סדר התפילות היומי בשלוש הדתות

ביהדות: שחרית, מנחה, ערבית

התפילות היומיות ביהדות הן: "תפילת שַחֲרִית" בבוקר,"תפילת מִנְחָה" בצהריים, ו"תפילת עַרְבִית" בערב. כן מברך המתפלל את האל מדי בוקר, לאחר שהוא מתעורר משנתו. בעת התפילה המתפלל מַפְנֶה את גופו לכיוון ירושלים.

ברכת ההוֹדָיָה, הנאמרת לאחַר שמתעוררים בבוקר, מתחילה במשפט:

"מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

לאחר מכן נוֹטֵל (רוחץ) המתפלל את ידיו, כמעשה של הִיטָהֲרוּת. תוך כדי כך הוא מברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם." והוא מכין את עצמו לתפילת השחרית.

לפני תפילת השחרית, הנערכת בבית או בבית הכנסת, מקיימים שתי מצוות. המצווה האחת היא לבישת ציצית, שעליה צוּוּ בני ישראל בתורה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם […]:" (במדבר טו 39- 37)

הציצית היא גְדִילִים – קְווּצוֹת של חוטים הנקשרים לארבעת פינותיו של אריג מרובע הקרוי "טלית". מכסים בטלית את הראש וחלק גדול של הגוף, ואחר כך את הכתפיים. משמעותה של מצוַות הציצית היא להזכיר את החובה לקיים את כל המצווֹת.

הגברים הספרדים נוהגים להתעטף בטלית הָחֵל מגיל צעיר, ואילו הגברים האשכנזים – חלקם ממלאים את המצווה החל מגיל צעיר, חלקם מגיל בר המצווה וחלקם לאחַר נישואיהם. בנוסף, הגברים נוהגים ללבוש מתחת לחולצה אריג מלבני בעל ארבעה גדילים, וכך הם מקיימים את מצוַות לבישת הציצית כל הזמן. בגד זה, המכוּנה "טלית קטן", הם לובשים הָחֵל מגיל צעיר (גיל שבו הבן יכול לשמור על ניקיון הבגד).

ללבישת הציצית חוּבּרה ברכה:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית."

ואילו על ההתעטפות בטלית מברכים:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית."

המצווה השנייה היא הֲנָחַת תְפִילִין: שתי קופסאות קטנות העשויות מעור נוּקְשֶה ומוּשחר, המכילות את הנוסח של ארבע פרשות מן התורה שבהן מצוּוִים ישראל לקיים את המצווֹת. ארבע הפרשות כתוּבות על קלף. אחת מקופסאות התפילין נקשרת ברצועות לראש (כפְּאֵר וכנגד הבִּינָה), והשנייה נקשרת על הזרוע (כנגד הלב והכוח הפיסי).

הנחת התפילין היא מצווה שיסודה בתורה – לאחר פירוט המצווֹת העיקריות, שהן עשרת הדִבְּרוֹת, מצוּוים בני ישראל לזכור אותן בכל מקום שיֵלכוּ אליו, ולשנן אותן לבניהם בכל דור:

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּבָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:" (דברים ו, 8- 6)

את החובה לזכור את המצווֹת ולשנן אותן, התורה מנמקת בכך שאלוהים הוציא את בני ישראל מהעַבדוּת במצרים לחֵירוּת:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם:" (שמות יג, 9).

את הנחת התפילין מצוּוה היהודי לקיים הָחֵל מגיל בר מצווה. בביצוע המצווה הוא מבטא בצורה טִקְסִית את העובדה שהוא זוכר תמיד את החובה לשמור את המצווֹת.

‏‏הידעתם? למה קלף?

הקלף עשוי מצידו הפנימי של העור בגופה של בהמה כּשֵרָה למאכל, שמעבדים אותו כדי שיהיה אפשר לכתוב עליו. ספרי התורה נכתבו על קלף משום שבתנאים של חוֹם ולחוּת הקלף נשמר בתקופות קדוּמוֹת טוב יותר מן הנייר שהיה אז בשימוש. גם לאחר המצאת הדפוס, במאה ה- 15 המשיכו לכתוב על קלף את ספרי התורה שמהם קוראים בבית הכנסת. גם פסוקי התורה שבתוך המזוזות התלויות על דלתות הבתים היהודיים, נכתבים על גבי קלף.

תפילת שחרית

את תפילת השחרית ניתן לומר הָחֵל מזריחת השמש ועד ארבע שעות לאחר מכן. התפילה כוללת, בין השאר: קטעים ממזמורי ספר תהילים,"קריאת שמע" והברכות הנספחות אליה,"תפילת העמידה", ותפילת "עלֵינו לְשַׁבֵּחַ".

קריאת שמע מורכבת ממבחר פסוקים שמקורם בשלוש פרשות המופיעות בספר "דברים" ובספר "במדבר". הפרשות האלה מדגישות את כּפיפוּת האדם לאל ואת החובה לקיים את מִצווֹתיו:

"שְׁמַע יִשְרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:" (דברים ו, 9- 4)

בקריאת שמע מופיעים, אם כן, שלושה צִיווּיִים: לאהוב את האל, להקנות את האמונה בו לילדים, ולזכור לקיים את המצווֹת.

תפילת העמידה, הנקראת גם תפילת שמונה עשרה, נפתחת בפסוק ממזמור בספר תהילים:

"אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:" (תהילים נא, 17)

תפילת העמידה, שהיא החלק העיקרי והמהותי של כל התפילה ביהדות, מורכבת מסדרה בת 19 ברכות הנאמרות בעמידה (ומכאן שמה,"תפילת העמידה"). מספר הברכות המקורי הוא 18 (ומכאן שמה האחר, "תפילת שמונה עשרה"), אולם כבר בזמן קדום מאוד נוספה לה עוד ברכה.
כמה מן הברכות משבחות את האל ומודות לו. לדוגמה:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
אֱלֹהֵי אַבְרהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב,
הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרא. אֵל עֶלְיוֹן,
גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים. קוֹנֵה (בּוֹרא) הַכֹּל,
וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה."

שאר הברכות הן בקשות הנוגעות לפרט ולציבור היהודי כולו. אחת מן הברכות העוסקות בפרט היא: "חָנֵנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת." ואחת מן הברכות העוסקות בציבור היא: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ."

כל הברכות מנוסחות בלשון רבים, וגם מי שמתפלל לבדו חייב לומר את התפילה בלשון רבים. את התפילה מסיימת הבקשה: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂראֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן."

בחודשי הסתיו והחורף נכללת בתפילת העמידה בקשה שהאל יוריד גשמים, במילים "מַשיב הרוח ומוריד הגשם". בחודשי האביב והקיץ, שבהם בדרך כלל אין יורדים גשמים בארץ, מברכים את האל במילים "מוריד הטל".

תפילת עָלֵינוּ לְשַבֵּחַ מדגישה את הזכות שנפלה בחלקם של המאמינים באל אחד לעומת עובדי האלילים:

"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּראשִׁית, שֶׁלֹא עֲשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, שֶׁלֹא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֹרלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיע, וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרץ, […]"

על תפילת "עלינו לשבח"

בימי הביניים ראו חלק מן היהודים בתפילת "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" תפילה המכוּוֶנת לא רק נגד עובדי האלילים אלא גם נגד האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש. גם נוצרים רבים סברו שהתפילה מכוּוֶנת נגדם. ומאחַר שהנוצרים גינו קטע זה, היו קהילות יהודיות במדינות נוצריות שהשמיטו מסידור התפילה את המשפט "שהם משתחווים להֶבֶל וָרִיק".

מן המאה ה- 19 ואילך השמיט הזרם הרפורמי מסידור התפילה משפט זה, ובמקומו הוסיף לתפילה את המשפט: "כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו."

תפילת מנחה

את תפילת המִנְחָה אפשר להתפלל הָחֵל משעת הצהריים ועד לשקיעת החמה. התפילה פותחת במזמור תהילים, אחריו נאמרת תפילת שמונה עשרה, ולאחריה כמה קטעים נוספים.

תפילת ערבית

את תפילת העַרְבִית, המכוּנה גם "תפילת מעריב", אפשר להתפלל הָחֵל מִצֵאת הכוכבים ובמשך כל הלילה. כמו תפילת השחרית, כך גם תפילת הערבית כוללת את "קריאת שְמַע" וברכותיה, את "תפילת שמונה עשרה", וקטעים נוספים.

סידור התפילה

כל התפילות היומיות שתוארו בעמודים הקודמים מקוּבּצות בספר תפילות הנקרא "סידור התפילה", ובו הן מסודרות לפי הסדר שבו יש להתפלל בימי חול, בשבתות ובחלק מן החגים. בסידור מופיעים גם דברי הסבר קצרים, המתארים מתי יש לומר את התפילה או את הברכה, מהי צורת העמידה בתפילה, מה אומר החזן ומה עונה לו קהל המתפללים, והסברים נוספים.

‏‏הידעתם? כיצד התפתח סידור התפילה?

התפתחותו של סידור התפילה הושפעה מאירועים חשובים בתולדותיו של העם היהודי. סדר התפילות נקבע על ידי ההנהגה הדתית במאה ה- 1 לספירה, בעקבות חורבן בית המקדש השני. כן חוּבּר בתקופה זאת הנוסח של תפילת העמידה. את סידור התפילות המקיף הראשון ערך רב עמרם גאון, במאה ה- 9 לספירה. במאה ה- 10 הוסיף רב סעדיה גאון תרגום של התפילות מעברית ומארמית לערבית, שהייתה שפת הדיבור של יהודי בבל.

מציאוּת החיים של היהודים בגלות השפיעה אף היא על סידור התפילה, לדוגמה: לסידור הוכנסה תפילה לשלום שליטי המדינות שהיהודים חיו בהן, במטרה להביע את נאמנותו של המיעוט היהודי לשלטון.

בעקבות מסעי הצלב במאות ה- 12- 11, ומעשי הטבח שנעשו במהלכם ביהודי גרמניה, חוּבּרה תפילה המזכירה יהודים שמתו על קידוש השם (כלומר נרצחו בשל שנאה דתית).

בראשית המאה ה- 19, כאשר נשים יהודיות החלו ללמוד קרוֹא וכתוֹב בעברית, החלו כמה מהן להתפלל מן הסידור. ומכיוון שבסידור מופיעה הברכה "בָּרוּךְ […] שׁלֹּא עָשׂנִי אִשּׁה," יצרו פוסקי ההלכה עבור המתפללות את הברכה "בָּרוּךְ […] שׁעָשׂנִי כִּרצוֹנוֹ."

הקמתה של מדינת ישראל, בשנת 1948, השפיעה אף היא על סידור התפילה: הסופר ש"י עגנון חיבר תפילה לשלום המדינה, המבקשת מן האל שיגן עליה ועל שליטיה. בתפילה מכוּנה מדינת ישראל" ראשית צמיחת גאולתנו" – הקמת המדינה נתפסת בתפילה כתחילתו של תהליך הגאולה.

על מזמורי התהילים בתפילה היהודית

למזמורים מספר תהילים יש מקום מרכזי בתפילה היהודית. הספר נקרא כך מפני שהוא מכיל 150 מזמורי תהילה לאלוהים. בתלמוד הבבלי (פסחים קיז, ע"א), ספר תהילים מיוחס לדוד המלך, וזאת מאחַר שחלק מן המזמורים חוּבּרוּ על ידיו, וחלק חוּבּרוּ לכבודו. רובם נכתבו בימי בית ראשון, ומקצתם בתחילת ימי בית שני.

מזמורים מסוימים מתוך ספר תהילים, כגון פרקי "הללויה" ו"שיר המעלות", הוּשרוּ כנראה בבית המקדש כחלק מעבודת האלוהים. במזמורים אחדים מצוינים שמותיהם של כלי נגינה שליווּ את השירה. גם המילה "למנצח" נזכרת בתחילתם של כמה מזמורים, ויש הסבורים שמדובר בראש המקהלה השרה את המזמור.

כשהתגבש סידור התפילה, נכללו בו מזמורי תהילים רבים. מצויה בו חטיבה שלמה של מזמורי תהילים וקטעי שירה מספרים אחרים בתנ"ך, הנקראת "פְּסוּקי דְזִמְרָא", כלומר, פסוקים של שירה. תפילת ההלל, הנאמרת בשלושת החגים שבהם עלו בני ישראל לרגל לירושלים (סוכות, פסח ושבועות), בימי חנוכה ובראשי חודשים, בנויה מאוסף של מזמורי תהילים מן הפרקים קיג-קיח. הנה כמה שורות מתוך מזמור קיג, המבוסס על תפילת חנה המופיעה בספר שמואל א בתנ"ך:

"הַלְלוּ יָהּ
הַלְלוּ עַבְדי ה'
יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ
רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'
מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת
מְקֵימִי מֵעָפָר דָּל
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת
הַלְלוּ יָהּ:"

הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה':
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
מְהֻלָּל שֵׁם ה':
עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:
הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:
בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:
עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה
(תהילים קיג, 9- 1)

על המוזיקה בתפילה היהודית

בספר שמואל ב מתוארת התפילה המוּשֶרֶת והנגינה בכלים שונים כאשר העביר דוד את ארון ה' לירושלים: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקֵים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים." (שמואל ב ה, 5)

בימי בית המקדש הראשון והשני שרו את מזמורי התהילים בבית המקדש כחלק מן הפולחן. זמרים ממקהלת הלוִויים שרו, ומדי פעם חזר הקהל על קטעים קבועים, שהיו מעין פזמון חוזר.

לאחר חורבן בית שני נמשכה השירה שליוותה חלק מן התפילות, אך לבתי התפילה לא הוכנסו כלי נגינה, לאוֹת אֵבֶל על חורבן בית המקדש. במשך מאות שנים ליוותה את התפילה היהודית מוזיקה קולית בלבד. רק במאה ה- 19 הוכנסו לבתי הכנסת הרפורמיים עוּגָבים שנועדו ללַווֹת את התפילה, וזאת לפי הדגם של התפילה הנוצרית. הזרם האורתודוקסי ביהדות מתנגד לכך, בראותו בהכנסת העוגב חיקוי לעבודת האל אצל הנוצרים.

ברכות ותחינות

בצד התפילות קיימים נוסחי ברכות הנאמרים בהזדמנויות שונות.
באחת מברכות השחר מודה האדם לאל על החיים שהעניק לו, על כך שימית אותו בבוא העת ועל כך שיחזיר לו את נשמתו בתְחִיית המתים:

"אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרה הִיא. אַתָּה בְראתָהּ, אַתָּה יְצַרתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרהּ בְּקִרבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא […]"

אחרי ארוחה הכוללת לחם, נאמרת בִּרְכַּת המזון:

" […] בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ בְּטוּבוֹ, בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרחֲמִים […]. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ […]"

ברכות נאמרות גם כדי להודות על תופעות טבע הגורמות לאדם הנאה, כמו לִבְלוּב העצים והפריחה באביב:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרא בוֹ בְּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם."

ואדם שנחלץ מצרה מצוּוֶה לומר ברכה המכוּנה "בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל":

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָגּוֹמֵל לְחַיָבִים טוֹבוֹת,שֶׁגְמָלַנִי כָּל טוֹב."

הנה עוד דוגמה לתחינה, הנאמרת על ידי הנשים שמצוות אפיית חלת השבת מוטלת עליהן:

"ריבונו של עולם, בידך כל ברכה.
באתי לִירוֹא את קדושתך, ואני מבקשת ממך להחיל את ברכותיך על חלות אלו.
שלח מלאך לנצוֹר את המאפה, כך שהכל יֵיאפֶה כהלכה, שיִתפח היטב ולא ייחָרך, לכבוד שבת קודש (שבה בחרת למען ינוחו בני ישראל עמך), ותחוּל עליו הברכה הקדושה – כשם שבירכת את עיסתן של שרה ורבקה אימהותינו.
אנא, ה ' אלוהים, שמע נא תפילתי, כי אתה שומע תפילת הקוראים אליך בכל ליבם.
ברוך אתה לעולמי עולמים."

(מתורגם מתוך: Four Centuries of Jewish Woman's Spirituality עמ' 55).

בנצרות: תהילה לאב, לבן ולרוח הקודש

בזרם הקתולי ובזרם האורתודוקסי חלה חובת התפילה היומית על כוהני הדת ועל הנזירים המתפללים בשם כל קהילת המאמינים. לכן נתאר תחילה את חובות התפילה שלהם, ואחר כך נעבור לתיאור סדרי התפילה של המאמינים מן השורה.

סדר התפילות היומי של אנשי הכהונה והנזירים

מאז המאות הראשונות לספירה נדרשו אנשי הכנסייה – הן כוהני הדת והן הנזירים – להתפלל כשבע פעמים ביממה. חלק ממסדרי הנזירים נוהגים כך עד היום. האחרים התפללו חמש פעמים ביממה, וּבשנת 1971 קבע האפיפיור פאולוס השישי, מנהיג הזרם הקתולי, שכוהני הדת חייבים לקיים בכנסיות שהם משרתים בהן חמש תפילות ביממה.

עם עלוֹת השחר נערכת תפילת היום – תפילה המסמלת את ראשיתו של יום חדש ויש בה התייחסותלתחִייתוֹ של ישוע. היא נפתחת בפסוק: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נא, 17). אחר כך המתפללים קוראים את מזמור צה בספר תהילים:

לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.

נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.

כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים.

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ.

אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ.

בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ.

כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.

אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.

אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי.

אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי.

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.

(תהילים צה, 11- 1)

עם חשכה נאמרת תפילת הערב, המוקדשת להוֹדָיה על היום שחלף. בתפילה זאת יש התייחסות לסעודה האחרונה, למותו של של יֵשוּע ולציפייה לשובו.

עוד תפילה שמתפללים במהלך היום נקראת "תפילת המקראות", ובה מוקדש מקום מרכזי לקטעים שאינם שאובים מכתבי הקודש אלא ממקורות מאוחרים יותר. התפילה הרביעית מתקיימת אף היא במהלך היום, והחמישית – בשעות הלילה.

תכני התפילות

בספר התפילות הנוצרי, הקרוי "הלִיטוּרְגְיָה של השעות", כּלוּלים קטעים מכתבי הקודש העוסקים בתולדות המין האנושי מאז בריאת האדם ועד אחרית הימים. המתפלל מסיים לקרוא את "הליטוּרגיה של השעות" כולה במהלך שלוש שנים.

ספר התפילות מכיל גם בקשות מהאל למלא את צורכי הכנסייה ולסייע לעניים, לחולים ולנזקקים אחרים. לצד הנוסח הקבוע של התפילה, יש מקום גם לביטוי סְפּוֹנְטָנִי, אישי או קיבוצי: כל מתפלל יכול להוסיף בקשות בעלות תוכן אישי, ולעתים כל ציבור המתפללים מוסיף במקום מסוים בקשה לסיוע בעקבות צרה או מצוקה.

שתי התפילות המרכזיות של היום, זו של הערב וזו של הבוקר, כוללות, בין השאר, את תפילת האדון, שנקראת גם תפילת "אבינו שבשמים" ומקורה בברית החדשה:

" […] אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ,
תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ, יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ
כְּבַשָּׁמַיִם כֵּן בָּאָרֶץ.
אֶת לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ הַיּוֹם,
וּסְלַח לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ כְּפִי שֶׁסּוֹלְחִים
גַּם אֲנַחְנוּ לַחוֹטְאִים לָנוּ.
וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידי נִסָּיוֹן, כִּי אִם חַלְּצֵנוּ מִן הָרָע."
(הבשורה על פי מַתַי ו, פסוקים 13- 9)

מזמורי התהילים בתפילה הנוצרית

ב"ליטוּרגיה של השעות" נכללים פרקי תהילים רבים, ובמנזרים רבים הונהגה קריאתם של 150 המזמורים של ספר תהילים בכל שבוע.

השימוש הרב במזמורי התהילים בתפילה נובע מתוכנם – כולם פונים אל האל בבקשה, בהוֹדָיָה ובתִשְבָּחוֹת. כן נתפסים רבים מן המזמורים כמבטאים אירועים מחיי יֵשוּע, ובמזמורים מסוימים הוא עצמו נחשב לדוֹבֵר.

דוגמה אחת לכך היא מזמור כב, הנתפס כתיאור סבלו של יֵשוּעַ במהלך הצליבה:

"כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי
הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי;
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר –מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי:
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי:" (תהילים כב, 17- 15)

כדי להסביר למתפלל את הקשר בין מזמורי התהילים לבין חיי יֵשוּע, לצד המזמורים מופיעים פסוקים מן הבשורות שבברית החדשה, אשר עוסקים באירועים מחייו. הכנסייה מעדיפה שמזמורי התהילים יִיקָראוּ תוך שימוש בניגון מתאים, אך אפשר לקרוא אותם גם ללא לַחַן. לעתים המזמורים נקראים על ידי כל ציבור המתפללים, ולעתים הם נקראים על ידי מוביל התפילה, והקהל או המקהלה מצטרפים אליו מדי פעם או חוזרים אחריו.

לצד אמירת דברי תפילה ושירה, הכנסייה מדגישה את כוחה של הדממה במהלך התפילה – דממה המאפשרת למתפלל להרהר ופותחת את הלב לקבל את רוח הקודש. לפיכך במקומות שונים בתפילה נכללים גם רגעי דממה.

על המוזיקה בתפילה הנוצרית

למוזיקה יש מקום מרכזי בתפילה הנוצרית. הנוצרים רואים עצמם כממשיכי המסורת של עבודת האל בבית המקדש, שהייתה מלוּוה בשירה ובנגינה. המלך דוד, המתואר בכתבי הקודש כנגן וכמשורר, משמש אף הוא מופת לשילוב המוזיקה בעבודת האלוהים.

הנהגת הכנסייה הבינה את הערך הרב שיש למוזיקה בחיזוק החוויה הדתית. אחד האפיפיורים, גְרֶגוֹרְיוּס הקדוש, בן המאה ה- 6, תרם לפיתוח המוזיקה הכנסייתית ביצירת אוסף של מקצבים וצלילים, שעל בסיסם עודדה הכנסייה מלחינים לחבּר מנגינות לנוסח התפילה. מנגינות אלה קרויות בלטינית "ליטוּרגיקה". האגדה מספרת שיונה (המסמלת בנצרות את רוח הקודש) עמדה על כתפו בזמנים שבהם עסק ביצירת הבסיס למוזיקה הכנסייתית, והעניקה לו השראה.

מאז ראשית הנצרות ליוותה את התפילה מוזיקה קולית. גברים ונשים המיטיבים לשיר נבחרו להצטרף למקהלות שעמדו במרכז טקסי התפילה. המנגינות שחוּבּרוּ לנוסחי התפילה הותאמו למקהלות השרות במיגוָון קולות.

עד המאה ה- 12 נאסר השימוש בכלי נגינה בתפילה, משום שהנגינה הייתה נהוגה בפולחנים אליליים שהכנסייה רצתה לְבַעֵר. בתקופה זאת ייחסה הכנסייה את כלי הנגינה לשטן. הָחֵל מן המאה ה- 12 ואילך חל שינוי, והכנסייה התירה שימוש בכלי נגינה. בכנסיות רבות נבנה עוּגָב, שהפך לכלי המרכזי המלווה את התפילה הנוצרית.

תפילתו של קהל המאמינים

המאמינים הנוצרים שאינם כוהני דת או נזירים מתפללים בדרכים שונות. כל נוצרי יכול להשתתף בתפילה ציבורית, שנערכת בחלק מהכנסיות על פי ה "ליטוּרגיה של השעות". ההנהגה הנוצרית שואפת למשוך את הקהל הרחב לתפילות אלה.

נוצרים רבים מקפידים להתפלל ביחידוּת שתי תפילות במהלך היום – עם הקימה בבוקר ולפני השינה בלילה, ובמסגרת המשפחתית – לפני הארוחה המרכזית. בדרך כלל אין לתפילות אלה נוסחים קבועים. תפילות נאמרות גם בהזדמנויות מיוחדות, למשל בעת מצוקה, בפנייה אישית לאלוהים.

הן בזרם האורתודוקסי והן בזרם הקתולי קיימים גם נוסחי תפילה שנועדו להיאמר ביחידוּת תוך שימוש במחרוזת תפילה. בזרם האורתודוקסי השתרש המנהג לומר במהלך כל שבוע – 150 פעם את תפילת יֵשוּע:

"יֵשוּעַ הנוצרי,
בן האלוהים,
רחם עליי, החוטא."

בתפילה נכללת גם ברכה למרים אֵם יֵשוּע, שחלקה שאוּב מן הברית החדשה:

"שמחי, מרים,
ברוכת החסד,
ה' עמך,
ברוכה אַת בנשים
וברוך פרי בטנך, ישוע.
מרים הקדושה,
אֵם ישוע אלהינו,
על שילדת את
מושיע נשמותינו."

השימוש במחרוזת התפילה נועד לספירת מספר האמירות. המספר 150 נקבע בהקבלה למספר המזמורים שבספר תהילים, ובעבר הוא ביטא את שאיפתם של מאמינים פשוטים, שלא הכירו את רוב המזמורים, לעבוד את האל במסירוּת הגדולה ביותר שהם מסוגלים לה.

בנצרות הקתולית, התפילה הכוללת שימוש במחרוזת נקראת "תפילת רוֹזַרִי", כלומר,"תפילת השושנים". התפילה מדומה לצרור של פרחי שושנה המוגשים למרים אֵם ישוע. התפילה כוללת מתכונת קבועה של אמירות, המשולבות בתנועות הצטלבות. המחרוזת מסייעת למתפללים לזכור את מבנה התפילה.

התפילה עוסקת באירועים בחיי ישוע ואִמו מרים, והיא כוללת כמה נוסחים החוזרים פעמים אחדות – תפילת האדון ותפילת תהילה לאב:

"תהילה לאב, ולבן, ולרוח הקודש.
כפי שהיה בתחילה, עכשיו, ולעולמי עולמים,
עולם ללא סוף, אמן."

גם בנוסח הקתולי נאמרת תפילה למרים, אך שורותיה הסופיות שונות מאלה שבנוסח האורתודוקסי:

"שמחי, מרים,
ברוכת החסד,
ה ' עמך,
ברוכה את בנשים
וברוך פרי בטנך, ישוע.
מרים הקדושה,
אם ישוע אלהינו,
התפללי בעדנו, החוטאים,
עתה ובשעת מותנו. אמן."

ברכות ותחינות

בספרי התפילה הנוצריים קיימים גם נוסחי בקשות לריפוי ממחלה וסיוע בצרה, ונוסחי הודיה לאחר החלמה והֵיחלצוּת ממצוקה. הנה כמה תפילות הלקוחות מנוסח התפילות האורתודוקסי.

אדם חולה אומר:

"יֵשוּעַ, אדוֹני ומוֹשיעי, שנַעֲשֵׂיתָ אדם וּמַתָּ על הצלב למען ישוּעתנו. אתה ריפֵּאתָ אנשים ממחלות ומייסורים באמצעות אהבתך וחֶמְלָתְךָ. בַּקֵר אותי, אדוני, והענֵק לי כוח לשאת מחלה זו […] באורך רוח, בהכנעה לרצונך, ובביטחון בדאגתך האוהבת."

אדם שקרובו חולה אומר:

"אבינו שבשמים, רופא נשמותינו וגופינו […] בַּקֵר ורפֵּא את עבדך [וכאן מציינים אתשם החולה] בחסדו של הצלוב (ישוע). ברך אותו באורך רוח בכוח הנפש והגוף ובשיקום בריאותו."

אדם החושש מהשפעת השטן אומר:

"אלוהים הכל יכול, אשר דרך בנך היחיד (ישוע) מִיגַרתָּ את השטן […] הצל אותי […] מאפֵלה. מלא אותי באורה של רוח הקודש […]"

ואדם שנחלץ מצרה אומר:

"אלוהים הרחום והכל יכול, אני מודה בהכנעה להוד רוממותך על נדיבותך האוהבת ועל רחמיך; על ששמעת את תפילתי ובחסדך הצלת אותי מצרה ומסבל […]"

באסלאם: משחר עד ליל

התפילה היא הטקס הדתי הבולט ביותר בחייו של שומר המצוות המוסלמי. היא נחשבת לאחת מחמש מצווֹת היסוד וקובעת את סדר יומו, מפני שהיא מתקיימת בזמנים מוגדרים של היום.

כל אחת מ- 5 התפילות היומיות נקרא "צַלַאת" (תפילת חובה). התפילה מורכבת ברוּבה מטקסטים מן הקֻרְאַן ומתנועות גוף – כריעות והשתחווּיוֹת. תנועות אלה הופכות לחלק מדרך הביטוי של המתפלל.

התפילה, כמו בכל דת, חשובה, בעיקר משום שהיא מבטאת את רגשותיו של המאמין ומאפשרת לו לחוש קשר לאל ולהביע את אמונתו ואת כּניעוּתוֹ לפני הבורא. עקרונית, מומלץ שהגברים יתפללו במסגד ולא ביחידוּת. אם אין לו אפשרות להתפלל בציבור, המוסלמי יכול להתפלל ביחידוּת בביתו, במקום עבודתו או בצד הדרך, ובלבד שיהיה זה מקום נקי.

קריאת המֻאַדִ'ן

לפני כל אחת מחמש התפילות היומיות, נוהג המֻאַדִ'ן היושב במסגד לקרוא למאמינים אל התפילה, וזאת מן המקום הגבוה במסגד – הצריח. בעבר קרא המֻאַדִ'ן למתפללים בקולו בלבד, ואילו כיום הוא נוהג להיעזר ברמקול. לעתים מושמעים פסוקים מן הקֻרְאַן לפני הקריאה לתפילה, על ידי המֻאַדִ'ן עצמו או מתוך קלטת.

נוסח הקריאה לתפילה קרוי "אַדַ'אן". הקריאה נפתחת במשפט "אַלְלְהֻ אַכְּבַּר" (כלומר, אלוהים הוא הגדול מכל), המושמע בתחילת הקריאה לתפילה ארבע פעמים. לאחר מכן אומר המֻאַדִ'ן את המשפטים הבאים – כל אחד מהם פעמיים: "מעיד אני כי אין אל מלבד אלוהים. מעיד אני כי מֻחמד הוא שליחו של אלוהים. מַהרוּ לתפילה, מַהרוּ להצלחה, אלוהים הוא הגדול מכל." ולבסוף, הקריאה "אין אל מלבד אלוהים", המושמעת פעם אחת.

שני המשפטים הפותחים במילים "מעיד אני" הם הצהרת האמונה האִסלאמית בזרם הסֻני. בזרם השיעי נוסף לשני משפטים אלה משפט שלישי, האומר:"אני מעיד שעַלִי הוא ידידו של האלוהים." משפט זה מבטא את אמונתם של השיעים כי עַלִי וצאצאיו הם היורשים החוקיים של הנביא מֻחַמַד כמנהיגי האומה המוסלמית, מתוקף צו אלוהי.

קריאת המֻאַדִ'ן מודיעה כי הגיע הזמן להתפלל. בעקבות הקריאה, מוסלמים הנוהגים להתפלל מתחילים את תפילתם, ביחידוּת או בציבור.

ההכנות לתפילה

לפני התפילה חייב כל מוסלמי להיטהר. הקֻרְאַן מפרט את הדרך שבה על המוסלמי לטהר את עצמו:

"הוי המאמינים, בקומכם להתפלל, רַחֲצו את פניכם ואת ידיכם עד המרפקים, ונַגבו את ראשיכם (ורחצו) את רגליכם עד הקרסוליים. ואם נטמאתם […] ואינכם מוצאים מים, בַּקשו לכם חול נקי והעבירוהו על פניכם ועל ידיכם. […]" (סורת השולחן הערוך [אלמַאאִדַה] – 5, פסוק 6)

בחצר של כל מסגד מצוי מקום היטהרות ובו מים זורמים. על המתפלל להריח את המים לפני הרחצה, וכך לוודא אם הם נקיים. תחילה רוחצים שלוש פעמים את יד ימין, ולאחריה את יד שמאל. אחר כך שוטפים את הפה ואת האף שלוש פעמים; את הראש, את האוזניים ואת הצוואר שוטפים פעם אחת, ומסיימים בשטיפת כפות הרגליים שתי פעמים.

את ההיטהרות אין צורך לקיים לפני כל תפילה. אדם יכול להיטהר פעם אחת ולהתפלל יותר מתפילה אחת, וזאת בתנאי שלא עשה מעשה המטמא את הגוף: עשִיית צרכים או קיום יחסי מין.

שֵינה או אף נמנום מחייבים את המתפלל להיטהר מחדש. אחרי קיום יחסי מין המתפלל חייב בהיטהרות כללית,"עֻ'סְל", הכוללת את רחיצת הגוף כולו. גם לפני תפילת הצהריים של יום השישי, ולפני תפילת החג, האדם צריך להיטהר היטהרות כללית, של כל הגוף.

המתפלל נכנס אל המסגד בלבוש חגיגי, וזאת בהסתמך על הפסוק בקֻראן: "הוי בני אדם, לִבשו את בגדי חמודותיכם בכל מסגד […]" (סורת ממרום החומה [אלאַעְרַאף] – 7, פסוק 13)

מהלך התפילה

לפני כניסתו למסגד, על המתפלל לחלוץ את נעליו ולהיכנס יחף – זאת כדי להדגיש את יִיחוּדוֹ של האִסלאם לעומת הדתות שהופיעו קודם לכן. עם כניסתו של המתפלל למסגד מתחיל טקס התפילה.

התפילה המוסלמית מורכבת מתנועות גוף ומאמירות, וכל מכלול של תנועות ואמירות נקרא "רַכְּעַה". התנועות כוללות התכופפוּת והשתחווּת. לתנועות גוף אלה יש חשיבות רבה, שכן הן מבטאות את כּניעוּתוֹ של האדם לפני האל. מיד עם כניסתו למסגד, המוסלמי מתפלל שתי רַכְּעוֹת, כביטוי של כבוד למסגד. לאחר מכן הוא מצטרף אל שורות המתפללים.

האִמאם אומר את ה"אִקַאמַה", שהיא נוסח מקוצר של הקריאה לתפילה שהשמיע קודם לכן המֻאַדִ'ן, אך בקצב מהיר יותר, והוא מוסיף את המשפט: "אכן הגיע זמן התפילה". אז אומר כל מתפלל בליבואת ה"נִיָה" (דברי כוונה שבלב): "בכוונתי להתפלל את תפילת […]" והוא משמיע את שם התפילה. מכאן והלאה אין הוא רשאי לדבּר דברי חוּלין. עליו להרכין את ראשו כלפי מטה, אל המקום שעליו הוא רוכן, תוך כדי התפילה.

במסגד עצמו המתפלל עומד מאחורי האִמאם. כל המתפללים, כולל האִמַאם, פונים לעבר ה"קֵבְּלָה", כלומר לעבר כיוון התפילה, שהוא העיר מכה. את מקום הקֵבּלָה מציינת גומחה הקבועה בקיר המסגד.

תחילה המתפלל מרים את ידיו עד גובה כתפיו או אוזניו ואומר:"אַלְלְהֻ אַכְּבַּר". אחר כך הוא מניח את ידיו על החזה, כשיד ימין מונחת על יד שמאל, ומקשיב לאִמַאם האומר את סוּרת אלפַאתִחַה (סוּרת הפתיחה):

1"בשם האלוהים הרחמן והרחום.
2 התהילה לאלוהים ריבּון העולמים,
3 הרחמן והרחום,
4 המולֵך ביום הדין.
5 אותךָ נעבוד ולישועתךָ נקווה.
6 נְחֵנו באורח מישרים,
7 אורחָם של אלה אשר נטיתָ להם חסד,
לא של אלה אשר ניתכה החֵמה עליהם,
ולאשל התועים."

ציבור המתפללים עונה לאִמַאם:"אאמין."
(סורת הפתיחה, [אלפַאתִחַה] – 1 פסוקים 8- 1)

אחרי סוּרת אלפַאתִחַה, האִמַאם אומר סוּרה קצרה בשלמותה או חלק מסוּרה ארוכה, לפי בחירתו.

האִמאם מסיים את דבריו בקריאה"אַלְלְהֻ אַכְּבַּר", והמתפללים חוזרים אחריו על הקריאה.

לאחר מכן מתכופף כל מתפלל, מניח את ידיו על ברכיו, ותוך כדי כך הוא אומר:"ישתבח ריבוני האדיר." כשהוא מזדקף הוא אומר: "אלוהים שומע את מי שמשבח אותו; אלוהים לך השבח. השבח לך." אחר כך המתפלל משתחווה פעמיים, כשמצחו נוגע בקרקע, ואומר:"ישתבח ריבוני העליון" שלוש פעמים. בכך סיים המתפלל רַכְּעַה אחת.

כל אחת מחמש התפילות היומיות מורכבת ממספר אחר של רַכְּעוֹת. תפילת הבוקר, לדוגמה, כוללת ארבע רַכְּעוֹת, ותפילת הצהריים כוללת שמונה רַכְּעוֹת. לסיום כל תפילה אומר המתפלל שתי ברכות, ואז הוא פונה לצד ימין ואומר: "שלום ורחמי אללה וברכותיו עליכם." אחר כך הוא פונה לצד שמאל וחוזר על דבריו. דברים אלה מכוּוָנים לשני מלאכים, שעל פי האמונה המוסלמית הם עומדים לימינו ולשמאלו של כל מתפלל.

מוסלמי המתפלל לבדו אומר את סוּרת אלפַאתִחַה ואת הסוּרה או הפסוקים שאחריה לבדו. אם אדם אינו יכול להתפלל אחת מן התפילות, הוא חייב לומר אותה בתחילת התפילה הבאה אחריה באותו יום. אם האדם נמצא במצוקה ואינו יכול להשלים את תפילתו, הוא רשאי לקצר אותה. האִסלאם קובע כי כל עוד שהאדם יכול להניד אצבע ואפילו עפעף בגופו, הוא חייב להתפלל – לכן, אדם המוגבל בתנועתו יתפלל ללא כריעה.

תפילות נאמרות גם בהזדמנויות שונות הקשורות לחיי הפרט. לדוגמה, תפילת אַשְכָּבָה למת (ראו בפרק "אבֵלוּת", בשער "מעגל חיי האדם").

ברכות ותחינות

הקֻרְאַן והחַדִית' כוללים ברכות ותחינות העוסקות בנושאים שונים.

עם היקיצה נאמרות כמה ברכות. אחת מהן היא:

"השבח לאל אשר החיה אותנו לאחר שהמית אותנו ואליו נקום לתחייה."

בראשית הארוחה מברכים:

"בשֵם האֵל הרחמן הרחוּם."

בסוף הארוחה אומרים:

"השבח לאל. הוי אלוהים, אשר האכילני באוכל זה והעניק לי את הכוח להביא את הפרנסה."

לפני היציאה למסגד נאמרת התחינה:

"אלוהים, שים בלבי אור ובלשוני אור ובאוזנַי אור ובעינַי אור ומעלַי אור ומתחתַי אור ומימיני אור ומשמאלי אור […]."

אדם החש כאב בגופו אומר:

"אני מבקש מחסה באלוהים ובכוחו מפני המחלה שיש בתוכי ומפני הכאב שאני נשמר מפניו."

אדם המבקר חולה אומר לו:

"אני מבקש מאלוהים הגדול, ריבון כֵּס המלכוּת הגדול, שיבריא אותך."

נהוג שאדם המבקש מן האל מחסה מפני רעה כלשהי יצטט את סוּרת השַחַר הבּוֹקע:

"בשם אלוהים הרחמן והרחום,
1אֱמור, ישמרני ריבּון השחר הבוקע
2 מפני רעתם של כל יצוריו,
3 ומפני רעתו של אופֶל בהאפילו,
4 ומפני רעתן של נושפות בקשרים (מכשפות),
5 ומפני רעתו של קנאי בקנאו."
(סורת השחר הבוקע [אלפַלַק] – 113, פס ' 5- 1)

כאשר אדם מבקש להישמר מפיתויים ומסְטִייָה מדרך הישר, הוא מצטט את סוּרת בני אנוש:

"בשם אלוהים הרחמן והרחום
1 אֱמוֹר, ישמרני ריבּוֹן בני אֱנוש,
2 מלך בני אֱנוֹש,
3 אלוֹה בני אֱנוֹש,
4 מפני רעתו של הלוחש הנחבא (השטן),
5 הלוחש בלבב אנוש,
6 מפני שדים ובני אנוש."
(סורה בני אנוש [אלנַאס] – 114, פס ' 6- 1)

בעונות שְחוּנוֹת נהוג לומר תפילה לבקשת גשם:

"הוי אלוהים, השקֵה את עבדיך ואת בהמותיך ופזר את רחמיך והחיֵה את עירך המתה."

על הביכורים, פירות העונה הראשונים, נאמרת הברכה:

"אלוהים, ברך את הפירות שלנו, את מקום היישוב שלנו."

לאחר מכן נאמרת בקשה לברך גם את מידות המשקל.
ויש גם תפילת אַשְכָּבָה למת (ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה בפרק"אבֵלוּת", בשער "מעגל חיֵי האדם").