סליחות – חודש של בקשות

הקדמה

אלול הוא החודש המסיים את השנה בלוח העברי. ולכן במסורת היהודית הוא נחשב לחודש של חשבון נפש על השנה שעברה והכנה לקראת השנה החדשה והימים הנוראים¹ הפותחים אותה. ומכאן המנהג להתחיל באמירת סליחות בחודש אלול: בעדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ראש חודש אלול, ובקהילות אשכנז – במוצאי השבת שלפני ראש השנה. את הסליחות אומרים בבית הכנסת במרבית הקהילות בימי החול בלבד (ולא בשבתות). במהלך כל חודש אלול, אחרי תפילת שחרית (תפילת הבוקר), נוהגים לתקוע בשופר, כדי לעורר את האנשים לסליחה לקראת הימים הנוראים.

מה הן הסליחות?

הסליחות הן תפילות מיוחדות הנאמרות בבית הכנסת בימי החול בחודש אלול ובעשרת הימים הראשונים של חודש תשרי. את הסליחות אומרים בשעות הלילה או בבוקר, לפני תפילת שחרית (תפילת הבוקר).
הסליחות כוללות קטעי תפילה, פסוקים ופיוטים² העוסקים בבקשת סליחה על חטאים ובהבעת חרטה על התנהגות לא ראויה, והם כוללים בקשה לאלוהים לזכות ברחמיו ובסליחתו. בקשה זו לרחמים ולסליחה מבוססת על מידות הרחמים של ה', שאותן מזכיר המתפלל פעמים אחדות במהלך הסליחות על-פי הכתוב בספר שמות (פרק לד פס' 6-7):
" ה', ה' אֵל רחום וחנון, ארך אפיים³ ורב חסד ואמת.
נוצר (=שומר) חסד לאלפים, נושא (=סולח) עוון ופשע וחטאה…"
לאחר אמירת פסוקים אלה מבקש המתפלל: "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי אתה אדוני טוב וסלח [וסלחן] ורב חסד …".
המנהג להזכיר את מידות הרחמים של האֵל בסליחות הוא מנהג עתיק, המופיע כבר בתלמוד הבבלי.

אז תקופת התלמוד נוספו לסליחות פיוטים שונים העוסקים בהודאה בחטאים ובבקשת סליחה ורחמים.
בסליחות מזכירים את זכויותיהם של אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב – ומבקשים שזכויות אלה יסייעו גם לנו, כצאצאי האבות. יש גם קטעי סליחות המזכירים את הצרות והרדיפות של עם ישראל בתקופת הגלות, וכוללים בקשה לרחמים ולישועה.

ההשכמה לסליחות

המנהג לקום בשעות הלילה המאוחרות, לפני עלות השחר, כדי לומר סליחות – נזכר כבר בבבל, במאה ה- 9 לספירה: "ומשכימים בכל יום לבתי כנסיות (=לבתי כנסת) קודם … השחר, ומבקשים רחמים".
גם כיום יש המשכימים קום לאמירת סליחות לפני עלות השחר, ויש האומרים את הסליחות בשעות הלילה המאוחרות.

ועוד כמה דברים על הסליחות – ועל הסליחה…

– הסליחות אינן חלק מסדר התפילות הרגיל ואינן מופיעות בסידור התפילה. הסליחות החלו להופיע בימי הביניים, במאה ה- 12, והן מקובצות בספרונים נפרדים הנקראים "סדר סליחות".
המושג "סליחות" מתכוון בעיקר לסליחות של חודש אלול ותחילת חודש תשרי – הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אך המושג כולל גם סליחות שאומרים בימי צום וכן בימי רעה ופורענות הנוגעים לכלל הציבור.
– על-פי המסורת היהודית, יש לכל אחד אפשרות לזכות בסליחה ובמחילה – בתנאי שהביע חרטה מלאה, וקיבל על עצמו לשנות את דרכיו ואת התנהגותו. תפיסה זו מתייחסת גם ליחסים שבין אדם לאלוהיו וגם ליחסים שבין אדם לחברו. אלא שביחסים שבין אדם לחברו – בשונה מן היחסים שבין אדם לאֵל – הסליחה מותנית בפיוס האדם הנפגע.

אווירת הסליחות של חודש אלול

בשנים האחרונות מתקיימים בלילות חודש אלול "סיורי סליחות" בשכונות העתיקות והדתיות של ערים כמו ירושלים וצפת. בחודש אלול בשעות הלילה אומרים בבתי הכנסת בשכונות אלו את הסליחות, והמטיילים באים לשמוע אותן ולספוג את האווירה המיוחדת של חודש אלול.
אווירה זו משתקפת גם בשירו של המשורר אברהם חלפי, "סתיו יהודי":

(לחן: יוני רכטר,

זמר: אריק איינשטיין)

"סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי רמזי אלול.
– – – – –
אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני אדון עולם.
ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן."
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם. http://www.acum.org.il

להלן קטעים המתארים זיכרונות מלילות הסליחות בירושלים העתיקה:

"כבר מתחילת חודש אלול עטה הרובע היהודי שבירושלים דמות שונה מזו שבשאר ימות השנה. משעה שתיים אחר חצות החלו הכול מתעוררים… השמשים הקישו במקלותיהם על דלתות ה'חצרות', פונים בדברי שידול וידידות אל אלה שהיו נמים שנתם… לקום לסליחות. והיו שמשים אשר עמדו בפינות הסמטאות שבעיר העתיקה וקראו בקול רם: "ס-לי-חות!".
…מתוך בתי הכנסת הרבים בקעו קולותיהם של החזנים הנודעים… שאמרו את הסליחות בנעימה מתוקה… שהרנינה את לבות המתפללים… שכנינו המוסלמים שהכירו את מועדי ישראל וחגיו, ראו בחודש אלול מעין 'חודש רמדאן' שלהם, כלומר ימים של תפילות וחשבון הנפש. לפעמים חל חודש רמדאן בחודש אלול, ואז היו נפגשים יהודים ומוסלמים, לאחר חצות, בסמטאותיה האפלות של ירושלים. אלה הולכים לבתי הכנסיות לשם אמירת סליחות ואלה לתפילה במסגד עומר. כבוד ואחווה שררו בין שתי העדות אשר השכימו בעת ובעונה אחת לעבודת הבורא.
לימודינו בבתי הספר, בתי המדרש ובתלמוד-תורה נסתיימו בט"ו באלול ומיום זה ועד לאחר חג הסוכות היינו חופשיים לנפשנו. החוויה העמוקה ביותר שנפלה בחלקנו הייתה הקימה לסליחות… מי שלא קם לסליחות היה כילד שלא בגר כל צורכו. רבים היו הילדים שהתחננו לפני הוריהם להעירם לסליחות, כדי שלא יפגרו אחרי חבריהם…
– – – – –
אף על פי שתפילת הסליחות נמשכה זמן רב, לא הייתה כל סיבה לשעמום כלשהו. פיוט ופיוט וטעמו הערֵב… אך היו מהם גם פיוטים עצובים… לפעמים אחד מאתנו זכה באמירת הפיוטים הללו משום שחונן בקול ערֵב…
אנו מתקרבים לסיום הסליחות. השחר מפציע. מבעד לחלונותיו של בית הכנסת הקטן נשקפות אלינו פניהן של הפלאחיות הערביות… שהגיעו יחפות… העירה וסליהן על ראשן… תפילת הסליחות נסתיימה. לאחר הפסקה קצרה שבו כולם לבית הכנסת לתפילת הבוקר."

"לילות הסליחות וראש השנה", בתוך: יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה – פרקי הווי מימים עברו, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשכ"ה – 1965, עמ' 9 – 12