על הקשר בין דת לדמוקרטיה
כותב המאמר טוען כי קיים מתח מובנה בין דת, כל דת, לבין משטר דמוקרטי. בהקשר לישראל הוא מבקש לשלול את הגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית במובן הדתי של היהדות. לגבי הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית במובן הלאומי, סבור הכותב כי מדינה דמוקרטית אינה יכולה לנקוט בעמדה של העדפה כלפי קבוצת לאום אחת, ועדיין להישאר דמוקרטיה. לדעת הכותב, כדי להיות מוגדרת בעתיד כדמוקרטיה וכמדינת כל אזרחיה, צריכה מדינת ישראל להכיר בשני קולקטיבים לאומיים – אחד יהודי-ישראלי והשני ערבי-פלסטיני.
הניסיון לחפש יחס בין יהדות לדמוקרטיה, בין איסלאם לדמוקרטיה או בין דת בכלל לדמוקרטיה מעורר קושי, כיוון שמדובר בחיפוש יחס בין שני תחומים שונים ובין שתי רמות הפשטה שונות לחלוטין. לכן, עדיף להפריד בין שני התחומים ולא לחפש את היחס ביניהם. מול כל ציטטה מטקסט דתי קדוש, המגויסת להצדקת התמיכה בדמוקרטיה, אפשר למצוא אין-ספור ציטטות נגד. אם בכל אופן נתעקש למצוא יחס בין איסלאם לדמוקרטיה או בין יהדות לדמוקרטיה, ניתקל ודאי בסתירה. סתירה זו אינה הכרחית אם לא מחפשים את הקשר ואם מפרידים את התחומים. מקומה של החילוניות חשוב מאוד – לא כאתיאיזם, אלא כניסיון להפריד בין שני התחומים. אם מנסים לכפות יחס כלשהו על דברים שאין ביניהם יחס מהותי (אסנציאלי) – התוצאה תהיה התנגשות.
מדובר לא רק ביהדות וביחסה לדמוקרטיה – ניתן לומר אותם הדברים על האיסלאם ועל הנצרות. זאת, למרות הזרם בחשיבה המדינית-המערבית הגורס כי יש יחס היסטורי כזה, וכי הדמוקרטיה נוצרה בהקשר תרבותי. זרם זה מנסה לחפש יחס היסטורי ותרבותי בין היהדות והנצרות לדמוקרטיה. מה שנאמר כאן לא חל, כמובן, על דפוסי דתיות כתופעות חברתיות היסטוריות, המקדמות או מעכבות את התפתחותו של המשטר הדמוקרטי. במקרים אלה מדובר בפרקטיקות חברתיות, שיחסן לדמוקרטיה ניתן לבדיקה.
בעיה אחרת המתעוררת בהקשר לצירוף "יהדות ודמוקרטיה", לפני בדיקת היחס המהותי ביניהן, היא הקביעה הראשונית באשר למהותה של היהדות. אנו חייבים לקבוע כי אין יהדות אחת. לא רק שבאופן היסטורי אין יהדות אחת, אלא גם בכל רגע נתון אין יהדות אחת, כפי שאין איסלאם אחד. אלא שרבים מתעקשים שיש מהות, שהם יודעים מה היא המהות הזאת, ושהם אלה המייצגים את היהדות או את האיסלאם. הם גם אלה שבדרך כלל לא מקבלים את הדמוקרטיה ושהופכים את הדת לאידיאולוגיה פוליטית.
כאשר אנחנו חוקרים קשר בין דת לבין דמוקרטיה, או בין דת לבין משטר אחר – עלינו לחקור לא את הדת, כי אם את הדתיות, כלומר את הפרקטיקות החברתיות, המימוש החברתי של הדת. כך בהחלט נוכל לקשור בין דפוסי דתיות מסוימים לבין דמוקרטיה, בין פרקטיקה פוליטית של דת לבין דמוקרטיה, בין פרקטיקה מסורתית עממית של דת לבין דמוקרטיה, בין פרקטיקה אורתודוקסית לבין דמוקרטיה וכיוצא באלה. אך הנושא אינו הדת, כי אם דפוסים מסוימים של דתיות, ולכן השאלה שצריכה להישאל היא לא מידת הקשר בין דתיות כזאת לבין דמוקרטיה, אלא עד כמה דתיות מסוימת יכולה להסתגל לדמוקרטיה ועד כמה סוגים אחרים של דתיות אינם יכולים להסתגל למשטר דמוקרטי.
ואמנם, נעשו ניסיונות לבדוק את יחסו של הממסד הדתי בתקופה היסטורית מסוימת לרפורמה דמוקרטית, או את יחסם של תרבות הדת העממית ודפוסי הדתיות השואפים לפוליטיזציה של הדת למשטר הדמוקרטי.
בתקופתנו יש לבדוק את יחסה של "דת ההמונים", להבדיל מ"הדת העממית", לדמוקרטיה ואת חשיפתה להשפעות של הפוליטיזציה של הדת. הבדיקות שערכתי בחברה האיסלאמית המודרנית העלו מסקנות מעניינות:
יחסו של הממסד הדתי הוא יחס מתגונן בדרך כלל. כפי שהוא מסתגל לדיקטטורה מודרנית הוא מסתגל גם לדמוקרטיה. הוא עובר למתקפה בשני מקרים עיקריים: כאשר המבצר אשר מותיר לו תהליך החילון, קרי דיני האישות, מותקף, וכאשר הוא מוצא מכנה משותף עם הדתיות הפוליטית, בזמן שדפוס אחרון זה משיג הגמוניה תרבותית על דת ההמונים.
כאשר הדת העממית הופכת לדת המונים, במקביל לתהליך אטומיזציה של הפרט שאינו מלווה ביצירתו של אזרח בעל זכויות, אך כן מלווה בהריסת מבני החברה המסורתיים, נוצר אקלים לפוליטיזציה אנטי מודרנית, ולכן גם אנטי דמוקרטית, של דת ההמונים.
הדתיות הפוליטית יכולה להתחיל ברפורמה מודרנית של הדת, אבל בתנאים מסוימים היא ממשיכה כתנועה אנטי מודרנית ואנטי דמוקרטית. לדעתי, עם המודיפיקציות המתאימות, ניתן להחיל מסקנות אלה גם על המקרה של דתיות יהודית בחברה הישראלית.
בדרך כלל המחשבה האינטואיטיבית היא שישנם סוגים רבים של דמוקרטיה, אבל איסלאם (או יהדות) יש רק אחד. טענה זו מוכרת לי, למשל, מוויכוחיי עם פונדמנטליסטים מוסלמים. האמת היא כמובן הפוכה. ישנם סוגים רבים של איסלאם וסוגים רבים של יהדויות, אבל קיימת היום, ברגע ההיסטורי הנתון, דמוקרטיה אחת – הדמוקרטיה הליברלית – ואנו לא מכירים אחרת זולתה. היא אמנם תוצר של התפתחות של כמה מאות שנים, אבל מדובר בתהליך היסטורי שאין צורך שיתרחש כל פעם מחדש.
הדמוקרטיה הקיימת היום היא תולדה של התפתחות היסטורית. לא תמיד היא היתה אוניברסלית. בהגדרת האזרח לפעמים הוצאה האשה, בפעמים אחרות לא נכלל הזר. הדמוקרטיה היום, עבורנו, אינה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה היא שלטון הדמוקרטיה, כלומר שלטון הליברליזם והערכים הדמוקרטיים. בשלב ההיסטורי הנוכחי הדמוקרטיה היא דמוקרטיה ליברלית.
אם מדברים על דמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, עלול להגיע רגע היסטורי מסוים בו הרוב יהיה משוכנע שהוא רץ אחרי מנהיג מפלגה, שדבריו דברי אלוהים חיים, וינסה לכפות יחס בין יהדות לדמוקרטיה. לכאורה, אפשר יהיה לומר כי הרוב רוצה את המהות הזו של היהדות, ומעוניין ליצור מדינה יהודית דמוקרטית על פי הבנתו. זה אולי יהיה רצון הרוב, אך זו לא תוכל להיות מדינה דמוקרטית. באלג'יריה, למשל, ייתכן מצב בו הרוב יתמוך במהות מסוימת של האיסלאם, שאני מגדיר כדתיות פוליטית, ויכפה אותה בשם הדמוקרטיה כרוב דמוקרטי. אין סתירה כמובן בין שתי פנים אלה של הדמוקרטיה, ולא מדובר במעגל סגור, אך אין דרך להנחיל לאזרחים ערכים דמוקרטיים, ובכללם כיבוד כללי המשחק הדמוקרטי ושלטון החוק, ללא רפורמות דמוקרטיות. דיקטטורה אינה מסוגלת להנחיל ערכים כאלה.
בדרך כלל, כאשר מדברים במדינת ישראל על מדינה יהודית ודמוקרטית, או, בהגדרה גרועה יותר, לדעתי – מדינה יהודית-דמוקרטית, אפשר להניח שמדברים על מדינה שהיא יהודית באופייה. לדעתי, זו אינה הבעיה. אופיין של מדינות נקבע בדרך כלל על פי אופיו של הרוב – על פי סמלים, ימי שבתון וכיוצא באלה. כך, טבעי הוא שיהיה למדינת ישראל אופי יהודי, כיוון שיש בה רוב יהודי. האופי היהודי, התרבות היהודית שאליה אני מתכוון כאן, איננה התרבות היהודית המהותנית, שאינני חושב כי היא קיימת. התרבות היהודית בשבילי היא תרבותם של היהודים. אין תרבות יהודית מעל הזמן והמקום. התרבות היהודית בכל זמן או מקום נתון היא תרבותם של היהודים.
מדינת ישראל היא יהודית במהותה ודמוקרטית באופייה, כלומר לא דמוקרטית במהותה ויהודית באופייה, אלא להפך.
למה התכוון השופט דב לוין כשקבע בדעת מיעוט בפסק הדין המפורסם בעניין הרשימה המתקדמת כי מדינת ישראל יהודית במהותה, ודמוקרטית באופייה? אני מניח כי הוא אינו פונדמנטליסט, ואינו רוצה כי המדינה הזאת תנוהל כמדינת הלכה. אז למה מתכוון שופט חילוני, כשהוא אומר שהמדינה צריכה להיות יהודית במהותה? לדעתי, הכוונה היחידה האפשרית כאן, כמו כוונתם של רוב הישראלים שמדברים על כך, היא שזו מדינתם של היהודים. יש המעניקים למושג מדינתם של היהודים משמעות של אפליה מתקנת, אבל אפילו לשיטתם, אפליה מתקנת היא תמיד שלב זמני, שאחריו יש להגיע לאיזושהי נורמליזציה של היחסים בין המדינה לאזרחיה.
מדינה, שגבולותיה הטריטוריאליים וגבולותיה הדמוגרפיים אינם ברורים, אינה יכולה לנהל משטר דמוקרטי. מדינת ישראל מוגדרת כמדינתם של היהודים, של כל היהודים, בכל העולם, כלומר, לא רק שטריטוריאלית אנחנו לא יודעים איפה הגבולות בדיוק, אלא גם דמוגרפית לא ברור מהם גבולותיה של מדינת ישראל. המצב המוזר הזה מעצב את הפרקטיקות הפוליטיות והשיפוטיות. כך פועל כאן פרלמנט של מדינה חילונית פחות או יותר, לפחות בכך שהיא מודרנית: מתקיימת בה הפרדת רשויות, סוג של זכויות אזרח, בחירות כלליות, ואפילו מתחיל להיות בה משטר חוקתי מסוים לאט-לאט. אבל אנו מוצאים את עצמנו במצב מוזר מאוד, כשהפרלמנט הזה יושב ומכריע בשאלות תיאולוגיות, כמו בשאלת הכרת המדינה בגיור כלשהו. ולא זאת בלבד, אם הוא לא יכריע בסוגיה תיאולוגית זו, לא יהיה ברור מה גבולותיה הדמוגרפיים של המדינה, כי הרי יש חפיפה גמורה בין אומה לדת. בשום מדינה בעולם לא קיימת חפיפה כזו. אפילו איראן היא מדינה חילונית מהבחינה הזאת. היא משתמשת בדת, אבל גם בה אין חפיפה בין הדת והאומה.
מדינה היא מושג חילוני, לכן לא נמצא ערבוביה בין דת למדינה בימינו, חוץ מאשר כטענה אידיאולוגית או כמכשיר לגיטימציה של משטר במדינה. יחס אינסטרומנטלי לדת הוא הקשר חילוני כמובן. הבעיה כאן היא החפיפה בין אומה לבין קהילה דתית, ואם לא ייעשה חילון למושג האומה במדינת ישראל, ימשיך הפרלמנט הישראלי להתעסק בשאלות דתיות כמו גיור.
מדוע חברי פרלמנט, רובם חילונים, צריכים להכריע איזה סוג גיור גורם לאדם להיות יהודי? מדוע חבר כנסת ערבי צריך להכריע בשאלות כאלה? מדוע אני מוזמן להצביע על איך יהודי נהיה יהודי. תארו לעצמכם מצב שבו יזמינו פרופסור חילוני מהאוניברסיטה העברית בירושלים להשתתף בסימפוזיון באלאזהר על הדרך כיצד להיהפך למוסלמי, ושהכרעה זו תשמש כקריטריון מי יכול להיות אזרח מצרי ומי לא. זה מוזר ביותר, אבל זה המצב שהגענו אליו, לא רק בגלל חוק השבות שנטען כאן כי הוא העדפה מתקנת ליהודים, אלא גם מכיוון שבישראל מתקיימת חפיפה שלמה בין אומה לבין קהילה דתית. אין אף לאומיות מודרנית (Nationality) שאפשר להשתייך אליה על ידי המרת דת בלבד, כתנאי הכרחי ומספיק באותו הזמן.
מובן שהנורמליזציה היחידה שיכולה להיות בישראל היא לא יצירתה של אומה ישראלית אחת, כפי שפעם חלמו הכנענים, או, לחלופין, אומה פלסטינית אחת, שתכלול ערבים ויהודים, כפי שחלמו הפלסטינים, חלקם לפחות, אלא הודאה בכך שהתפתחו בארץ שלנו שני לאומים – אחד יהודי-ישראלי והשני ערבי-פלסטיני. יכולה להיות לנו אזרחות משותפת, אבל לא נהיה אומה אחת, לפחות בתקופה ההיסטורית הנראית לעין. יש מדינות רב-לאומיות נוספות בעולם בהן יש רוב ומיעוט. הרוב היהודי-הישראלי מהווה קבוצה לאומית. אבל זו צריכה להיות קבוצה לאומית ברורה ומוגדרת שיש לה גבולות, אופי תרבותי מסוים וכו'. אם לא תוחמים את התחום הזה, היחסים בין יהדות לדמוקרטיה ימשיכו להיות בעייתיים, והשאלות היהודיות-הדתיות ימשיכו להיות רלוונטיות לדמוקרטיה, כפי ששאלות של דמוקרטיה ימשיכו להיות רלוונטיות למה שמכונה יהדות אחת.
התוצאה של אנומליה זו היא צעידה בכיוון הפוך מהתפתחות של מדינה דמוקרטית ליברלית טיפוסית, שבה יש יותר ויותר הפרדה של הדת מהמדינה. כך מתגברת השפעתם של כוחות בעלי ערוצים ישירים לשמים – יותר ויותר אנשים כאלה קובעים כאן בדברים יומיומיים, בענייני מדינה, כלכלה, מדיניות, זכויות האדם וכו'. היסוד הלא-רציונלי הדתי בציונות משתלט על הציונות כולה, והופך לאידיאולוגיה קהילתית, ששמה את הקהילה מעל המדינה וחוקיה. אין מדובר רק במכשול בפני התפתחות הדמוקרטיה, אלא גם באיום על המבנה הקיים.
כל מדינה מודרנית מבדילה בין צבעי דרכונים. יש אוטופיסטים שהיו מקווים שמוסד המדינה ייעלם, כזה היה קרל מרקס, למשל, וכאלה הם חסידי האומה האיסלאמית בעולם, שהיו רוצים שתקום אומה איסלאמית אחת בכל העולם, ללא מדינות וללא גבולות. אז גם לא יהיה הבדל בין נושאי דרכונים שונים, ובין פקיסטאנים, מלזים או מצרים. אבל אנחנו מדברים על מדינות. מדינות מפלות בין אזרח לבין שאינו אזרח. אני רוצה להדגיש כי מדינה דמוקרטית אולי מפלה לרעה אזרח זר מפני שהיא לא נותנת לו אותן זכויות, אך מדינה דיקטטורית, תתפלאו, מפלה לטובה אזרחים זרים, בגלל שהיא לא יכולה לעשות להם את מה שהיא עושה לאזרחיה. אם תיכנס לסוריה כאזרח ארצות-הברית תמצא שאתה מופלה לטובה במדינה דיקטטורית, ואם תיכנס לעיראק כאזרח בריטי תמצא שאתה מופלה לטובה לעומת שאר האזרחים. זו לא תמיד בדיוק אפליה לרעה, אבל מדינות באמת מפלות בין בפנים ובין בחוץ.
מדוע לא יכולה להיות אזרחות ישראלית משותפת, כאשר ישנם כאן שני קולקטיבים לאומיים? מדוע אנחנו לא יכולים לתאר לנו את ישראל ככה? למה זה בעייתי? האוטופיה הכנענית לא התממשה היות שאף אחד לא רצה לממש אותה, לא הפלסטינים ולא היהודים. לא התקיים קולקטיב אזרחי לאומי אחד. ישנם כאן שני לאומים. בלגיה היא מדינת כל אזרחיה?! היא מדינת כל אזרחיה אבל היא גם מדינה שבה יש שני קולקטיבים לאומיים. מדוע זה נראה לכם בלתי אפשרי?
מדינת ישראל מכירה בחלק מהזכויות הקולקטיביות של האזרחים הערבים. למשל, שיש לנו זכות ללמוד וללמד בשפה הערבית המוכרת, וזאת היא זכות קולקטיבית. אבל מדינת ישראל מצד אחד איננה מוכנה להיות מדינת כל האזרחים, ומצד שני היא גם לא מכירה במיעוט הערבי כקולקטיב לאומי, חוץ מאשר בעניין השפה שהזכרתי.
הליברליזם יכול לחיות עם זכות קולקטיבית כזאת, כי אפשר להחזיר אותה לזכויות אינדיבידואליות כמו בחירת הזהות. הליברליזם לא התחיל כשלטון העם, זה היה שלטון האליטות במקרה הליברלי, ששמר על האינדיבידואל, על הרכוש הפרטי, זה היה האידיאל שלו, לא שלטון העם ולא הדמוקרטיה הרדיקלית של צרפת. במקום כלשהו במאה ה-20, לדעתי, קרתה ה"סולחה" בין הליברליזם לבין הדמוקרטיה, והדמוקרטיה התחילה להסתגל לעקרונות ליברליים.
הליברליזם, אגב, לא מכיר ביישות חוקית אחרת בחברה חוץ מאשר האינדיבידואל, אבל לאינדיבידואל יש גם זכויות "דמוקרטיות" ומן הזכות שתהיה לו זהות וזכותו שתהיה לו שפה אחרת וכו'.
אנו מדברים על זכויות של מיעוטים ושל קולקטיבים לאומיים. אפשר גם להיות מדינת כל האזרחים על בסיס העובדה שכולנו אזרחים וכולנו אינדיבידואלים, וכך גם לראות זכויות קולקטיביות. מדינת ישראל ירשה מהעות'מאנים את ה"מילה", זו זכות קולקטיבית שמאפשרת לקולקטיבים לנהל את ענייניהם הדתיים בעצמם. אפשר גם להתייחס לקולקטיב תרבותי, כי התרבות הלאומית אינה רק דת. יש תרבות לאומית-ערבית בארץ, אשר נבדלת מתרבותו של הרוב, שמשקף את אופייה של המדינה, אבל במהותה צריכה המדינה להיות מדינה דמוקרטית של כל האזרחים.