מנהגיו של חג הסיגד

מנהגי החג באתיופיה – לפני העלייה לישראל

חג הסיגד חל בכל שנה בתאריך כ"ט בחשוון, שבעה שבועות אחרי יום הכיפורים (אחרי יום הכיפורים סופרים שבעה שבועות שהם 49 ימים, וביום ה-50 חוגגים את חג הסיגד). בחג זה יהודי אתיופיה מחדשים ומזכירים את הברית שנכרתה במעמד הר סיני בין עם ישראל ובין ה'. חג הסיגד הוא גם יום של געגועים ותקווה לשוב לירושלים. יהודי אתיופיה האמינו שקיום הברית (שמירה על מצוות ה') ישמור על הקהילה ויוביל להגשמת חלומם לשוב לארץ ישראל ולירושלים.

כיצד ביטאו מנהגי החג רעיונות אלו?

ביום זה נהגו יהודי אתיופיה לצום ולהשתחוות לאל, כולם היו עולים על הר גבוה והקסים התפללו, נאמו והטיפו לקיים את מצוות התורה. ההר הגבוה הזכיר והמחיש את עליית משה להר סיני ביום מתן תורה הוא יום הברית בין עם ישראל ובין ה'. כמו-כן, ההר הגבוה נחשב מקום טהור ומקצת מההרים שציינו בהם את חג הסיגד הם בעלי משמעות קדושה עבור יהודי אתיופיה.

להלן השתלשלות אירועי החג כפי שהתקיימו בכל שנה באתיופיה:

חג הסיגד נחגג בכמה כפרים מרכזיים. אנשים שגרו במקומות רחוקים יצאו למסע שלפעמים ארך כמה ימים כדי להגיע לאותם הכפרים שצוין בהם חג הסיגד, כמו אַמְבּובֶּר במחוז גונְדֶר, בית מֶהַריַה במחוז תיגְרֵה, מִדְרַרו ועוד.

בבוקרו של חג הסיגד היו המשתתפים רוחצים ומיטהרים בנחל קרוב לכפר שהחג נחגג בו ולובשים בגדים לבנים. כמו כן, הוכנו מאכלים לקראת הסעודה שתיערך בסופו של היום, לאחר הצום.

אחרי ההכנות התחילו אירועי היום המרכזיים. כאמור, חג הסיגד הוא יום של צום ובקשת סליחה.

החל מבוקר יום הסיגד ועד לסעודת הסיום, צמו המשתתפים בחג. צום זה מבוסס על התיאור בספר נחמיה: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם" (נחמיה ט, א). לפי המסורת, פרק זה מתאר את חג הסיגד הראשון.

המשתתפים, ובראשם הקֵסִים שנשאו שמשיות צבעוניות, הוציאו את ספרי האורית (כך נקראת התורה בפי יהודי אתיופיה) מבית התפילה של הכפר. הוצאת הספרים לוותה בתפילות, שירים וקריאות שמחה.

מבית התפילה צעדו המשתתפים אל ההר. חלק מהעולים אל ההר נשאו אבן על גבם או על ראשם. אבן זו סימלה את כניעתם לפני האל ואת רצונם לבקש סליחה על חטאיהם. אבנים אלה הונחו במתחם שהקיף את הקסים בזמן התפילות והקריאות באורית על ההר.

קס ליד בית התפילה, רישום | צייר: עלמו אישטה

כל המשתתפים נאספו על ההר. עבור הקסים נבנה מתחם שהפריד אותם מהקהל והוקף באבנים ובדים צבעוניים.

הקסים נאמו על חשיבות קיום מצוות התורה, קראו תפילות וטקסטים מהאורית, והקהל עמד והאזין.

קסים בחג הסיגד בירושלים | צלמת: ענת בסר

שני טקסטים מרכזיים הוקראו מתוך התנ"ך: פרקים יט-כ בספר שמות, כדי להזכיר את הברית שנכרתה בין ה' ובין עם ישראל במתן תורה, ופרק ט בספר נחמיה, שם מתואר, לפי האמונה, חג הסיגד הראשון. את הקטעים קראו הקסים בשפת געז והם תורגמו עבור הקהל לאמהרית או תיגרינית. על פרקים אלה והקשר שלהם לחג הסיגד קראו בטקסט חג הסיגד והמקרא.

בנוסף, נאמרו תפילות ובהן דברי הלל לה', בקשת סליחה ורחמים מה', כמיהה להגיע לירושלים ודאגה לשלומה של ירושלים. במהלך התפילות נהגו המשתתפים לכרוע על ברכיהם ולהשתחוות. היו משתתפים שנהגו להניח שטרות כסף ליד ספרי האורית, תרומה לקסים ותשלום נֶדֶר. מתן צדקה או תשלום נדר הוא מנהג מקובל אצל יהודי אתיופיה גם במועדים אחרים, מתוך אמונה שאין לבוא בידיים ריקות לבית ה', ככתוב בספר שמות כג, טו: "וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובספר דברים, טז, טז: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה' רֵיקָם". בתמורה לתשלום הנדר ביקשו האנשים בקשות שונות מהקסים: בריאות, פרנסה, זוגיות ועוד.

היו שנהגו לקיים את מנהג ה"אֵמְיֵין" – פיזור זרעים של טֵף (סוג של דגן) או שיבולי חיטה והזכרה של שמות הנפטרים. המאמינים קיוו שהציפורים יאכלו את הזרעים וכך ישאו את תפילותיהם לשמים. מנהג זה מקביל לתפילת "יזכור" שמקובלת בעדות נוספות.

בתום התפילות נשא אחד הקסים דרשה על חשיבות שמירת הברית עם ה', בירך את העם על כך שהם מקבלים ומקיימים את הברית, ואיחל להם שיזכו להגיע לירושלים ולחגוג בה את חג הסיגד בשנה הבאה.

לאחר הדרשה ירדו המשתתפים מההר וצעדו בחזרה לבית התפילה. בעוד חלקו הראשון של היום הוקדש לתחינות, סליחות ובקשות מהאל, החלק השני של היום התמקד בשמחתם של המתפללים. המשתתפים שרו שירי שמחה וגאולה, ותקעו בקרנות לאות שמחה. המשתתפים נשאו תפילות והדגישו את הכמיהה לחזור לציון ולירושלים. בתפילות חזרו כמה פעמים הפסוקים: "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, יא); ו"שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" (ישעיהו ס, ד). שני פסוקים אלו נאמרו על ידי הנביא ישעיהו ועניינם גאולה ושיבה לציון בסופה של גלות בבל.

בסופה של הצעדה החזירו את ספרי האורית לתיבה, בליווי תפילות, ריקודים ושירה סביב בית התפילה.

לאחר שהוחזרה האורית לבית התפילה, נערכה סעודה חגיגית. לקראת הסעודה נאפו שני סוגי הלחם האתיופיים: אינְגֶ'רַה ודַבּוֹ. בתחילת הסעודה בירכו הקסים על הדבו, פרסו אותו וחילקו למשתתפים (וכך נוהגים בני העדה בכל סעודה חגיגית). הסעודה לוותה בשירה, נגינה וריקודים (יש הטוענים שהריקודים נוספו בשלב מאוחר יותר). לאחר מכן, המשיכו המשתתפים לחגוג כל הלילה, בבתיהם או בבתי המארחים שלהם.

חג הסיגד בישראל

חג הסיגד ממשיך להיות חג מרכזי עבור עולי אתיופיה בישראל. כפי שבאתיופיה נהגו כל היהודים להגיע למקומות מרכזיים, כך בישראל מגיעים כולם לשני מקומות מרכזיים, שניהם בירושלים: טיילת "ארמון הנציב", ורחבת הכותל המערבי. המבוגרים ממשיכים לצום כמו באתיופיה, ורק הסעודה החגיגית בסוף היום אינה מתקיימת. בקרב הצעירים ההתייחסות שונה – רובם מגיעים למעין מפגש חברתי חווייתי, הם אינם צמים ואינם שמים דגש על משמעותו המקורית של החג.

משתתפים בחג הסיגד. ברקע – נופי ירושלים | צלמת: ענת בסר