על ספרו של דוד ביאל – 'לא בשמים`: מסורת המחשבה היהודית החילונית

כדי להבין את התזה של ביאל, ובמידה רבה גם את החברה הישראלית בימינו, צריך להבין לעומק את התהליך הנקרא חילון. בשונה מן המקובל בשיח השגור, חילון אינו מוגדר רק על ידי אי קיום מצוות או חוסר אמונה באל. חילון הוא תהליך שבו תחומים רבים הקשורים לחיי האדם עוברים מרשות האל לרשות האדם. את הדת והחילוניות יש לדמיין כשני קטבים: בקוטב האחד, הדתי, 'מלא כל הארץ כבודו' – האל נוכח בכול והתלות בו היא מוחלטת; בקוטב השני, החילוני, עומד האדם כישות אוטונומית ועצמאית המבין את הטבע ושולט בו. החילון הוא התנועה מן הקוטב האחד לקוטב השני. מכס וובר תיאר תנועה זו כ"העברת הקסם מן העולם". העולם מנקודת המבט הדתית האולטימטיבית הוא עולם קסום שאינו מובן לאדם ואינו בשליטתו, וכדי לשרוד בו על האדם לחולל קסמים אשר ישפיעו על רצונו של האל או האלים ויגרמו להם לפעול לטובת האדם. תהליך החילון הוא כפול פנים: הוא מסיר את הקסם מן העולם על ידי היכולת התבונית של האדם ומאפשר לאדם לשלוט בעולם על ידי פעולות המבוססות על התבונה האנושית.

 וובר טוען שתהליך החילון התחיל בנביאי ישראל שהתנגדו לפולחן המאגי ותבעו מן האדם והחברה התנהגות מוסרית כתנאי לגאולה. דוד ביאל מפתח את הגישה הזו ומצביע על מקורות בספרות חז"ל וימי הביניים אשר ניתן לראות אותם כשלבים שונים של הרחקת האל מן העולם והעצמתו של האדם. לדעתו של ביאל, אלו היוו השראה לתופעת החילון שהתפתחה בעת החדשה. אחת הדוגמות אותה מציין ביאל, דוגמא שאף נתנה לספר את שמו, היא האגדה המובאת בתלמוד הבבלי אודות מחלוקת החכמים בנושא 'תנורו של עכנאי' שבשיאה "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'! […] שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול" (בבא מציעא, נט ע"ב). אגדה זו מייחסת לאל עצמו את הרצון להגביל את כוחו ולהעניק את הסמכות לחכמים ולתבונתם האנושית. מהלך נוסף, שגם הוא שימש את הוגי החילון המודרניים, נמצא בהגותו הפילוסופית של הרמב"ם. בספרו 'מורה נבוכים' מצמצם הרמב"ם את מעורבותו של האל בטבע ובחייו של האדם. לפי הרמב"ם, האל הוא אמנם סיבת הכל אך "עולם כמנהגו הולך" (מורה נבוכים, ב, כט) – העולם הטבעי מתנהג על פי חוקים קבועים הניתנים להבנת האדם. מקורות מעין אלו היו לדברי ביאל "כמו גֶנים שנזקקו לסביבה החברתית והפוליטית של המודרניות לפני שיכלו לבוא לידי ביטוי. הם לא היו הגורמים שהניעו את החילוניות היהודית, אך כאשר הצמיחו אותה כוחות המודרנה, סיפקו לה רעיונות אלה את המנטליות הדרושה – את השפה ואת הטעם הייחודי" (עמ' 21).

עיקרו של הספר עוסק בהשקפות עולם יהודיות חילוניות שהתפתחו במאה התשע-עשרה והעשרים, שניסו לתת פשר ומשמעות לקיום יהודי מודרני שאיננו מבוסס על הדת היהודית. הוגים רבים השייכים לקטגוריה הזו היו ציוניים: אחד-העם, ביאליק, הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון, מה שמלמד כי הציונות והחילון באים כאחד – הם תלויים אחד בשני ומזינים זה את זה. ושוב, גם במקרה זה החילון אינו מתמצה באי-אמונה באל או באי-שמירת מצוות, אלא בא לידי ביטוי בלקיחת האחריות של האדם ושל החברה היהודית על גורלם. בנקודה זו מתלכדת הציונות המדינית עם הציונות הרוחנית, כשהמשותף לשתיהן הוא פריצת הפסיביות היהודית – הן בהגנה על הגוף והן בצמיחתה של הרוח. מה שאִפשר להרצל מחד, ולאחד העם מאידך, לשנות את הכיוון של ההיסטוריה היהודית הוא ההבנה העמוקה שעלינו, היהודים, מוטלת האחריות לעצב את חיינו ושבכוחנו לעשות זאת. הבטחון העצמי הדרוש לסוג כזה של מהפכה הוא תוצר של תהליכי החילון.

***

סקר מכון גוטמן האחרון העלה כי שמונים אחוז מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. אך לאחר קריאת ספרו של ביאל מסתבר שעלינו לשאול שאלה אחרת: כמה יהודים ישראלים מתנהגים בחייהם האישיים כאנשים "מאמינים" המשליכים את יהבם על האל, וכמה אנשים מתנהגים כ"חילוניים", הסומכים על תבונתם ולוקחים אחריות על חייהם? במילים אחרות, האם יש פער משמעותי בין התנהגותם של הישראלים המאמינים באלוהים לבין התנהגותם של אלו שאינם מאמינים בו בכל הקשור לחיים עצמם – למצוקות האנושיות ולחרדות האישיות והלאומיות? האם ישנו הבדל באופן בו נוהגים בני אדם כאשר הם חולים, או כאשר הם במצוקה כלכלית או בטחונית? האם יהודים המאמינים באלוהים ובתורת הגמול אכן מאמינים שמה שיציל אותם ממחלות, ממצוקות כלכליות או ממלחמה הוא תפילה וקיום מצוות?

כבר הרמב"ן עמד על הפער בין האמונה הדתית ובין ההתנהגות החילונית שבה האדם לוקח אחריות על חייו. בפירושו לתורה (ויקרא כו, יא) הוא מתאר את האנשים המאמינים ה"שלמים", שהאל דואג להם "עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל" שכן "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח [האל] 'וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך'?". מנגד, הוא מתאר את המציאות הרווחת בה האנשים הם קטני אמונה: "אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים". אם כן, כמו שטוען ביאל, פער זה אינו חידוש של העת המודרנית ומקורותיו בהסטוריה היהודית הם קדומים; המודרנה על הישגיה המדעיים והטכנולוגיים רק העמיקה אותו. היהודי הקדם מודרני היה שם מבטחו בקב"ה ובשעת צרה וצוקה היה מתפלל ומתענה; מה עוד יכול היה לעשות? היהודי המודרני, בין אם הוא מאמין ובין אם לאו, בין אם שומר מצוות ובין אם לאו, פונה בשעת צרה לישועת האדם ולתבונה האנושית, לרפואה, למדע, לצבא, לפוליטיקה. הוא בוודאי מצרף לכך גם תפילה, אך האינסטינקט הקיומי שלו הוא מודרני, ודרך התנהלותו היומיומית – חילונית.