מעמדן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ומאבקן להכרה

אחת הבעיות המעסיקות את התנועה ליהדות מתקדמת ואת התנועה ליהדות מסורתית היא ההכרה הרשמית בהן מצד מדינת ישראל. לפי החוק, רק ליהדות האורתודוקסית ולמוסדותיה יש מעמד רשמי מוכר במדינת ישראל. לאור זאת, הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים אינם מורשים לערוך טקסי נישואין, או לשמש דיינים בבתי-דין רבניים או רבנים צבאיים, והם אינם מקבלים שכר מהמדינה. רק לאחר מאבק משפטי הושג מימון חלקי לפעולות שהתנועות מקיימות.

מאבקים אחרים התנהלו על ייצוגם של מועמדים רפורמים או קונסרבטיבים במועצות הדתיות ועל השתתפותם בגופים הבוחרים רבני עיר או רבנים ראשיים.

במאי 2003 ניסתה מפלגת "שינוי" להכליל שני נציגים קונסרבטיביים ושני נציגים רפורמים באסיפה שבחרה את הרבנים הראשיים, אך המפד"ל מנעה זאת. לעומת זאת, במאבק על הכללתם של נציגי התנועות במועצות הדתיות זכו התנועה ליהדות מתקדמת והתנועה ליהדות מסורתית להישגים.

בג"צ שב וחזר על עמדתו העקרונית, כי המועצות הדתיות הן גוף מנהלי, וכי פסילתם של מועמדים מטעמים שבהשקפת עולם אישית, יש בה פגיעה בעקרון השוויון. בפסק הדין שניתן בעניין עתירתה של המועמדת למועצה הדתית בנתניה – ג'ויס ברנר, קבעו השופטים, כי "פסילתה של מועמדת זו לא נעשתה בשל קיום טעמים ענייניים המעידים על אי-התאמתה האישית לכהן כחברה במועצה הדתית, אלא התבססה על שיקולים זרים… [והם] השקפתה של המועמדת והיותה חברה בתנועה דתית השייכת לזרם הרפורמי."¹

גם בפסקי דין אחרים שב בג"צ וחייב את המועצות הדתיות לכלול בהרכבן מועמדים רפורמים או קונסרבטיבים, משום שלדעתו, החוק אינו מחייב את המועמד להיות דתי או בעל כישורים הלכתיים ובלבד שאיננו אנטי דתי ושיהיה לו עניין בקיומם של שירותי דת. יתר על כן, קבע בג"צ קביעה עקרונית, כי "כל קהילה יהודית בישראל זכאית, על דרך העיקרון ובכפוף למספרם המוגבל של חברי המועצה, כי קולה יישמע במועצה הדתית מפי נציגיה שלה."²

למרות הפסיקות של בג"צ, סירבו המועצות הדתיות לכלול בהרכבן את המועמדים הרפורמים והקונסרבטיבים ועיכבו את חידוש ההרכב במשך שנים רבות. דרך נוספת לעקוף את פסיקות בג"צ הייתה הצעת תיקון לחוק שירותי הדת היהודיים שהגישו נציגי המפלגות הדתיות בכנסת. על-פי ההצעה, שלא התקבלה בסופו של דבר, היו חברי המועצות הדתיות חייבים להצהיר על נאמנותם לפסיקת הרבנות הראשית לישראל בכל עניין הלכתי שבסמכותה.³

בתגובה ליוזמת החקיקה פנו התנועות בנובמבר 1998 לעזרת בג"צ וזה חזר והדגיש כי רק שני תנאי כשירות נדרשים ממועמדים לחברות במועצות הדתיות: ייצוגיות והתאמה, ולא השקפת עולם אחידה. בג"צ הורה לשר הדתות למלא את חובתו הקבועה בסעיף 6 (ב) לחוק שירותי הדת היהודיים ולפרסם את הרכבן של המועצות הדתיות, כדי לוודא שגם מועמדים רפורמים וקונסרבטיבים נכללים בהן.

גם המאבק של התנועה ליהדות מתקדמת והתנועה ליהדות מסורתית להכיר בתוקף הגיור שעורכים רבניהם הסתיים בהכרעה משפטית לטובתם. בחוק השבות לא נאמר מהו סוג הגיור שעל האדם לעבור אם הוא רוצה להיחשב כיהודי, אלא די בעצם העובדה שנתגייר. בהתאם לכך, חייב בית המשפט העליון את משרד הפנים להכיר בתוקפו של גיור רפורמי – בשנות ה-80 רק בגיור שנערך בחוץ-לארץ, ומאז 2002 גם בגיור רפורמי שנערך בארץ.

לעומת ההכרה בגיור של בית המשפט העליון שהם עורכים, רבני התנועות אינם מוסמכים על-פי החוק לשמש כרושמי נישואין. סעיף 2 (6) בחוק הרבנות הראשית לישראל תש"ם – 1980, קובע כי מועצת הרבנות הראשית היא הרשות המוסמכת לתת כשירות לרב כדי שיוכל לכהן כרב רושם נישואין. לטענת הרבנות, התנאים הנדרשים על-פי ההלכה מרב רושם נישואין לא מתקיימים ברבני התנועות.

שאלת כשירותם של הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים לשמש כרושמי נישואין וגירושין נידונה בוועדת נאמן, אותה ועדה שדנה בסוגיית מעמדן של התנועות בעניין הגיור.

אחת ההצעות שעלתה בוועדה הייתה, שטקס הנישואין ייערך גם על-ידי רבנים מזרמים לא אורתודוקסיים, אך בצירוף שני עדים מטעם הרבנות הראשית שיפקחו על "כשרות הטקס". הצעה זו תואמת את כללי ההלכה היהודית, לפיהם כל אדם יכול לסדר קידושין ורק כשרות העדים היא הקובעת את כשרות הטקס. אולם, בסופו של דבר, לא נכלל הנושא בהצעת הסיכום.

למאבקן של התנועות להכרה בהן כזרם דתי לגיטימי שותפים לא רק חבריהן, אלא גם ישראלים בעלי תפיסה ליברלית, המוחים בכך נגד מה שהם רואים כאפליה מצד הממסד הדתי. לעומת זאת, הרבנות הראשית איתנה בדעתה, כי אין באפשרותה להאציל מסמכותה "למי שאינו רואה את עצמו כבול על-ידי תורה שניתנה למעשה מסיני, למי שאינו רואה את עצמו כבול על ידי פוסקי ההלכה במשך כל ההיסטוריה היהודי." ⁴