ניקולו מקיאבלי

ניקולו מקיאבלי (1527-1469). היה בן לאחת מהמשפחות המכובדות בפירנצה, שנטלה חלק פעיל בחייה הפוליטיים של הרפובליקה. היתה זו תקופת מאבקים ותהפוכות מבית ומחוץ; שלטונם של אנשי מדיצ'י [Medici] התערער, ומתנגדיהם מבית, כערי טוסקנה המתמרדות, הסתייעו בגורמים זרים – מדינת האפיפיור, מדינת ונציה, צרפת וספרד. ניקולו מקיאבלי, שהיה ממתנגדי סבונרולה [Savonarola] (הנזיר הקנאי שהחזיק בשלטון בפירנצה בשנים 1498-1492), נכנס לשירות המדיני עם נפילתו של סבונרולה, ושימש כמזכיר מועצת העשרה של העיר במשך ארבע עשרה שנים. בתוקף תפקידו זה נסע בשליחויות רבות לארצות חוץ, ויכול היה לעמוד מקרוב על אופיים של מושלים ועמים, ועל ראשית היווצרותן של מעצמות באירופה. מניסיונו זה בא ללמד על החוקים המיוחדים שהפוליטיקה כפופה להם. ב-1512 חזרו בני מדיצ'י לשלטון, ומקיאבלי פוטר ממשרתו והוגלה מן העיר. במשך תקופת גלותו כתב את ספריו הפוליטיים החשובים: "עיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליויוס", "הנסיך", "על אמנות המלחמה", ועוד מאמרים היסטוריים ודברי ספרות שאין עניינם פוליטי. בשנת 1519 נקרא לחזור לבית מדיצ'י, ולפי בקשתם של אלה ושל האפיפיור ליאו העשירי כתב מאמר על "תיקון חוקת פירנצה". במאמר זה טען שחוקות קודמות נכשלו משום שלא התכוונו לטובת הכלל, אלא לטובת אחת המפלגות בלבד. כנגדן הציע חוקה רפובליקנית מסוג מיוחד, שמלוכה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה חברו בה יחד.

דיון בחוקים ובצורות מימשל תופס חלק ניכר מסיפרו "עיונים". הפנייה להיסטוריה המצטרפת ללקח שלמד מקיאבלי מהתבוננותו בהתרחשויות הפוליטיות בזמנו, הופכת את הדיון במדינה לדיון אמפירי, שעניינו בהסקת מסקנות כלליות מתוך עובדות, ולא עוד תיאוריה הנגזרת מעקרונות כלליים בלבד. התחום הפוליטי מועמד כתחום דיון עצמאי, מנותק משאלות מוסר ודת. אין גישתו של מקיאבלי "היסטורית" במובנן של גישות מודרניות יותר, המניחות אבולוציה של צורות פוליטיות במשך הזמן. סדנא דארעא חד הוא, ואין שינוי של ממש בעולם. דווקא משום כך ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, ולעצב לפי לקחה את ההווה ואת העתיד. לכל המדינות דין אחד – לחלוף מן העולם. הן כפופות לתמורת המזל ההפכפך (ולא להשגחה אלוהית רציונלית ומוסרית), אך הודות למושל חכם ולחוקים טובים, הן יכולות לעמוד ביתר יציבות בתמורות אלו, ולהאריך את משך קיומן. שורשה של ההתחברות המדינית בצורך בבטחון, ורק מדינה היכולה להקנות בטחון מבית ומחוץ לתושביה עשויה להתמיד. זו משמעותה של החירות לפי מקיאבלי: עצמאות פוליטית, והיות העם מוגן מפני מעשי עוול וזדון, בעיקר מפני שרירות לבם של המושלים. בני האדם אינם טובים, והם מתנהגים באופן מוסרי רק מתוך אונס ודחק. כל צורת מימשל, ויהי זה שלטון יחיד, אריסטוקרטיה או שלטון הרבים, הקמה כריאקציה וכתיקון למצב קודם של שחיתות ועריצות, מגיעה בסופו של דבר להסתאבות; אין ערובה לכך שיורשיהם של מקימי המשטר החדש, שנתכוונו לחירות ולטובת הכלל, אמנם ילכו בדרכיהם. רק חוקים ומוסדות מתוקנים היטב, המשמשים סייג לרעות והמחנכים את בני האדם למידות טובות, יכולים לתת ערובה כזו. שלטון החוק משמעו, בין היתר, אפשרות לתבוע לדין כל עושה עוול, וגם המושלים בכלל זה. אם כי המחוקק צריך להיות נסיך חכם ומבין, הרי שמירת החוקים נעשית על ידי הרבים, המעוניינים בשמירתם משום הבטחון שהם מקנים.

הרפובליקה הרומית שימשה לו כמופת שיש לנהוג לפיו. בפנייה זו אל מקורות העבר מקיאבלי הוא בן תקופתו, תקופת הרנסנס. ברפובליקה ראה את צורת המימשל הטובה ביותר, אך סבור היה שלא כל עם מסוגל לכך. גישתו לעם איננה עקבית, לעתים הוא גורס כי "קול המת כקול שדי", לעתים רואה בו גורם הפכפך, שקל להוליכו שולל, כל עוד אין נוטלים ממנו את בטחונו וחירותו. על כל פנים, העם הוא גורם שיש להתחשב בו, וטובת הכלל צריכה להיות מגמתו של כל משטר יציב.

בסיפרו "הנסיך" דן מקיאבלי בשאלה כיצד ניתן למשול בנסיכויות ולקיים בהן את השלטון; הנחת היסוד של הספר היא שבעולם ששוררת בו אלימות, ולא שלטון החוק והמשפט בלבד, יש לפעול בדרך של אלימות כדי לא להיכשל. הפוליטיקאי הפועל בעולם א-מוסרי ואי-רציונלי יכול לקיים שלטונו רק אם התנהגותו גמישה, ואינה אסורה על ידי כללי מוסר מוכתבים מראש. אין מקיאבלי בא לערער על המוסר עצמו, אלא על יעילותו בתחום הפוליטי. מטרת שלטון הנסיך צריכה להיות טובת הכלל, יציבות המדינה ועצמאותה, ולשם כך – כל האמצעים כשרים. הספר מנתח את התכונות המתאימות לנסיך, שצריך להיות "פיקח כשועל ועז כאריה". וירטואוז, עליו לדעת לנצל שעות כושר, ועל ידי כך לכוון את תהפוכות המזל למטרותיו. עליו לתת חוקים טובים, ואם כי אינו יכול לנהוג תמיד לפי כללי המוסר, עליו להראות תמיד בעיני העם כצודק, ולהימנע מעשיית הרע כשהדבר ניתן בידו. רק אם הוא נותן לעם בטחון מסויים בכבודו וברכושו, ואינו מעורר את שנאתו, עשוי שלטונו להחזיק מעמד.

במשך המאות הי"ז והי"ח היה מקיאבלי מוחזק כדברו של שלטון עריץ ושרירותי, משולל עקרונות. רק במאה הי"ט שבו ודנו בו כהוגה דעות פוליטי ריאליסט, קוהרנטי למדי, אם כי לא סיסטמטי.