משחקים, מאכלים (ועוד) – לימי החנוכה
על משחקים ומאכלים לחג החנוכה - על הסביבון, על אכילת סופגניות ולביבות, על דמי חנוכה ועוד.
חג החנוכה חל בעיצומם של ימי החורף הקצרים, שבהם יש מעט אור – והרבה חושך. הימים קצרים, והלילות ארוכים, והדבר נכון במיוחד באזורים הקרים שבהם חיו יהודים בתקופת הגלות הארוכה.
את החנוכה מציינים במשך שמונה ימים – יותר מכל חג אחר בלוח העברי. אבל שמונת ימי החנוכה אינם ימי חג ממש, ומבחינות רבות, כגון מבחינת העבודה – הם ימים רגילים, ימי חול. ובכל זאת במסורת היהודית1 ימי החנוכה נבדלים מימי החול הרגילים: בבית ובקהילה – מדליקים נרות חנוכה,2 אוכלים מאכלי חג, משחקים במשחקי חנוכה ומקיימים מסיבות חנוכה. ואולי משום כך ימי החנוכה הם גם ימי חופשה מלימודים…
משחק הסביבון
המילה "סביבון" היא מילה מן העברית החדשה, אבל משחק הסביבון הוא משחק עתיק מאוד: סביבוני משחק רומיים מן העת העתיקה נמצאו באי סרדיניה (ליד איטליה). אחרי כמה מאות שנים התגלגל משחק הסביבון לגרמניה, ויהודי אשכנז "אימצו" אותו כחלק ממשחקי החנוכה שכללו דמקה, שחמט וקלפים. ביידיש (ובאנגלית) נקרא הסביבון דריידל, ובערבית – פוֹרְפֶרָה: שמות המציינים את תנועתו הסיבובית של הסביבון.
הסביבון היה משחק מזל – מעין רוֹלֶטָה עתיקה: על כל אחד מארבעת צדדיו הייתה רשומה אות שציינה הפסד או זכייה, ואת סכום הזכייה. המשתתפים היו שמים סכום כסף בקופה, וכל משתתף היה זורק בתורו את הסביבון. על גבי הסביבון היו חרותות האותיות N,G, H, S. האות N (ניכסט – בגרמנית: כלום) – פירושה: המשתתף לא זכה ולא קיבל כלום מהקופה. האות G (גאנץ – בגרמנית: הכול) – פירושה: המשתתף זכה בכל הקופה. האות H (האלב – בגרמנית: חצי) – המשתתף זכה בחצי הסכום שבקופה. האות S (שטאל – בגרמנית: שים) – פירושה: המשתתף מפסיד ושם כסף בקופה.
היהודים החליפו את האותיות הלטיניות באותיות עבריות, ומצאו להן פירוש מקורי הקשור לחנוכה: נ = נס, ג = גדול, ה = היה, ש = שם [בארץ ישראל]. וכך הפך משחק הסביבון לסמל של . בתקופת התחייה הציונית בארץ ישראל החליטו לשנות את האות האחרונה בסביבון: במקום האות ש החלה להופיע האות פ, כדי להדגיש כי הנס הגדול של חנוכה היה פה, בארץ ישראל.
למשחק הסביבון המסורתי היו משתמשים בִּדְמֵי חנוכה או בסוכריות ואגוזים, ובימינו – גם במטבעות שוקולד… (ועל דְמֵי חנוכה – בהמשך).
להלן קטע המתאר הכנת סביבונים מֵעוֹפֶרֶת בעיירה היהודית במזרח אירופה מתוך: דוד זכאי, חנוכה בעיירה, בתוך: ז' אריאל (מהדיר), ספר החג והמועד, הוצאת עם עובד, תל אביב תשמ"ה – 1985, עמ' 157 (בהשמטות ובעיבוד קל):
"שבעה ימים או ארבעה עשר יום לפני החנוכה היינו פותחים במלאכת הסביבונים. שהרי לא בחנות מן המוכן נקנה אותם, במו ידינו נעשה אותם. האומנים שבינינו היו מכינים את התבנית לצקת בה את העופרת, מפליאים לחרות את האותיות נ-ג-ה-ש… כל בן-חַיִל טורח, מחפש ומביא שברי כלים לעופרת… על אש הכיריים נְמַסָה העופרת, ולמזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת היא ניגרת מבריקה לתוך התבנית. חלקיה של התבנית הדוקים היטב, והיד הכרוכה במטלית עבה אוחזת בה בחוזקה כדי שיהיה סביבון לתפארת, בעל צלעות חלקות ורגל ישרה…
– – – – –
בחוץ יֶהֱמֶה הרוח ויסער השלג, חושך וקור. אולם בבית אורה וחום… נרות החנוכה עודם דולקים… על השולחן פרושה מפה לבנה… אמא מְלַבֶּבֶת לביבות, ואנו הילדים בעניינינו: הסביבונים ודמי החנוכה…"
לביבות וסופגניות - ושמן לרוב...
בקהילות ישראל בתפוצות נהגו להכין בחנוכה מאכלי בצק מטוגנים בשמן, זכר לנס פך השמן. וגם בימינו אחד מסימני החנוכה הן הסופגניות, העולות על מדפי המאפיות והמרכולים שבועות אחדים לפני חנוכה. את הסופגנייה מכינים מבצק שתפח ומטגנים אותה בשמן עמוק. לאחר הטיגון ממלאים את הסופגנייה בריבה, בשוקולד או בכל ממרח מתוק אחר ובוזקים עליה אבקת סוכר.
ועוד מאכל טיפוסי לחנוכה – לביבות תפוחי אדמה (לַטְקֶס ביידיש), העשויות תפוחי אדמה ומטוגנות גם הן בשמן. גם הלביבות מביאות אל הצלחת את זכר פך השמן ונס החנוכה.
בתימן נהגו לאכול בחנוכה, אחרי הדלקת הנרות, קטניות ופולים קלויים. בקהילות יהודיות באירופה (בהונגריה לדוגמה) היו שאכלו לחם מטוגן בשום, כדי להרחיק את השכנים הנוצרים, שבימי החנוכה חגגו את חג המולד.3
דְמֵי חנוכה
דְמֵי חנוכה,4 מָעוֹת (של) חנוכה, הם מטבעות הכסף שהיו נותנים לילדים בימי החנוכה. ייתכן שהמנהג לתת דמי חנוכה קשור למתנות שמקבלים ילדי הנוצרים בחג המולד (שחל בדרך כלל במהלך ימי החנוכה). דמי חנוכה שימשו למשחקי הסביבון וחיבבו על הילדים את ימי החנוכה, אך לא זה בלבד: לדמי חנוכה הייתה גם מטרה חינוכית – לחנך את הילדים לתת מדמי החנוכה מַעֲשֵׂר – עשרה אחוז (10%) – למטרות צדקה, ולהרגיל אותם לתרום לנזקקים. יש הורים שהעדיפו לתת לילדים מתנות (ולא כסף), ובכלל זה – ממתקים ומטבעות משוקולד.
יהודי בַּגְדָד נהגו לחלק לילדים עוגות ודברי מתיקה וגם מתנות – חוברות מיוחדות לחנוכה ובהן הסיפור על נס חנוכה, ברכות ותפילות לחנוכה ועוד.
ועוד על ילדים חוגגים בחנוכה...
בעדות ספרד ובקרב יהודי המזרח היה לילדים חלק פעיל בשמחת החנוכה: בירושלים העתיקה נהגו לחגוג את "מֶרֶנְדָה דֶה חנוכה" – השולחן הערוך של חנוכה: הילדים היו עוברים מבית לבית, שרים שירים בלאדינו ומקבלים מבעלי הבית מצרכי מזון. בקהילות היהודים בתימן היו הילדים עוברים מבית לבית עם פנסי נרות קטנים עטופים בנייר. כל לילה היו הילדים מתארחים בבית אחר, תולים שם את פנסי הנרות ומשתתפים בסעודה. גם באיראן היו הילדים הולכים מבית לבית, שרים שירים – ומקבלים מטבע מבעל הבית.
בקהילות המזרח היו הילדים מציינים את ניצחון המקבים על היוונים באמצעות "הופעות רחוב": בדמשק היו ילדי היהודים יוצאים לרחובות השכונה עם חרבות-משחק וכובעים דמויי קסדה על ראשם, כשהם מציגים את המקבים הנלחמים ביוונים. מופע רחוב נוסף היה קשור לדמותו של אנטיוכוס: הילדים היו מכינים בובת סמרטוטים ולה זקן ומקטרת, שייצגה את אנטיוכוס הרשע. במשך ימי החג היו הילדים מסתובבים עם הבובה ברחובות ומבקשים מתנות מן המבוגרים. ביום האחרון של חנוכה היו הילדים שורפים את בובת הסמרטוטים כסמל למפלתו של אנטיוכוס ולניצחון המקבים.