה בבית החולה עצמו. אם אפוא הרי טוב ביותר שלא לבנות בה"ח גדול כלל ולהוסיף עזרה וסעד לחולים בבתיהם". מונטיפיורי נאלץ אפוא לסגת מתכניתו.

בשנים 1938-1937 החמיר במיוחד מצבו של היישוב היהודי בארץ ישראל. צפת חרבה ברעש אדמה וניצוליה הגיעו לירושלים, מלחמה פרצה בין מצרים לטורקיה על השליטה הבלעדית בארץ ישראל; בגליל פרצו מרידות של פלאחים ודרוזים; מגיפות חולירע, קדחת וטיפוס הפילו חללים רבים בקרב אנשי היישוב. לעהרן ורבני ירושלים עמדו על דעתם שאין מקום להקים מוסד רפואי יהודי.

משיח לא בא

ב-1840 הפסידה מצרים את השליטה על ארץ ישראל. טורקיה השתלטה מחדש על האזור בעזרתן של מעצמות אירופה ובתמיכתן, שבתמורה דרשו ממנה זכויות יתר לפעילותן בארץ, הקפיטולציות. ירושלים הפכה להיות מרכז פעילותם של הקונסולים, שחיפשו שטחי פעילות שיחזקו את מעמדם המדיני בעיר. האובייקט הראשון כלפיו הפנו את מאמציהם היה הציבור היהודי. הם העניקו ליהודים חסות רשמית – אם במתן אזרחות ואם בעזרה חומרית ממשית.

כבר ב-1838 פתחו הבריטים בירושלים מרכז לעזרה רפואית וב-1844 הפך לבית חולים בחסות המיסיון, שנועד בעיקר ליישוב היהודי. לשם כך מינו רופא ורוקח מומרים, הקפידו על מזון כשר, קבעו מזוזות על כל פתח, והעניקו שירות רפואי, תרופות, מזון וביגוד חינם לכל דורש. את השירות כולו מימנה "החברה הלונדונית לקידום הנצרות". תוך זמן קצר הפך המוסד הרפואי הבריטי שפעל בקרבת הרובע היהודי בעיר העתיקה לאבן שואבת לכל חולי ירושלים היהודים.

צבי הירש לעהרן לא הוטרד מפניות חולים יהודים למרפאה הבריטית ודבק בעמדה שרופא יהודי, חניך אוניברסיטה אירופית, שצפוי שיהיה ליברל התומך ברפורמה ומודרניזציה, יהיה מסוכן יותר למרקם החיים הדתיים בקהילה היהודית בירושלים מרופא מיסיונר.

לקראת שנת ת"ר (1840) התעוררו בקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל ציפיות לגאולה שנכזבו עם חלוף השנה. בשיאו של משבר האמונה החלו מיסיונרים מהמרפאה הבריטית להתקרב אל כמה מחכמי הפרושים. שלוש שנים אחר כך המירו שלושה מתלמידי ישיבת "עץ חיים" את דתם והיגרו מהארץ. אירוע זה עורר סערה עצומה בקרב היישוב היהודי בירושלים. עתה היה ברור שיש להכריז מלחמת חורמה במיסיון ובשירותי הרפואה שסיפק, ונשקלה שוב האפשרות להקים שירות רפואי בניהולו של רופא יהודי מוסמך. החשש מהמודרניזציה והליברליזם שיביאו עמם הרופאים היהודים התגמד לנוכח סכנת המיסיון. לעהרן, לעומת זאת, המשיך להתנגד; ב-1844, שלוש שנים לאחר משבר שנת ת"ר, אמר לעהרן כי "אין לדאוג בארץ ישראל מן הרופא הגוי שהביאו עמהם כת הנ"ל, מה שיש לדאוג הוא מן רופא יהודי שהוא מין ואפיקורוס". מונטיפיורי החליט לחדש את יוזמתו להקים מוסד רפואי יהודי, והפעם בהסכמת ההנהגה היהודית ולמרות התנגדות לעהרן. ד"ר שמעון פרנקל הגיע מגרמניה ארצה ב-1843, פתח את המרפאה היהודית הראשונה בארץ וניהול אותה כ-15 שנה. פעילותו נבדקה בקפדנות, וכל צעד חריג שעשה זכה לתגובה. למרות זאת לא העזה ההנהגה היהודית לאסור על עבודתו הרפואית או להגבילה מאחר שלא היה לה תחליף.

החוט המשולש

המרפאה הבריטית ומרפאת מונטיפיורי פתחו עידן חדש בשירותי הבריאות בירושלים. בשנים 1838-1914 הוקמו בירושלים בלבד 12 בתי חולים וכן מרפאות רבות. ב-1853 פרצה מלחמת קרים ופגעה קשה ביישוב היהודי בארץ. הברון רוטשילד נרתם לעניין, התייעץ עם הקונסולים השונים בירושלים, גייס את סניפי משפחתו בווינה ובאיטליה, ובחסות ממשלת אוסטריה פתח ב-1854 בית חולים יהודי בעיר העתיקה בירושלים אשר נשא את שמו. את בית החולים הפעיל יועצו, ד"ר אלברט כהן, והקיסר פרנץ יוזף נתן למפעל את חסותו הקיסרית ואישר זאת בכתב ידו.

שני חסרונות עיקריים היו בבית החולים רוטשילד: הראשון – בית החולים היה קטן ומוגבל ביכולתו לקבל את כל הפונים אליו. השני – חלק מההנהגה האשכנזית פרושית בירושלים הסתייג מעצמאותו הניהולית של בית החולים ומהיותו נתון למרותו של רוטשילד בלבד. לטענת הפרושים, נקט בית החולים אפליה מכוונת כלפי קבוצות שונות מקרב היישוב היהודי בירושלים, והעדיף חולים בעלי נתינות אוסטרית על פני יוצאי רוסיה ופולין. עדת הפרושים החליטה להקים בית חולים משלה, שיהיה נתון לשליטתם הבלעדית ושיענה גם על צורכי העזרה הרפואית של היישוב.

עוד קודם ניהלה העדה הפרושית חברת ביקור חולים משלה, אשר עזרה לחולים בבתיהם ודאגה לכל מחסורם. בתמיכת ראשי העדה הפרושית רכשה עתה חברת ביקור חולים מגרש ועליו שני בתים ומרתף. בית החולים "ביקור חולים" נפתח ב-1867 בחסות הקונסוליה הגרמנית שבעיר, והוא כלל 13 מיטות. ניהולו של בית החולים היה בעייתי מלכתחילה: מריבות רבות התעוררו על בסיס דתי ועדתי בין יוצאי רוסיה ופולין ליוצאי גרמניה והולנד, ובין החסידים לפרושים. מוקד המריבות היה ביחס לעבודת מרפאת החוץ אשר הוקמה בצד בית החולים ופעלה בניהולו של ד"ר פופלס הפרושי. הוחלפו האשמות הדדיות בדבר שחיתות, ניצול לרעה של כספים ושימוש במרפאה לצורכי פרקטיקה פרטית. רוב המתקיפים היו מקרב חסידי ירושלים. תשע שנים לאחר פתיחתו נסגר "ביקור חולים", וכאשר נפתח מחדש ניהלו אותו לסירוגין רופאים לא-יהודים. רוב העול הרפואי עדיין נותר על כתפיו של בית החולים רוטשילד, שברשותו היו אז 25 מיטות והוא נוהל ללא הפרעה.

במחצית המאה ה-19 הפכו אשכנזי ירושלים לרוב בעיר. בני הקהילה הספרדית חשו שכוחם הפוליטי יורד, וכדי לבלום ירידה זו החליטו שעליהם להקים מוסד רפואי מטעמם ובשליטתם. עוד לפני כן הם הקימו חברה משלהם לצורכי טיפול רפואי, במימונם של יהודים עשירים מסלוניקי, שנקראה "משגב לדך". החברה שכרה את שירותיו של רופא אשר ביקר את החולים בבתיהם בחצי המחיר; הם פתחו בית מרקחת, אשר מומן מדמי חבר ומתרומות פרטיות, וניהלו את חברתם ללא הזדקקות לתמיכת הקהילה המקומית. כאשר בית החולים רוטשילד עבר בשנות השמונים אל מחוץ לחומות, לבניינו החדש, קיבלה חברת "משגב לדך" את הבניין לידיה וב-1879 פתחה בו בית חולים. הנהלת "משגב לדך" הספרדית טרחה להדגיש שהטיפול בו יינתן לבני כל העדות, רמז לכך שהייתה נהוגה אפליה עדתית סמויה בנתונת עזרה רפואית בבתי החולים האחרים.

מערכת היחסים בין שלושת בתי החולים הייתה קשה מאוד. מיכל כהן, מנהל החשבונות של בית החולים "ביקור חולים", עזב ב-1893 את תפקידו ולקח עמו את ספרי הנדבנים של "ביקור חולים", שהיו שווים כסף רב, ומסרם לאנשי "משגב לדך". הקונסול הגרמני והקונסול האוסטרי קיבלו תלונות על שבית החולים "ביקור חולים" אינו נותן עזרה רפואית ליהודי הכולל האוסטרי בעיר. יוצאי גרמניה והולנד (כולל הו"ד) שבהנהלת בית החולים "ביקור חולים" סולקו מתפקידם והמאבק על השליטה במוסד החריף והלך וגרם להתערבות הקונסול הגרמני בעניין, אך ללא הועיל.

פתחו לי שערי צדק

נציגי כולל הו"ד שסולקו מ"ביקור חולים" החליטו להקים בית חולים משלהם בהנהלת יהודים גרמנים חרדים, למען דוברי גרמנית בלבד ובחסות הקיסרות הגרמנית. למרות התנגדות מוסד הפקידים והאמרכלים להקמת בית החולים, יצא ועד הפעולה ב-1872 למסע ממושך ולא קל לגיוס כספים ולהשגת תמיכה פוליטית. השינוי המיוחל הגיע רק עם הגעתו לארץ של רופא צעיר חרדי, ד"ר משה ואלאך, בשליחות הוועד היהודי מפרנקפורט. ד"ר ואלאך, שבא מקלן, החל את עבודתו הרפואית בעיר העתיקה ב"הכנסת אורחים" שבבתי מחסה, ולאחר זמן מה פתח קליניקה ובית מרקחת ברחוב הארמנים. תוך זמן קצר גויס לוועד היוזם להקמת בית חולים של יוצאי גרמניה בירושלים. הרופא הצעיר והנמרץ יצא לגרמניה לגייס כספים ולקבל חסות אימפריאלית גרמנית להקמת בית החולים. קבלת החסות והצלחת ואלאך בגיוס כספים לרכישת מגרש מחוץ לחומות

(1894) החריפו עד מאוד את המאבק בין ראשי "ביקור חולים" הפרושים לבין יוצאי גרמניה והולנד. המאבק התמקד באיסוף התרומות בקיסרות הגרמנית, שנתנה חסותה לשתי הקבוצות – "ביקור חולים" ו"שערי צדק". במאבק ניצחו אנשי "שערי צדק", שזכו לאהדת הקונסול הגרמני בירושלים, ואילו "ביקור חולים" הואשם בתחרות בלתי הוגנת והפסיד גם את יוקרתו וגם מקור מימון מרכזי.

את תכנית הבניין ל"שערי צדק" הכין המהנדס הגרמני סנדלר, שהיה גם אדריכל בית החולים הגרמני בירושלים. התכנית כללה בניית חומה מסביב למגרש וחציבת בורות לאגירת מי גשמים. יהושע בן אריה מציין כי המרחק הרב שבו נבנה בית החולים מהעיר העתיקה וממרכזי היישוב היהודי בירושלים עורר את החשש כי החולים לא יגיעו למוסד, ואף התהלכה אמירה בציבור היהודי כי ד"ר ואלאך יצטרך לשלם לכל חולה שיגיע למוסד את דמי הנסיעה.

בניית בית החולים החלה ב-1896. עיתוני ירושלים דיווחו על השכלולים והחידושים שהוכנסו בבניין (מעלית, מים זורמים) ועל היקף הפועלים העובדים בו, שהגיע לכמאה איש. תכנית בית החולים שאושרה על ידי הוועד הפרנקפורטי כללה שלושה בניינים: בניין אשפוז מרכזי בן שתי קומות ומרתף לאחסון ולתרופות; בניין משני למגורי הסגל הרפואי ובניין לאשפוז חולים במחלות מידבקות. את שלושת הבניינים הקיף גן גדול. הקמת גן מסביב לבית החולים הייתה יוצאת דופן ביישוב היהודי בירושלים והשרתה נופך מיוחד על המוסד. עיתון "ההשקפה" בעריכת אליעזר בן יהודה ציין כי בית החולים שערי צדק הנו הבית היפה ביותר בירושלים. בחגיגות הפתיחה השתתפו כל מכובדי ירושלים: הרבנים הראשיים, נציגי הכוללים של העדות השונות, הפחה הטורקי, הקונסול הגרמני ופקידי ממשל טורקיים בכירים. ד"ר ואלאך התמנה למנהל בית החולים ולרופא הראשי שלו. דמותו של ד"ר ואלאך הייתה כה דומיננטית, עד כי בית החולים נודע במשך שנים בפי כול בירושלים כבית החולים ואלאך.

ד"ר ואלאך מעולם לא נישא. הוא התגורר בבית החולים מראשיתו והסתייע במנהלות משק לקיומו האישי. בהיותו מאמין אדוק דאג הרופא להעמיד חופה אך ללא קידושין עם מנהלות משקו, על מנת שלא לעבור על כללי התורה האוסרים לבני זוג שאינם נשואים להתגורר תחת קורת גג אחת.

במלחמת העולם הראשונה שימש בית החולים מרכז למיון פצועים טורקים ולפינוים, ועם כיבוש העיר נערך בו טקס הכניעה ומסירת מפתחות העיר לגנרל אלנבי. קופות החולים של הפועלים נהגו אף הן לשלוח אליו את חבריהן לטיפול ולאשפוז. למרות צביונו הדתי חרדי של המוסד ועל אף טענות הפועלים כי ד"ר ואלאך ניסה להשפיע עליהם להניח תפילין, סמכותו הרפואית – הן של הרופא הן של המוסד כגורם מוביל בשירותי הבריאות בירושלים – הייתה מוחלטת.