סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית – נשיאותו של רבן גמליאל ביבנה

1. רבן גמליאל בראש בית המדרש/בית הוועד ביבנה

בסיפור שלפנינו נחשף פן חשוב בתפקודו של רבן גמליאל,¹ שעמד בראשו של בית הוועד ביבנה. וכך מצינו בירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ג:

מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את ר' יהושע: תפלת הערב מהו? אמ' ליה: רשות. בא ושאל את רבן גמליאל תפילת הערב מהו? אמ' ליה: חובה. אמ' לו: והא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' לו: למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאול את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל תפלת הערב מהו? אמ' לו: חובה. אמ' לו: הא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' רבן גמליאל לר' יהושע: את הוא א'[ומר] רשות? אמ' ליה: לאו. אמ' לו: עמוד על רגליך ויעידוך. והיה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לר' חוצפית התורגמן: הפטר את העם! אמרו לר' זינון החזן: אמור! התחיל ואמ', התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו: 'כי על מי לא עברה רעתך תמיד'.

בסיפור האגדה² הגרעיני ישנו תיאור דרמטי של המאבק האישי שהתפתח בבית הוועד בין רבן גמליאל לרבי יהושע. המחלוקת נגעה לשאלה אם תפילת הערב רשות או חובה. התלמיד האנונימי שואל שאלה הלכתית זהה את רבי יהושע ואת רבן גמליאל ומקבל תשובות סותרות. רבן גמליאל מצווה על אותו תלמיד לשוב ולשאול את שאלתו בפורום המורחב של בית הוועד, כדי שניתן יהיה להגיע לפסיקה מוסכמת. התלמיד האנונימי משמש כלי (ואולי אף כלי דידקטי בידי המספר) בידי רבן גמליאל להשלטת מרותו בבית הוועד, בכך שתיקבע הלכה חלוטה על פי דעתו ונגד דעתו של רבי יהושע. רבן גמליאל הוא זה שמנהל את הדיון בבית הוועד. לפי פקודתו חוזר התלמיד על שאלתו מאתמול. הוא מפנה אותם לרבן גמליאל, וכאשר הוא מקבל את תשובת רבן גמליאל חוזר התלמיד, לנוכח פני בית הוועד כולו, על התשובה המנוגדת שקיבל מרבי יהושע. רבן גמליאל שואל את רבי יהושע אם זו עמדתו. רבי יהושע אינו מעז לחזור בפני בית הוועד כולו על עמדתו ומכחיש את שאמר לתלמיד אתמול. כאן מגיע הסיפור לשיאו: רבן גמליאל מעמיד את רבי יהושע לפניו, כתלמיד צעיר ובלתי מוסמך לפני רבו, על שלא העז לעמוד על דעתו. השפלתו של רבי יהושע קבל עם ועדה, ופעולתו הבוטה של רבן גמליאל להשלטת מרותו, מביאות את ציבור החכמים בבית הוועד להתמרד נגדו.

ג' אלון שיער כי להתנהגותו הבוטה של רבן גמליאל קדמה החלטה כדעתו בבית הוועד, החלטה שזכתה לתמיכת הרוב. מכאן נבעו הן היחס הנוקשה לרבי יהושע הן הכחשתו של רבי יהושע. מכל מקום, נוסח דבריו של רבן גמליאל ('עמוד על רגליך ויעידוך') נובע כנראה מתמיכת הרוב בעמדתו, משום שאילו היתה העדות מתקבלת, ניתן היה להכריז על רבי יהושע 'זקן ממרה'.³ הסיפור הגרעיני חושף עימות הלכתי בין רבי יהושע לרבן גמליאל, וכן מאבק על מרותו וסמכותו של רבן גמליאל בבית הוועד.

בבית הוועד ישנה היררכיה ברורה, והעומד בראשו הוא רבן גמליאל. אין ערעור מלכתחילה על מעמדו וסמכותו של רבן גמליאל והוא מנהל את הדיון ביד רמה. רק התנהגותו הבוטה והמתנשאת מביאה את החכמים להתמרד נגדו, התמרדות בעלת מניעים אנושיים-מוסריים בעיקרם. ואולם, סביר להניח שיש כאן גם מאבק כוחות, שנועד לרסן את כוחו של רבן גמליאל וליצור איזון נאות בין הנשיא לבית הוועד.⁴

בקטע האגדה שלפנינו (אם קוטעים את הסיפור ומפרידים בין מרכיביו העלילתיים השונים) אין רבן גמליאל נזכר בתואר נשיא ואף אין נזכרת הדחתו.⁵ הסיפור מביא לנו תמונה חיה של אחד הדיונים המרכזיים והסוערים על קביעת נוסח התפילה בתקופת יבנה, בהנהגתו של רבן גמליאל.⁶

הסיפור נטוע היטב במציאות ההיסטורית של התקופה, כפי שהיא משתקפת בספרות התנאים, והוא משקף מחלוקת הלכתית עמוקה בין רבי יהושע, נציגו המובהק של בית הלל ותלמידו הנאמן של רבן יוחנן בן זכאי, לבין רבן גמליאל, כפי שנראה להלן. מבחינה ספרותית אין הכרח לקבוע שהקטע המתאר את הדיון בבית הוועד הנו קטע ממקור תנאי דווקא, משום שהסיפור כולו, כפי שהוא מופיע לפנינו, מעוצב כסיפור שלם, שכל אחת מחטיבותיו מתקשרת אל המכלול הסיפורי השלם.⁷

לא היתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע. מחלוקת חריפה אחרת ביניהם נוגעת לסמכויות הנשיא בקביעת הלוח. היא מובאת במשנה, ראש השנה ב, ח-ט:

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכתל בעליתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה? מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי; עדי שקר הם! כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה; וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך, שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם' (ויקרא כג, ד). בין בזמנן בין שלא בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו שלרבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר 'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל' (שמות כד, ט). ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה, נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי (כאן ולהלן הציטוט על פי משנה, מהדורת ח' אלבק).

המשנה מביאה לפנינו סיפור דרמטי, הנוגע לסמכויותיו של הנשיא ולמעמדו בקביעת הלוח, על רקע מעמדו וסמכויותיו של בית הדין ביבנה. במשניות הקודמות לסיפורנו (ב, ה-ז) המשנה עוסקת בנוהגים שהיו קיימים לפני החורבן, בבית הדין הפרושי שבהנהגת בית הלל, כדי ליצור רצף בין התקופה שבפני הבית לזו שלאחר חורבנו. רצף זה נועד להעניק סמכות ולגיטימציה לבית הדין שביבנה לאחר החורבן, כממשיכו הטבעי של בית הדין הפרושי שבהנהגת בית הלל, שפעל בירושלים טרם החורבן.⁸ על פי המשנה, בית הדין שביבנה ממשיך אפוא את המסורות שהיו נהוגות בפני הבית. עדות החודש בפני הבית נעשתה בעסק גדול ונועדה למשוך את ההמונים להעיד, ועל ידי כך לתת בסיס עממי, מוצק ורחב לפעולתו של בית הדין.⁹ ראש בית הדין הוא שאומר: 'מקודש!' וכל העם עונין אחריו: 'מקודש, מקודש!'. כלומר, העומד בראש בית הדין הוא המכריז על קידוש החודש ובידו הסמכות הלגיטימית לקבוע את הלוח, בסופו של תהליך הבדיקה והחקירה של העדים בבית הדין.

בסיפור שלפנינו רבן גמליאל בודק בבית דינו שני זוגות של עדים, שבאו להעיד בזמנים שונים. הוא מקבל את עדותם כנגד דעתם של חכמים מרכזיים בבית הוועד, שהעדויות נראות להם שקריות ובלתי מסתברות בעליל. במעשה הזוג הראשון רבן גמליאל פוסק בניגוד לדעתו של רבי יוחנן בן נורי,¹⁰ ואילו במעשה הזוג השני חולק על פסיקתו של רבן גמליאל רבי דוסא בן הרכינס, ורבי יהושע תומך בו ומגבה אותו.¹¹ לפי מהלך הסיפור, נראה שרבי יהושע לא קיבל את פסיקתו של רבן גמליאל וקרא תיגר על מנהיגותו. משום כך גזר עליו רבן גמליאל לבוא אליו ממקום מגוריו במקלו ובמעותיו ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו, כי בקביעת הלוח מותנית סמכותו המרכזית של בית הדין וריבונותו. בהכרעתו הכוחנית של רבן גמליאל גם נקבע יתרונו על פני שאר החברים הסמוכים של בית הדין – שליטתו בקביעת הלוח.

במאבק הכוחני בין רבן גמליאל לשאר חברי בית הדין, ובמיוחד בינו לבין רבי יהושע, מודגשת זיקתו השושלתית לבית גמליאל ולהנהגתו בבית הדין הפרושי בימי הבית. מדבריהם של רבי עקיבא ושל רבי דוסא בן הרכינס לרבי יהושע נראה שהם קיבלו את מרותו של רבן גמליאל כראש בית הדין, משום שהוא נתפס בעיניהם כממשיך הלגיטימי של כל בתי הדין שעמדו בשלשלת המסירה, ממתן תורה ועד עכשיו. רבי עקיבא הוא זה שנשלח מטעמו של רבן גמליאל אל רבי יהושע רבו,¹² והוא מוצא אותו שרוי במצוקה גדולה.¹³ מדבריו של רבי עקיבא אנו למדים שהוא קיבל את מרות בית הדין ואת סמכותו, חרף העובדה שלא שינה את עמדתו ההלכתית העקרונית, העומדת בניגוד לפסיקתו של רבן גמליאל.¹⁴ רבי יהושע עוד ניסה לבקש תמיכה אצל רבי דוסא בן הרכינס, ומשלא מצא אותה, קיבל על עצמו את הדין ונכנע למרותו של רבן גמליאל. הוא נתן בכך יד לביסוס סמכותו ומעמדו של בית הדין בראשות רבן גמליאל כמוסד הסמכותי העליון המנהיג את עם ישראל בארץ ובתפוצות.

דווקא בדרך שבה קיבל רבן גמליאל את יריבו המובס משתקפת היטב תקופת יבנה בהנהגתו. בתקופה זו חתר ציבור החכמים לשקם את האומה, תוך יצירת מארג של מסורות הלכתיות סותרות של הזרם הפרושי שבפני הבית.¹⁵ במארג זה באים לידי ביטוי ומשתתפים (לעתים תוך גילויי חברות, לעתים תוך יריבות מרה) חכמים בעלי השקפות עולם שונות, המייצגים גוונים שונים בזרם הפרושי מימי הבית. בדברי הפיוס של רבן גמליאל לרבי יהושע משתקף אופיה המיוחד של חברת החכמים: 'בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי'. ובירושלמי שם מצינו: 'ר' בחכמה ותלמידי ביראת חטא'.¹⁶ כלומר, הוא הקדים את מעשה הציות לרבן גמליאל, ואת ההכרה בסמכות בית דינו, לגדולתו בתורה ולחכמתו. בכך כפף עצמו ר' יהושע למרותו של בית הדין ונתן יד לביסוס סמכותו. הענווה שנקט בעצמו בהיכנעו לפני רבן גמליאל הביאה אותו לידי יראת חטא, ומי שמקדים יראת חטא לחכמתו, חכמתו מתקיימת.¹⁷ הירושלמי עשה שינוי פרשני בדברי רבן גמליאל והעמיד אותם לאורה של ההלכה החסידית, אולי בשל היותו מ'צנועי' בית הלל הקרובים לבית שמאי ולהלכה החסידית.¹⁸

קשה להתעלם מן הקירבה – ואולי אף מן הזיקה – בין שני הסיפורים. נציין שני מאפיינים דומים:

(א) עימות הלכתי חריף בין רבן גמליאל, העומד בראש בית הוועד, לבין רבי יהושע, הקורא תיגר על מנהיגתו בנושאים הלכתיים חשובים ביותר. (ב) הדימיון בין הסיפורים הן במהלך העלילתי של הסכסוך הן בעיצובו הסיפורי הדרמטי. האם היו כאן שני עימותים חריפים בין רבן גמליאל לרבי יהושע? נראה שכך הוא הדבר. אם מפרידים את סיפור ההדחה למרכיביו השונים (תנאיים לחוד ואמוראיים לחוד, בהנחה שאמנם קיימים בסיפור התלמודי מרכיבים שונים),¹⁹ הרי שחלקו הראשון מסתיים בעימות חריף בין בית הוועד כולו לרבן גמליאל, בלא שיודח רבן גמליאל.²⁰ ברובד זה של הסיפור אין פתרון לסכסוך, שלא כמו בסיפור שבמשנה. האם ייתכן שסיומו של הסיפור בירושלמי עוצב בידי המסדרים האמוראים לאורו של הסיפור במשנה? דבר זה אינו בר הוכחה. בשני המקרים הסיפור מסתיים בפיוס בין רבי יהושע לרבן גמליאל, ובקלת מרותו של רבן גמליאל כראש הנהגת החכמים הלגיטמית והמוכרת על הכלל. מכל מקום, גם אם יש כאן תוספת סיפור אמוראית,²¹ היא בנויה באופן מוצק על המציאות כפי שנשתמרה בזיכרונם ובתודעתם של אמוראי ארץ ישראל, על בסיסם האיתן של המקורות התנאיים.

בשני העימותים רבן גמליאל זוכה למעמד מחוזק ומוכר, אך גם נקבעים דפוסים המגבילים את כוחו ואת מרותו. שני העימותים הם בבחינת מקרה מבחן לעיצובו של בית הוועד כגוף שהנהיג את החברה היהודית בדור יבנה.²²

2. למעמדו של רבן גמליאל כנשיא ביבנה

לדעת ח' שפירא, דמותה של הנשיאות הנשקפת בסיפור ההדחה אינה הולמת את הנשיאות כפי שהיא מוכרת מתקופת יבנה. ראשית, טענת הייחוס השושלתית אינה רלוונטית לתקופת יבנה;²³ שנית, מוסדות ההנהגה ותפקידי ההנהגה – נשיא ואב בית דין – אינם קודמים למרד בר-כוכבא.

לדעת שפירא, רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל לא עמדו בראש העם ולא כיהנו כנשיאים בסוף ימי הבית השני, ולכן אין לטעון שרבן גמליאל ירש את הנשיאות מאבותיו.²⁴ אין אני מקבל טענות אלה מכמה וכמה טעמים.

הלל נתמנה נשיא²⁵ בבית הוועד של זקני בתירא, כפי שעולה מן הירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א²⁶. י' בן-שלום ניתח בספרו 'בית שמאי' את סיפור עלייתו של הלל לנשיאות וקבע: הלל התמנה לראש בית הוועד של זקני בתירא, שהיה מוכר – או לפחות נסבל – בעיני הורדוס. מינויו משקף את מדיניותו של הורדוס בחברה היהודית.²⁷ י' אפרון טען, כי התפקידים 'נשיא' ו'אב בית דין' תיארו שררות ועמדות כבוד שונות. למונח נשיא לא היה מובן אחד, ואין זה מן הנמנע שנתכבדו בו ראשי מוסדות בקרב העם בימי הבית השני. ההסדרים של בית הוועד ביבנה ובאושה לא נבנו על בלימה, אלא נשתלשלו ממנהגי האבות וינקו ממסורות קדומות, גם אם התוכן שנוצק בהם לא היה זהה.²⁸ אפרת חבס הלכה בעקבותיו של אפרון וקבעה, בדיון ארוך ומנומק, שהמונח 'נשיא' כתואר לאדם מכובד מצוי בכל רובדי הלשון העברית לתקופותיה, עד לתקופת התלמוד. לדעתה, התואר 'נשיא' היה תחילה מונח גמיש מאוד, המאפשר שימושים שונים. חבס קבעה, כי לדעה הרואה ב'נשיא' תואר רשמי, המגדיר משרה רומית, אין בסיס במקומות עצמם.²⁹ מניתוח המקורות התלמודיים הנוגעים לפעולותיו של הלל קבעה חבס, בעקבות בן-שלום, כי הלל הזקן לא היה רחוק ממעמד של 'נשיא' כפי שמצינו בדורות שלאחריו.³⁰

רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל,³¹ היה אישיות חשובה בירושלים סביב השליש השני של המאה הא' לסה"נ. מעמדו ההלכתי הרם עולה משורה של תקנות המיוחסות לו: עדי החודש הבאים לירושלים בשבת,³² התרת עגונה,³³ הפרשת מעשרות³⁴ ועיבור השנים.³⁵ תקנות אלה מלמדות על מעמדו כראש בית הדין הפרושי שבירושלים, ומכאן נגזרת השפעתו על שכבות רחבות בעם.³⁶ בפעילות רבן גמליאל ובית דינו יש לראות אפוא המשך רצוף לסמכות שקיבל הלל מזקני בתירה, שעמדו ומינו אותו נשיא עליהם. צאצאי הלל ירשו אותו ועמדו בראש אותו בית דין של פרושים שתחום סמכותו הוגדר ועוצב בימי הורדוס. בית דין זה המשיך לפעול גם בימי הפרוקורטורים, עד לחורבן.³⁷ מוסד זה היה מקור הכוח של בית הלל ושל נשיאיו, ובאמצעותו הם חלשו על עמדות כוח חשובות, שהקנו להם סמכות לאומית על העם בארץ ישראל ובתפוצות.

רבן שמעון בן גמליאל ירש את אביו כראש בית הדין הפרושי שבירושלים.³⁸ הוא נזכר בקשר לשמחת בית השואבה בירושלים.³⁹ רבן שמעון בן גמליאל נזכר אצל יוספוס כאדם נכבד ובעל השפעה בירושלים, העומד בקשרים עם אנשי האריסטוקרטיה הירושלמית. יוספוס גם מזכירו כמי שהשתתף בהנהגת המרד במסגרת ההנהגה המתונה.⁴⁰ פעולתו של רבן יוחנן בן זכאי לצדו, כמעין זוג, בראש בית הדין הפרושי בירושלים ערב החורבן, יכולה אולי אף היא ללמד על מבנה בית הדין ועל סדריו בפני הבית.⁴¹

ניתן לזהות את הלל הזקן ואת צאצאיו עם מי שנזכרים אצל יוספוס 'כראשי הפרושים'. ראשי בית הלל היו גם מבחינה חברתית וכלכלית חלק בלתי נפרד מן המעמדות הגבוהים בירושלים. ייתכן שעוד בימי הבית הם צברו רבות מן הקרקעות שהיו ברשותם לאחר החורבן. הם נהנו מהשפעה רבה ומיוקרה בעולמם של חכמים והם נזכרים במידותיהם ובתקנותיהם. המקורות מצביעים על מעורבותם בכל תחומי החיים, כראשי בית הוועד של בית הלל.⁴² הלל הוריש לצאצאיו אחריו את מעמדו ואת סמכויותיו כראש בית הוועד הפרושי בירושלים. ניתן אפוא לראות שהשושלת מתחילה מהלל הזקן, חרף העובדה שרבן גמליאל ורבן שמעון בן גמליאל אינם נזכרים בתואר 'נשיא', שכן תפקידם והשפעתם בהנהגה הולמים את מעמדו של הלל ואת תפקידיו כפי שעוצבו כאשר נתמנה לנשיא בידי זקני בתירא.

רבן גמליאל בנו של רבן שמעון בן גמליאל לא פעל עם רבן יוחנן בן זכאי ביבנה מיד לאחר החורבן אלא אחריו.⁴³ תלמידיו המרכזיים של ר"י בן זכאי פעלו לצדו של רבן גמליאל דווקא, ואינם נזכרים עם רבן יוחנן בן זכאי ביבנה.⁴⁴ ייתכן שבמקביל לפעולתו ביבנה פעל רבן גמליאל גם במרכז בלוד,⁴⁵ אבל נסיבות בואו ליבנה ופעולתו שם בלוד, אבל נסיבות בואו ליבנה ופעולתו שם לא נתבארו כראוי. אם היה מאבק בין רבן יוחנן בן זכאי לרבן גמליאל, הוא אינו נזכר במקורות.⁴⁶ ייתכן שיש רמז למאבק מעין זה במאבקיו ההלכתיים של רבן גמליאל עם רבי יהושע, נציגו המובהק של בית הלל ותלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, שהרי הוא נזכר כמי שפעל עמו,⁴⁷ כנראה בברור חיל. מכל מקום, חשוב להדגיש שחרף המאבקים השתייך רבי יהושע להנהגה המרכזית בתקופת יבנה, שפעלה לצדו של רבן גמליאל ואף לאחר מותו.

סביב רבן גמליאל התאספו כל החכמים המרכזיים של התקופה. נראה לי שאפשר להניח במידה רבה של סבירות, כי זכות אבות וזיקה ישירה לבית הלל מימי הבית הם שהיו מקור סמכותו בעיני חכמים. לבית רבן גמליאל, כממשיכו הלגיטימי של בית הלל, נועד בעיני החכמים תפקיד מרכזי בביסוס סמכותה של ההנהגה הלאומית-הדתית לאחר החורבן.⁴⁸ אפשר שחכמים רבים התייצבו סביב רבן גמליאל כי היה מצנועי בית הלל.⁴⁹ גינוני ביתו מאפיינים גינונים של משפחה מכובדת ועשירה, בעלת מודעות שושלתית.⁵⁰

בית הדין שביבנה, בראשות רבן גמליאל, ירש באופן חלקי ומוגבל את הסנהדרין, אך לא זכה למעמדה ולסמכויותיה, כפי שעולה מן הספרות התלמודית. דומה שאף בימי הבית השני לא פעל מוסד זה באופן מלא ושלם.⁵¹ אף על פי שתפקידי החכם ואב בית הדין נזכרים לראשונה אצל רבן שמעון בן גמליאל באושה, ובאמצעותם נוצרה היררכיה בין החכמים לבין עצמם ובינם לבין הנשיא,⁵² אין לשלול בהכרח שתפקידים של 'נשיא' ושל 'אב בית דין' היו לפני דור אושה. הדבר מסתבר משום שמסורת של הנהגה זוגית נזכרת במקורות, וכנראה אף היתה בפועל, עוד בימי הבית, כפי שטענתי לעיל. ייתכן שהעימות בבית הוועד בין רבי יהושע לרבן גמליאל, בנושא תפילת הערב רשות או חובה (ירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ג-ע"ד), וההיררכיה שנקבעה בעקבותיו בין רבן גמליאל לחכמים, הביאו לראשיתו של ארגון בבית המדרש, על סמך מסורות קדומות, שנצרו את ההסדרים שהתקיימו בבתי הדין של הפרושים בימי הבית.⁵³

לאור דיוננו עד כה נראה לי שיש לדחות את טענתו של ח' שפירא, הנשענת על הנחותיו של גודבלאט,⁵⁴ שדמותה של הנשיאות המשתקפת בסיפור אינה הולמת את הנשיאות כפי שהיא מוכרת לנו מתקופת יבנה. הסיפור הולם לחלוטין את ההוויה ההיסטורית ואת המציאות המשתקפת מן המקורות והתנאים על תקופה זו. בולט במיוחד מאבקו של רבן גמליאל לבצר את מעמדו בהנהגת העם. הוא שאב את סמכותו מזכות אבותיו והחל לבנות מחדש את שושלת בית הלל, אף על פי שלא ירש ישירות את אביו, כנראה בשל הנסיבות הפוליטיות, שלא אפשרו לו לתפוס את ההנהגה מיד. אמנם, רבן גמליאל, אביו וסבו לא כונו נשיאים. ואולם, אבותיו עמדו בראש בית הוועד הפרושי שבירושלים ומילאו תפקידי הנהגה מרכזיים, כפי שעוצבו בידי הלל הזקן תחת בית הורדוס ובחסות השלטון הרומי.

בחברה היהודית המפוצלת, ערב החורבן, לא היתה הנהגה אחת יציבה, מלוכדת וסמכותית. ואולם, נראה שמעמדו הסמכותי של ראש בית הוועד הפרושי מבית הלל היה מכריע בשאלות יסוד שונות, ובהן אף סדרי בית המקדש ועבודתו. גם אם הכוהן הגדול היה לכאורה המנהיג הרשמי של העם כלפי השלטון הרומי, נראה שבית הדין הפרושי בראשות בית הלל, המשולב באריסטוקרטיה הירושלמית, מילא תפקיד חשוב בהנהגה. לבית דין זה נודעה השפעה ציבורית רחבה על שכבות רחבות בעם,וחברי בית הדין נתפסו כמנהיגי העם. רבן גמליאל דיבנה שאב את מקור סמכותו ממקומם של אבותיו בהנהגה, וכפי שהדבר משתקף בתודעת המקורות התלמודיים, בית הוועד שביבנה ירש את מסורת בתי הוועד הפרושיים שהתקיימו בפני הבית.