פיל וסוכה ברחוב הירקון

האם חשבתם פעם על הרעיון הבא:

חג הסוכות הגיע וצריך לבנות סוכה; אולי במקום דופן נשים ג'ירפה? או אולי פיל?

לא חשבתם!

מסתבר שישנה סוגיה שלמה בתלמוד שעוסקת בנושא זה:

עשאה לבהמה דופן לסוכה (סוכה דף כג)

הסוגיה יוצאת הדופן הזו (כן, שמנו לב לדו משמעות), עוררה דיון שתחילתו במאמר שכתבה רוחמה וויס בקישור הזה.

המשכו בתגובות המובאות לפניכם שעלו בזמנו באתר פשיטא.

האם הסוגיה הזו נוקטת בדרך הומוריסטית כדי לעסוק בנושאים מאוד רציניים – כהצעתה של אמא שלום

או שמא יש לאמץ קריאה ספרותית של הסוגיה החושפת סוגיה שעוסקת בעומק במושג הבית, הקירות, הביטחון והעראיות כהצעתו של בן דורסאי?

ואולי בכלל מדובר בסוגיה שהשתמשה במקרה תיאוריטי לצורך בירור משפטי גרידא, בלי צחוקים והומור – כהצעתו של אלעד?

הסרטון שראיתם נועד בראש ובראשונה לעורר את השאלה. הוא מציג את הסוגיה מנקודת מבט כזו שמחייבת אותנו לשוב ולקרוא את הסוגיה ולשאול שאלות.

דיון בעקבות הסוגיה התלמודית

משהו על הומור וחרדה – אמא שלום

(בעקבות שיעור של דבורה בושרי) השאלה הפותחת של הסוגיה מעוררת צחוק. זה לא צחוק של זלזול או לגלוג אלא של מבוכה המתפתחת לעומק הומוריסטי: מדוע שמישהו ירצה להשתמש בבהמה כדופן לסוכה?! הפתיחה הזו מובילה למחשבה על חרדות – למשל, על החרדה מפני הדבקות ההלכתית שעלולה לבוא על חשבון המשמעות העמוקה של המצוה וההיסחפות אל פרטי הפרטים המדוקדקים, תוך התעלמות מן התמונה הכללית (התעמקות בשאלות של כן פיל/לא פיל, כן קשור/לא קשור, כשהוא מת – מה גובהו וכו', תוך שכחה של רעיון הסוכה, שמחת החג וכד'). הנימוקים המובאים כנגד השימוש בבהמה (חשש מפני בריחת הבהמה או מפני מותה) מובילים למחשבה על חרדת הנטישה של העוגנים שבחיינו (קירות הבית/הסוכה, האנשים שאנו קשורים אליהם וכו'). גם ההבנה של "מיתה לא שכיחא" (= מוות אינו שכיח) מובילה למחשבות כיצד אנו מתעלמים בשיקולינו ובבחירותינו היומיומות מחרדת המוות ולמעשה מדחיקים אותה. תיאורי קשירת הבהמה מכל צדדיה ("דמתיחה באשלי מלעיל") מצחיקים עד כדי זעזוע, וגם בהם יש קישור בין הומור לחרדה – ציור הבהמה המתוחה בחבלים מכל צדדיה כדי לשמש דופן לסוכה (וכדי לוודא שלא תברח, וגם אם תמות לא תפחית את גובה הדופן הראוי מבחינה הלכתית) הוא בו בזמן דוחה ומצחיק בטירוף. זו סוגיה שמעורת אי נוחות גדולה מבחינה מוסרית (צער בע"ח, למשל)אבל היא אינה מטיפנית, אלא מוליכה אותנו לדיון ולעיון בסוגיות אלה באמצעות הומור (שחור וסרקסטי). בעיני זו דוגמא מופלאה לאיכויות הספרותיות של התלמוד. (ובסופו של דבר, אני נותרת עם החרדה מפני מי שעלולים ללמוד את הדברים ברצינות תהומית…)

על הומור וחרדה, תגובה – אלעד איילון

הדברים של אמא שלום לוקים בכפליים. ראשית השימוש ב'טריק' של התייחסות לסוגיה כסוגיה הומוריסטית, יש בו משום התנשאות ופטרונות. במקום להתנגד לדברי הסוגיה מופיע האדם הנאור ופוטר את הדברים בחיוך פטרוני – הלא האמוראים רק השתעשעו. שנית, יש כאן משום עצלות מחשבתית ונטייה ליצירתיות מוגזמת. מה כל כך מעורר צחוק בשאלה האם ניתן להשתמש בבהמה כדופן של סוכה?! האם לא קורה לאף אחד בטיול שהוא מאלתר סוכה למשל על בסיס רכב? נמצא לו איכר לפני 2000 שנה בשדה ומעוניין לאכול בסוכה ארוחת עשר, כיצד יבנה סוכה? האם לא יעלה בדעתו להשתמש בחמור כדופן? אכן ייתכן שפיל אינו חלק מהאפשרויות הזמינות וכניסתו לדיון היא חלק מדיון משפטי שבא לברר את יסודות השאלה, אך עצם השאלה בדבר שימוש בבעלי חיים כדופן – מובן בהחלט. לכך כמובן יש להוסיף את העובדה שהמשנה עצמה, בדף הקודם, דנה בעניין סוכה על גבי גמל וספינה, האם גם כאן המשנה מתבדחת? האם גם כאן השאלה לא במקומה?

מבט ספרותי – בן דרוסאי

מתוך הבלוג זבוב: נדמה שהכיוון הוא התבוננות מוגזמת,אבל לא מהכיוון המשפטי וגם לא מהכיוון המצחיק אלא מהכיוון הספרותי. התלמוד מצייר מצבים קיצוניים ולא מציאותיים בדיוק כפי שקפקא או בורחס עושים את זה,ובדומה למה שקורה אצל שני הסופרים האלה,המקרה המוגזם הגרוטסקי שופך אור על נקודה עמוקה ויסודית בסוגיה הנדונה. אפשר להתבונן בסיטואציה שמוצגת בסעיף הזה: אדם עומד ומהווה דופן לסוכה של חברו בלי שהוא יודע שהוא דופן. מה מטריד בתיאור הזה? ראשית,יש כאן סיטואציה של ניצול.אנחנו משתמשים באדם כבחפץ.אבל יש כאן משהו קיצוני יותר מניצול "משעבד"-זו לא תמונה של אדם שאדם אחר מעביד אותו בפרך או רוכב עליו וכדומה. זו תמונה של אדם המשמש בתפקיד קיר. קיר הוא חלק מהתפאורה של החיים שלנו,מהרקע הדומם הבלתי מורגש של חיינו.הפיכת אדם להיות קיר כזה מפיחה חיים בתפאורה-הופכת אותה להיות דמות. וזו בדיוק חלק ממה שהחג הזה מנסה לעשות-לשאול שאלה על קירות הבית,לגרום לנו להבחין בהם,בעראיות שלהם,בחוסר המובנות מאליה שלהם…