ערכו של היחיד – לימוד משנה סנהדרין פרק ד, משנה ה

משנה זו מורכבת מכמה יחידות המשלבות עניינים שונים.
במצגת פירטנו את היחידות שמהן מורכבת המשנה ואת דרך לימוד המשנה.

בירור קבילות העדות מבחינה משפטית

כֵּיצַד מְאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת?

הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן:

שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד

מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ,

אוֹ שֶׁמָּא שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה.

תיאור חומרת העוון שבעדות שקר על דיני נפשות

הֱיוּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת —

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹנו וּמִתְכַּפֵּר לוֹ.

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִּיּוֹתָיו

תְּלוּיִים בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם,

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (בראשית ד’, י’),

אֵינוֹ אוֹמֵר קוֹל דַּם אָחִיךָ אֶלָּא “דְּמֵי אָחִיךָ”,

דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו.

דָּבָר אַחֵר, “דְּמֵי אָחִיךָ”, שֶהָיָה דָּמוֹ מֻשְלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם,

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת,

מַעֲלִים עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא.

וְכָל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

סיבות נוספות לכך שאדם נברא יחידי

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת,

שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמִּינִים, רָשוּיּוֹת הַרְבֵּה בַּשָּׁמַיִם.

לְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ מֵאָה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לְזֶה,

מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבֵעַ אֶת כָּל הָאָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל

אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.

לְפִיכָךְ לכָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹמַר: בִּשְבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

על החובה והחשיבות להעיד במקרה שאדם אכן היה עד

שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת?

וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: “וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ” (ויקרא ה’, א’).

אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמָיו שֶׁל זֶה?

וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: “וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה” (משלי י”א, י’).