נס חנוכה: עדות מהשואה

"בכותבי ביומני הקטן שבו כתבתי גם מועדי ישראל , גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האורים, יכול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה עבודה בגרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה. מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות".

על שתי בעיות היה צריך להתגבר: צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום, שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח – ולו כמה טיפות בלבד – אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב, 11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה?

אמנם ידענו שאין אנו מחויבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכנו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה, נחלת אבותינו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו, שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא. החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן; השלישי – יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב והחמישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי חמישי בגורל.

גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא, שמכונתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן-מכונות משובח ונחזיקה בארגז-הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא הייתה יותר בעיה של הסתרת השמן. בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל.

כאשר הכל היה מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה, לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים. לחשתי לבנצי "על כל אחד להשאיר מעט מרק", ציווה בנצי על חבריו הרעבים לשולחן והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה "הוענקה" לאחראי המטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות. לאחר הארוחה, בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה.

וכאילו לנגד עינינו, ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיות-הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן, התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר לא חשוב בעיננו. חגגנו ליל נר ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרינו ולעינויינו. היינו קבוצת יהודים המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו."

(אליאב מרדכי, אני מאמין – עדויות של חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה, הוצ' מוסד הרב קוק)