פסק הדין – האח דניאל

ע"א 72/62 – אוסוולד רופאיזן נ' שר-הפנים . פ"ד טז(4), 2428.

========================================

 

ע"א 72/62

אוסוולד רופאיזן

נגד

שר-הפנים

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט כבית-משפט גבוה לצדק

[6.12.62, 19.11.62, 14.3.62]

לפני השופטים זילברג, לנדוי, ברנזון, כהן, מני

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ח' באדר ב' תשכ"ב (14.3.62), המכוון למשיב ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא תוענק למבקש תעודת עולה בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק השבות, תש"י-1950, ותעודת זהות בהתאם לסעיף 7 לפקודת מרשם התושבים, תש"ט-1949, שבה יצויין בטור "הלאום" כי המבקש הינו יהודי.

ש. ירון ו-י. איסרלש – בשם המבקש

צ. בר-ניב, פרקליט המדינה,

צ. טרלו ו-ד"ר מ. חשין, סגני פרקליט המדינה – בשם המשיב

צו

השופט זילברג

הקושי הפסיכולוגי הגדול שנתקלנו בו, מבראשית, במשפט בלתי-רגיל זה, הוא – למרבה הפרדוכס – באותה אהדה רבה ותודה עמוקה שאנו חווים כיהודים לאוסוולד רופאיזן, הוא המומר, "האח דניאל", המבקש שלפנינו. לפנינו אדם אשר, בשנים האפלות של השואה באירופה, חרף את נפשו למוות פעמים אין ספור למען אחיו היהודים, בבצעו את מעשי-ההצלה הנועזים מתוך גוב האריות ממש של הבסטיה הנאצו-גרמנית. הנסרב לאדם זה את משאת נפשו הגדולה: להתמזג כליל עם העם אשר אהב, ולהתאזרח, לא כזר-מהגר אלא כיהודי-עולה, בארץ חלומותיו?

ברם הוקרה זו, והחזקת-טובה מרובה זו, אסור לה שתהא ל"אהבה המקלקלת את השורה"; אסור לה שתשמש עילה לחילול השם והתוכן של המושג "יהודי". לכשנתעמק יפה יפה בדבר ונסקור ונזכור את מלוא האספקטים שבו, נראה כי את אשר האח דניאל מבקש מאתנו הוא: להעביר קו על המשמעות ההיסטורית, המקודשת של השם "יהודי", ולהתכחש לכל ערכי הרוח, עליהם הורגנו כל יום בתקופות השונות של גלותנו הארוכה. ההוד וההילה האופפים את מקדשי-השם בימי ביניים, יחוורו וימוגו על לבלתי הכר, וההיסטוריה שלנו תאבד את המשכיותה הרצופה, ותתחיל לספור את ימיה מראשית האמנציפציה שלאחר המהפכה הצרפתית. קרבן כזה אין איש רשאי לדרוש מאתנו, ואפילו הוא בעל זכויות כל כך גדולות כמו המבקש שלפנינו.

2. השאלה העומדת לפנינו בפשטותה המשפטית הערומה היא: מה משמעותו של המונח "יהודי" בחוק השבות, תש"י-1950, והאם הוא כולל גם יהודי שהמיר את דתו וטבל לנצרות, אך רואה ומרגיש עצמו כיהודי למרות המרתו?

3. עדיין אין אני חותך את השאלה, ואין אני נותן לה תשובה חד-משמעית. רצוני לבחון תחילה את האלטרנטיבות השונות שבה. אך אומר מיד כי אילו הסכמתי לטענתו השניה, החלופית, של בא-כוח המבקש, היא הטענה כי המונח "יהודי" בחוק השבות הוראתו זהה עם ההוראה הדתית של מונח זה בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 – כי אז הייתי מציע לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, ולצוות את שר-הפנים להעניק למבקש תעודת עולה על-פי סעיף 3 (א) של חוק השבות, תש"י-1950. הייתי עושה כן למרות הזרות והמוזרות שבדבר, כי אדם שעבר לדת אחרת מסתמך על מושגיה של הדת שעזב, ועל אף כל הסלידה הגדולה שנפשי סולדת בטיעון שעטנזי שכזה.

ובכן: הדעה השלטת בדיני ישראל – כך נראה לי – היא כי מומר או משומד דינו כיהודי לכל דבר, חוץ (אולי) מאי-אלו דינים "שוליים", שאין להם חשיבות ממשית לגבי השאלה העקרונית. לא אסתמך כאן על עצם המאמר המפורסם "ישראל, אף-על-פי שחטא -ישראל הוא" (סנהדרין, דף מ"ד, ע"א), כי ייתכן באמת (כפי שכבר העירו מחברים) שמידת האגדה מרובה בו על מידת ההלכה. אבל יהא אשר יהא אופיו של המאמר, עובדא היא כי מאמר זה שימש מדרס להלכה בכל הדורות, וסמכו עליו – אם כסמוכין ואם כאסמכתא – כמעט בכל ההלכות שנפסקו לגבי יהדותם, בלשון מסורתית: "ישראליותם", של המומרים. כי דיני ישראל, הם לא רק דינים של ישראל, אלא דינים על ישראל, ואם ההלכה, כפי שיתבהר להלן, מחילה אותם על המומר, הרי שגם הוא "ישראל" הוא, היינו: יהודי.

"למאי הלכתא? דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל-מומר קרינא ביה, וקידושיו קידושין" (יבמות, ד, מ"ז, ע"ב).

"….. והרי הוא כישראל מומר, נפקא מיניה דאי קדיש קידושיו קידושין" (בכורות, דף ל', ע"ב).

"ישראל מומר שקידש אף על פי שהוא עובד כוכבים ברצונו, הרי אלו קידושין גמורים וצריכה גט ממנו" (רמב"ם, הלכות אישות, פרק ד', הלכה ט"ו).

"….. דאף על פי שחטא – ישראל הוא" (מגדל עוז על הרמב"ם שם).

"….. ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין, וצריכה ממנו גט" (טור אה"ע, סי' מ"ד).

"שאף על פי שהמיר דתו, מכל מקום ישראל הוא, דכתיב חטא ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא" (פרישה על הטור שם, ס"ק כ"ב).

"כתוב בתשובת הגאונים: יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אלא הוא, ולא הביאו שום ראיה לדבריהם. וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכנין עליהו כלל, ואף על פי שחטא ישראל הוא, ואם קידש קידושיו קידושין, וחולץ ולא מייבם" (מרדכי, יבמות, פרק ד', סי' כ"ט; אך השווה שו"ת הריב"ש, סי' ו').

"נפלה לפני יבם מומר, יש מי שמתיר אם היה מומר כשנשאה אחיו, ואין לסמוך עליו" (שו"ע אה"ע, סי' קנ"ז, סעי' ד').

אותו "יש מי שמתיר" הוא רב יהודאי גאון (חי בבבל באמצע המאה השמינית) שכתב:

"אי כד נסבה בעלה הוי יבם מומר, לא בעי חליצה מיניה" (הובא במרדכי, יבמות, פרק ד', סי' כ"ח, ובטור אה"ע, סי' קנ"ז).

ועל כך מעיר הטור:

"ולא ידענא ….. מה חילוק יש בין אם היה יבם מומר כשנישאת, או לא" (שם, שם).

והבית יוסף על הטור, הוא רבנו יוסף קארו, תוקף עוד ביתר חריפות את ה"היתר" של רב יהודאי גאון, באמרו:

"ויש לתמוה על מי שעלה על דעתו היתר זה. על רב יהודאי שנכתב בשמו – איני תמה, משום דגמירי דמאור עיניים היה (כלומר: ידוע שרב יהודאי גאון 'סגי נהור' היה, היינו עיוור), ולפעמים היו תלמידיו כותבים בשמו מה שלא עלה על דעתו ….. אך על תלמידיו הכותבים – כן יש לתמוה, ועל בעל העיטור (רבנו יצחק בן אבא מארי, חי בסוף המאה ה-12) שהעתיק דבריהם יש לתמוה למה לא רדפם וכיתתם עד חרמה, דדבר פשוט הוא דאין לדבריו אלו שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, ואוי לו למי שמקל בזה" (בית יוסף על הטור שם, ס"ק ג'; ראה גם שו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' מ"ז, הוצאת ירושלים, תרצ"ז, ע' קכ"ה-קכ"ו).

הצדקת-מה להיתר של רב יהודאי גאון, אך מטעם מיוחד מוגבל למקומו ושעתו של הגאון, מוצאים אנו בספר "בית הבחירה" להרב שלמה ב"ר מנחם לבית מאיר, המכונה "המאירי":

"וגאוני הראשונים כתבו שיבמה שנפלה לפני משומד, זקוקה לו ומתענגת עד שיחלוץ. וקצת גאונים חידשו בה דברים לומר, שאם בשעה שכנסה בעל היה אחיו משומד, אינה צריכה חליצה ממנו ….. ויש מפרשים מתמיהים: שהרי ישראל משומד קידושיו קידושין ….. אלא שנראה לי, שהם סומכים על מה שאמרו בסוף פרק א' (של מסכת יבמות) על עשרת השבטים שבתי דינין שבדורות הללו עשאום כגויים גמורים מרוב מה שנטמעו בהם, והיו גאונים אלו ז"ל דנין שאף בזמן הזה נטמעים ….." (המאירי על יבמות, דף כ"ב, ע"א, הוצאת אלבק, ע' 100-99).

נימוק אחר להבחנת רב יהודאי, והוא נימוק המצוי לגמרי מחוץ לתחום שאלת ישראליותו של המומר, קוראים אנו ב"אור זרוע", חלק א', סי' תר"ה. רב יהודאי גאון, לדעתו של פוסק זה, ניצל כאן את הרעיון של "כל המקדש – אדעתא דרבנן מקדש", וביטל למפרע את נישואיו הראשונים של אחי המומר, עיין שם ודו"ק.

העולה מזה, לכשנדייק, כי גם דעת רב יהודאי גאון אינה גורעת מיהדותו של המומר ולא כלום, כאשר המדובר ביהודי שהשתמד הוא גופו וטבל בנצרות. והן כך נהג האיש שישראליותו עומדת לדיון בפנינו.

ועוד שתי ראיות, אחרונות, ליהדותו המלאה של המומר:

"שומרת יבם דנפלה קמי משומד, לא משתריא אלא בחליצה. מאי טעמא? משום דבקדושתיה קאי ….." (אוצר הגאונים לד"ר לוין על מסכת יבמות, דף כ"ב, ע"א).

"משומד להכעיס קרינן ליה שפיר 'אחיך', דאף על פי שחטא ישראל הוא" (שו"ת בנימין זאב, סי' ת"ו, הוצאת ירושלים, תשי"ט, על פי דפוס ונציה, .(1539

בא-כוח המשיב, פרקליט המדינה מר בר-ניב, טען לפנינו כי אף לפי ההלכה הדתית, המומר לאו ישראל גמור הוא אלא "מקצת ישראל", למחצה, לשליש ולרביע, והא ראיה: הוא אינו נחשב כישראל לגבי ירושה, ריבית וצירוף למנין.

טענה זו אין בידי לקבלה:

ראשית, מן הבחינה העקרונית. יהדות – זו סטטוס, מעמד, ומעמד אינו ניתן לחלוקה. על כגון זה אומרים: יהודי שמענו, למחצה לשליש ולרביע – לא שמענו! חלוקה אריתמטית כזאת מצינו רק (גיטין, דף מ"א, ע"א) לגבי עבד השייך לשני אדונים.

דת ישראל, כמו כל דת אחרת, היא לפי עצם מהותה טוטלית, כל-כוללת, ואינה יכולה לראות עצמה כ"שותף" עם מישהו אחר. הדיברה השניה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", מבטאת במלוא החריפות את האכסקלוסיביות הזאת; והדברים עתיקים.

שנית, גם לגופו של ענין לא צדק פרקליט המדינה בטענתו הנ"ל. אשר לדבר הצירוף למנין – הרי אין להשחית מלים על כך. מוזר מאד וממש אבסורדי היה, אילו מומר המאמין באלהות אחרת, יכול היה להצטרף למנין, בו שאר המנויים מתפללים לאלהי ישראל. יצויין כי לגבי טכסים ריטואליים אחרים, שאין בהם משום "השלמת-מנין", יש אומרים באמת שאפילו המומר כשר: השווה תוס' תענית דף כ"ז, ע"א, דיבור המתחיל אי1

ואשר לענין הריבית: עדיין ספק גדול הוא, אם מומר מותר להלוותו בריבית אמנם בטור יו"ד נאמר:

"עכו"ם שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית" (טור יו"ד, סי' קנ"ט, וכן שו"ע יו"ד, סי' קנ"ט, סעי' ב'); "עכו"ם שכפר בעיקר" הוא יהודי שהמיר את דתו.

כן גם בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן:

"כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, דישראל מומר מותר להלוותו ברבית" (שם, סי' רכ"ד).

אבל דבר זה לא יצא מכלל ספק, כי מרובים הפוסקים החולקים על הטור.

"הורה רש"י שאסור לקחת רבית מישראל משומד, ד'אחיך' קרינן ביה, ואינו נקרא כי אם ישראל משומד וחוטא, דכתיב חטא ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא" (תשובות רש"י, סי' קע"ה, הוצאת ניו-יורק תש"ג, ע' 197-196).

"והמהרי"ל פסק כרש"י וראבי"ה וסמ"ג, דאסור להלוות מומר ברבית" (דרכי משה על הטור שם, ס"ק ב'; וכן גם ספר התרומות, שער מ"ו, חלק א', הוצאת ירושלים תשכ"א, דף רי"ב, ע"א).

נראה הדבר, כי בגלל מחלוקת-הפוסקים ההיא נהגו להחמיר בנדון זה, כמו שכתב הרמ"א, מחבר ה"דרכי משה", בהגהותיו על השו"ע יו"ד, סי' קנ"ט, סעי' ב', עיין שם. על-כל- פנים, אין אנו רשאים להסיק מסקנות מרחיקות לכת, כפי שביקש פרקליט המדינה, מן ההיתר שנוי-במחלוקת הנ"ל.

ונותר לנו דבר הפלייתו-לרעה של המומר בעניני ירושה, שהצביע עליו בא-כוח המשיב כנ"ל. כראיה לדבריו ציטט לפנינו פרקליט המדינה את תשובת רב האי גאון, שהובאה בשו"ת הרשב"א, חלק ז', סי' רצ"ב, וזה לשונה:

"וששאלתם ישראל משומד אם יורש אביו דבר תורה, כך הראונו מן השמים דמשומד אינו יורש אביו ישראל, דכיון המשומד הוא נפק ליה מקדושת ישראל ומקדושה דאבוה, ואשכחן דלא הוי ירושה אלא לבר ישראל דמייחס בתר אבוה, דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא משומד שאינו מתייחס אחר אביו ישראל; ושוב מצינו באברהם אבינו וכו', וכן לירושה אינו יורש אלא זרע שהוא מתייחס אחריו נקראת משפחת אביו על שמו, אבל משומד יצא מאומה לאומה, ואין עושין כן."

פרקליט המדינה מדגיש את המלים "יצא מאומה הלאומה", ורואה בהן יציאה אפקטיבית של המומר מכלל ישראל. לדעתי הוא טועה במקצת בפירוש הדברים, הכוונה כאן לאידיאולוגיה המתנכרת של המומר לעמו, והן (המומרים) "אין עושין כן", המומר אינו רוצה כי תיקרא עליו משפחת אביו. אבל עדיין מצריך תשובה עצם הדין, כי המומר אינו יורש את אביו דבר תורה.

תשובתי לכך כפולה:

(א) גם כאן נטושה מחלוקת רבה בין הפוסקים, ולעומת דעתו של רב האי גאון מצויים פסוקים אחרים הסוברים, כי מן התורה מומר יורש את אביו, אלא שבית-דין או חכמים רשאים לקנסו שלא יירש: רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו', הלכה י"ב; שו"ע חו"מ, סי' רפ"ג, סעי' ב'; ט"ז על שו"ע חו"מ שם ("דמן הדין ודאי ממון של המומר הוא לגמרי"); מרדכי, קידושין, פרק א', סי' תצ"ב, בשם הראבי"ה עיין שם.

(ב) הערה המתייחסת לענין הירושה והריבית גם יחד. המחלוקת היא, אם מומר יורש את אביו; הכל מודים, כי האב הישראלי יורש את בנו המומר (רמ"א חו"מ, סי' רפ"ג, סעי' ב'; באר הגולה שם, ס"ק ח'). וכיוצא בו לענין ריבית: גם הטור וקארו המתירים להלוות את המומר בריבית, אוסרים ללוות ממנו בריבית (טור ושו"ע יו"ד, סי' קנ"ט). הווה אומר, כי גם אם נלך אחרי הפוסקים, כי המומר מותר להלוותו בריבית, ואינו יורש את אביו, דינים אלה כשלעצמם אינם עושים אותו לאינו-ישראל לגבי ריבית וירושה – שאילו כן היתה "גויותו" פועלת בשני כיוונים. אינך יכול לפרוט את מטבע-המעמד למעות יותר מדי קטנות, לשלול אותו לגבי ענין מסויים בלבד, ובאותו ענין גופו – לשלול אותו רק לגבי אחד "השותפים": לווה להבדיל ממלווה, ויורש להבדיל ממוריש. עצם פיצול זה מראה בעליל, כי ענין לנו כאן לא לגירוע ישראליותו של המומר, אלא לחומרו וקולות, מטעמים שונים, שמקורם נעוץ לא "בחפצא" של המעמד, אלא ב"גברא" של בעל המעמד.

כל זה בנוסף על הרעיון העיקרי שהבעתי לעיל, והיינו: כי ישראליותו של המומר המוצאת לה ביטוי משפטי בולט בדיני קידושין, גירושין ויבום, היא מעמד שאינו סובל בכלל פיצול ויחסיות.

4. הוא אשר אמרתי בריש הפיסקא הקודמת, כי אילו סברתי שהמונח "יהודי" בחוק השבות והמונח "יהודי" בחוק שיפוט בתי-דין רבניים, הם היינו הך, כלומר: יהודי על-פי ההלכה של דיני ישראל, הייתי נענה למבקש, ועושה את הצו החלטי.

אך דא עקא – אם אמנם "עקא" היא זאת – כי לא הרי זה כהרי זה, ולא הרי היהודי האמור בחוק השבות כהרי היהודי האמור בחוק שיפוט בתי-דין רבניים. האחרון מובנו דתי, כהוראה המוקצית לו בדיני ישראל, הראשון מובנו חילוני, בהוראתו הרגילה בלשון בני-אדם, ואני מוסיף ומדגיש: כהוראתו הרגילה בפי גוברין יהודאין.

טעמו של דבר ברור, וכמעט שאין צורך לאמרו. חוק שיפוט בתי-דין רבניים בא להרחיב את סמכות הרבנים, וידוע הדבר, בחינת "סוד לכל ברוד", כי סמכות זו נתבקשה וניתנה כדי להרחיב את חלותו – על יהודים – של הדין הדתי היהודי. מכאן כי גם השאלה: מי הוא יהודי, מוכרחה להיפתר אף היא על-פי דיני ישראל. כי אם יכריע בה איזה שהוא שיקול אחר – חיצוני, חילוני, לבר-הלכתי – שוב לא יוחלו כאן דיני ישראל.

לא כן הוא הדבר בחוק השבות חוק זה, עם כל חשיבותו ההיסטורית העצומה, הוא חוק חילוני אשר – מאין הגדרה למונחיו לא בחוק ולא בפסיקה – חייבים אנו לפרש מונחים אלה לפי משמעותם הרגילה, בהתחשב, לצורך סטיה מן השגור, אם המטרה הלגיסלטיבית שהולידה את הוראות המחוקק. ומכיון שחוק השבות הוא חוק ישראלי מקורי ולא מתורגם, הרי הדעת נותנת כי יש לפרש את המונח "יהודי" כפי שאנו, היהודים, מבינים אותו. כי אנחנו "הקרובים אל החלל", ומי כמונו יודע, מה תוכנו ומהותו של המושג "יהודי".

וחוזרת השאלה, למקומה: מה היא משמעותו הרגילה, היהודית, של השם "יהודי" ואם הוא כולל גם יהודי שהתנצר?

5. התשובה לשאלה הנ"ל, היא לדעתי, חדה וברורה: יהודי שהתנצר איננו נקרא "יהודי".

לא באתי להטיף פה דתיות, ואין אני מייצג כאן שום השקפה ספציפית בנוגע להתפתחותו העתידה הרצויה של העם היהודי. יודע אני כי הדעות על הרצוי והמצוי חלוקות מאד בישראל, לפי כל גווני הגוונים של הקשת הרוחנית הרחבה – מחרדים קיצוניים עד אפיקורסים גמורים. אבל דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון (חוץ ממעטים מועטים), והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות. ממשיכים אנו לשתות ממקורות ראשונים. שונה הצורה, שונים הצינורות, שונות המסקנות, אך אין אנו סותמים את הבארות, כי בלעדיהן נהיה עניים מרודים. רק פתי יאמין או יחשוב, כי אנו יוצרים כאן תרבות חדשה, כי – מאוחר מדי! עם שגילו (כמעט) כגיל האנושות, אינו מתחיל AB OVO, ותרבותנו החדשה בארץ תהיה, אף במקרה הקיצוני, רק מהדורה חדשה של תרבות העבר.

כזה וכזה הוא מטענו הלאומי של יהודי בישראל – בין אם הוא דתי, בין אם הוא לא-דתי, ובין אם הוא אנטי-דתי. אם יאבה ואם ימאן, קשור הוא בטבורו אל היהדות ההיסטורית: ממנה הוא שואב את שפתו וניביה, על פיה חוגג הוא את חגיו, וענקי המחשבה עם גבורי הרוח שלה – ביניהם: שרופי ספרד והרוגי תתנ"ו (1096) – מפרנסים את גאוותו הלאומית. האם בתחום זה יימצא "מקומו הגאומטרי" של יהודי שהתנצר? מה יקסום לו בלאומיות זו, והאם לא יראה באספקלריא אחרת – ולא יעריך הערכה אחרת – את קובעת כוס התרעלה, שתינו מצינו בימי הביניים החשוכים? ודאי! האח דניאל יהיה אוהב ישראל, את זה הוא הוכיח, ובזה אינני מפקפק. אבל האח הזה יהיה אוהב מן החוץ – "אח רחוק" – לא יטול חלק ולא יהיה לו יחס אמיתי אל עולמה של היהדות. התערותו בחברה היהודית הישראלית, וחיבתו הכנה אליה, לא ימלאו מקומה של ההזדהות הפנימית החסרה.

ולשם מניעת כל טעות ואי-הבנה ייאמר:

אין לנו ריב כאן עם הכנסיה הקתולית, ואין אנו מזהים, חלילה, את הכנסיה המודרנית של יוחנן ה-23 עם האפיפיורים של ימי הביניים. ודאי וודאי, שאין אנו פוקדים על המומר דניאל את עוונותיו של המומר ניקולאס או פבלו כריסטיאני מן המאה ה-13. בטוחים אנו, כי הוא לא ישטום את ישראל ; הוא יקיים וידרוש יחס הדדי, קורקטי, של "אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו!" אבל הגינותו האישית, האנושית, של האח דניאל, אינה שייכת לענין כלל. השאלה היא, אם הוא רשאי ליטול לעצמו את השם "יהודי", ועל כך עלינו לענות בשלילה.

בא-כוח המבקש טען לפנינו, כי סירוב-הכרה בלאומיותו היהודית של שולחו, כמוהו כהפיכת ישראל למדינה תאוקרטית.

אין ממש בטענה זו, ואני דוחה אותה בשתי ידיים ממש. ישראל – אינה מדינה תיאוקרטית, כי לא הדת מסדירה בה את חיי האזרח, אלא החוק. והמקרה שלפנינו יוכיח! אילו החלנו על המבקש את הקטיגוריות הדתיות של דיני ישראל, היה הוא דוקא נחשב ל"יהודי", כפי שראינו לעיל.

השקפת-היסוד, כי "יהודי" ו"נוצרי" הם שני תארים שאינן מתאחין בנושא אחד, היא נחלת הכל, הן של פשוטי עם והן של מלומדים, כפי שעולה מן הספרים שצוטטו לפנינו על-ידי פרקליט המדינה. למעשה הדבר הוא כל כך פשוט בעיניהם, עד שאין טורחין אפילו להסבירו. הרי כמה קטעים מהם:

"גם הרעיון הלאומי, אף-על-פי שהביא עמו לעולם את מושג הלאומיות היהודית החילונית, לא יכול היה להפקיע בבת-אחת את הקשר העתיק בין 'ישראל' ו'אורייתא', בין העם ובין תורתו. אדרבה, המחשבה הלאומית ניסתה היא גופה להעמיד את הקשר הזה (ההדגשה שלי) על בסיס חדש – לאומי. ולא עוד אלא שאף בשעה שהגיעה לידי הטעמת מהותה החילונית של האומה ….. ביקשה בכל זאת להעמיד את הלאומיות היהודית על 'יהדות' במובן תורה, השקפת עולם או 'אידיאה' מסויימת" (פרופ' יחזקאל קויפמן, גולה ונכר, כרך שני, ע' 361).

"ככל מה שרבו מקרי ההתנצרות של בני מעמדם, נמשכו והלכו לאגן הטבילה גם רבים מן הנשארים ….. ואם מתוך רגש אחדות חדש, אחדות משפחתית ומעמדית עם אלה שכבר נמצאו מעבר ליהדות (ההדגשה שלי)" (פרופ' רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל, דורות אחרונים, ע' 160).

"הדת עודנה הסימן המובהק החיצוני המבדיל את האוכלוסיה היהודית מזו שאינה יהודית. גם האוכלוסיה היהודית וגם הלא-יהודית יודעות היטב, כי דת יהודית פירושה גם לאומיות יהודית, ויכול אדם להיות חפשי ביותר ואף אפיקורוס, ולראות את עצמו יהודי מבחינת דתו, ולהיראות כך גם בעיני הסביבה הלא-יהודית" (יעקב לשצ'ינסקי, הפזורה היהודית, ע' 41).

קיימים הבדלי-ניואנסים וגישות בין המלומדים ההם, אפשר להסכים אפשר לחלוק עליהם, הצד השווה המינימלי הוא, כי אף אחד מהם, מתוך השקפתו, אינו יכול לראות משומד כמשתייך אל האומה היהודית.

גם האינסטינקט הבריא של העם ויצר הקיום שלו, "אשמים" בקביעה הכללית, האכסיומטית, ההיא. כי הנסיון מלמדנו, שהמומרים סופם להיגדע כליל מאילן היוחסין של האומה, מן הסיבה הפשוטה שבניהם ובנותיהם נישאים לבני עמים אחרים. זו גם התשובה שניתנה בשעת הדיון לבא-כוח המבקש, בצעקו חמס על הפלייתו-לרעה של המומר בהשוואה לאתיאיסט. הערתו השובבנית, כי אצל שולחו אין לחשוש לטמיעת צאצאים, היות והוא נזיר קתולי החייב חיי רווקות, היתה – אם נתבטא בחסד – מחוסרת טעם. הענקת הלאומיות היהודית אינה גמול, או עונש, המגיע רק לחשוכי-בנים.

עם סיום סיכומו של פרקליט המדינה, נתעוררה לפתע השאלה: מה היא, אם כן, לאומיותו של המבקש? יהודי – לא ; פולני – גם כן לא, כי הוא ויתר על כך לפני עזבו את פולין, ואם כן, כבן איזה לאום יירשם בתעודת הזהות?

התשובה לכך היא: אין-הכי-נמי! האח דניאל הוא בן-בלי-לאום, והמשבצת עליה מתנוססת הכותרת "לאום", על-פי סעיף 4(ו) של פקודת מרשם התושבים, תש"ט-1949, תישאר ריקה ובלתי ממולאת. ואין כל אנומליות בדבר, כי לא כל מבקש תעודה יכול למלא את כל המשבצות שבה. למשל: בן-בלי-דת.

דעתי היא, איפוא, כי יש לבטל את הצו-על-תנאי.

השופט כהן

בשלושה דברים מסכים אני עם חברי הנכבד, השופט זילברג, ובדבר אחד אין אני יכול להסכים עמו.

אני מסכים שלפי דין התורה, המומר "יהודי" הוא, ואין נפקא מינה שאין מצרפים

אותו למנין, או שהסמיכו בית-דין לקנסו שלא יירש (שו"ע, חו"מ, רפ"ג, ב').

ואני מסכים שאין לפרש את חוק השבות ואת פקודת מרשם תושבים) לפי דין התורה, אלא יש לפרש אותו ואת כל המונחים המצויים בו לפי כללי הפרשנות הנהוגים בבתי-המשפט בישראל לגבי כל מעשי החקיקה של הכנסת. מצדי אוסיף ואומר כי המבחנים המסורתיים הדתיים לענין מיהו יהודי, אינם מעלים ואינם מורידים בפירוש חוק השבות לא המבחנים החיוביים ולא המבחנים השליליים. החוק בישראל הוא שאין דיני הדתות קובעים אלא בעניני נישואין וגירושין בלבד; והגבולות והתחומים המפרידים בין הדין המחייב ובין הדת שאינה מחייבת, הרי הם גבולות ותחומים עליהם מושתת שלטון החוק במדינה ומושתתות זכויות-היסוד של אזרחיה. ועוד אני מסכים לדברי כבוד אב-בית הדין, כי "אין אנחנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות". ומצדי אוסיף ואומר כי חוק-יסוד כחוק השבות המתרגם ללשון הלכה-למעשה את האני-מאמין של המדינה, טעון פירוש – והוא זכאי לפירוש – אשר לא יתכחש לרקע ולרעיון של הקמת מדינת ישראל, אלא יביא לידי הגשמת חזונה ומטרותיה.

ואין אני יכול להסכים כי פירוש שכזה של חוק השבות מחייב או מאפשר שלילת זכויות היהודי מן המבקש העומד לפנינו.

אמת נכון הדבר, כי תולדות העם בתפוצותיו ספוגות דם נקיים לאלפים ולרבבות, שעונו ונתייסרו, נהרגו ונשרפו בידי הכנסיה הקתולית ועושי דברה, על קידוש שם אלהי ישראל. אף הצרות האחרונות שבשואה הנאצית לא שיכחו צרות ראשונות שבהרוגי מלכות ובמסעי צלב ובאינקוויזיציה ובפוגרומים. גם מלחמת הכנסיה ביהדות מלחמה טוטלית היתה: אם לא יכלו להביא את העם לידי שמד רוחני, גמרו אומר להביאו לידי שמד גופני. ומבחינת היהודים שבכל דור ודור אין נפקא מינה, ואין בכך נחמה, שהכנסיה התכוונה כביכול לשם שמים.

אם השכלתי לרדת לסוף דעתו של חברי הנכבד, השופט זילברג, הרי מחייבת לדידו "ההמשכיות" של ההיסטוריה הישראלית, למן הימים הטרופים ההם ועד ימינו אלה, שלא נוכל לעולם לראות כיהודי את מי שכורת ברית עם הכנסיה הקתולית ומצטרף לאחד ממיסדריה. אף שאינה עוד, לא להלכה ולא למעשה, אויבתנו בגוף ובנפש, הרי אין הכנסיה יכולה להתכחש לעברה, כשם שאנחנו איננו יכולים להתכחש לעברנו; ויהודי וקתולי יישארו תמיד בבחינת תרתי דסתרי.

אני אין אני גורס "המשכיות היסטורית" שכזאת. אם ההיסטוריה "נמשכת", ואין לנתקה מראשיתה, אין זאת אומרת שאין היא משתנית ומתקדמת ומתפתחת. נהפוך הוא: מטיבם ומטבעם של הליכים היסטוריים הוא שנוי העתים והמושגים, פיתוח הלכי מחשבה וערכי תרבות, ושיפור מתמיד של ארחות החיים והמשפט. לי נראה כי צו ההמשכיות ההיסטורית הוא לבנות על בסיס העבר. להוסיף אבן על אבן, לחדש ולקדם – ולא לקפוא על השמרים.

לא היה כהקמת המדינה מאורע מהפכני בתולדות עם ישראל המפוזר והמפורד בין הגויים. אם במקומות פיזורינו היינו מיעוט נסבל או נרדף, הרי במדינתנו נהיינו לעם ככל העמים העומד ברשות עצמו; ומה שלא היה מעמדנו כמיעוט, אם דתי או אתני או לאומי או גזעי – במדינתנו יצרנו לנו "מעמד של אומה שוות-זכויות במשפחת העמים" (כלשון ההכרזה על הקמת מדינת ישראל). ומהפכה זאת לא היתה רק בעלת אופי מדיני בלבד: מחייבת היא שינוי ערכים מאלה שעליהם התחנכו בגולה; היא מחייבת רביזיה של המחשבה הגלותית בה הורגלנו מאות בשנים. והדברים גלויים וידועים, ואין אני בא לחדש בהם ולא כלום.

על שערי המולדת, אשר המדינה (כלשון ההכרזה האמורה) "תפתח לרווחה לכל יהודי" מתדפק עתה המבקש דנן ואומר, יהודי אני, פתחו לי שער. ושר-הפנים, הממונה על ביצוע חוק השבות אינו נענה לו, באשר לבוש המבקש גלימת כומר קתולי, וצלב מתנוסס על חזהו, והוא מעיד על עצמו שהוא מאמין באמונתם של הגויים. אילו היה אורז גלימתו ומחביא צלבו ומסתיר אמונותיו, היו השערים נפתחים לפניו, ואין פוצה פה; אך הוא בא בגלוי ובתמים כמות שהוא, ומוצא את השערים נעולים.

אי-אפשר שלא להיזכר באותם היהודית אשר שמרו אמונים לדת אבותם, וכדי שיוכלו להוסיף ולחיות בארצות שנתחבבו עליהם ולקצור את אשר זרעו בזיעת אפם, קיבלו על עצמם למראית עין את דת הנצרות. בקולי קולות צעקו, נוצרים אנחנו, פתחו לנו שער; ואילו היו מגלים פרצופם האמיתי, כלומר אדיקותם בדת ישראל, היו כל השערים ננעלים בפניהם.

נשתנו הזמנים ונהפך הגלגל. למדינת ישראל בא איש הראוה את מולדת ישראל כמולדתו ומשתוקק לבנות ולהיבנות בה, אלא דתו היא דת הנוצרים; האם בשל כך ננעל בפניו את השערים? האם הגלגל החוזר של ההיסטוריה אמנם מחייב שנשלם לו מידה כנגד מידה? האם מדינת ישראל "המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", תנהג בתושביה ובשבים אליה כפי שנהגו שלטונות-הרשע של מלכויות קתוליות?

וזה חזון נביאי ישראל: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ"ו, ב'). ויבואו כהנים לויים וישראליים לא נאמר, אלא ויבוא גוי צדיק: אין הקב"ה פוסל לשום בריה, אלא לכל הוא מקבל; השערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שמבקש ליכנס – ייכנס" (ספרא אחרי מות, שמות רבא, פרשה י"ז).

מן ההודעה שנשלחה למבקש מן הלשכה המחוזית לעליה ומרשם בחיפה ביום 12.8.1959 (מוצג 6 לבקשה) מסתבר כי שר-הפנים סירב לבקשת המבקש להכיר בו כיהודי לענין חוק השבות בהסתמכו על החלטת הממשלה מיום 20.7.19.58 לאמור:

"אדם המצהיר בתום-לב כי הוא יהודי, והוא אינו בן דת אחרת, יירשם כיהודי;" ומאחר והמבקש הוא בן הדת הנוצרית, אין לרשמו "כבן לאום יהודי" ואי לכך אינו "כלול בחוק השבות". לשון אחרת, אילולא דתו הנוצרית של המבקש, לא היו חולקים על כך שהוא יהודי; ואך מפני שהוא בן דת אחרת, גזירת הממשלה היא שאינו יהודי. ואף גם זאת משתמע מן הודעה ההיא, שאין מטילים ספק בתום-לבו של המבקש בהצהירו שהוא יהודי; המכשול היחידי בדרכו הוא אדיקותו בדת אחרת.

רואה אני את החלטת הממשלה כי אדם המצהיר בתום-לב שהוא יהודי, יש לראותו כיהודי לענין חוק השבות; ואין אני רואה את הסייג להחלטה היא, שלפיו אין ההצהרה מועילה אלא אם אין הוא בן דת אחרת. כבר אמרנו שהמבחנים המצויים בדין התורה אינם יכולים לחול על חוק השבות; ואין צריך לומר שמבחנים שהומצאו בבתי-משפט אנגליים לקביעת יהודי מיהו, ואשר הובאו לתשומת-לבנו על-ידי פרקליט המדינה, אינם יכולים לחול על חוק השבות בהעדר קנה-מידה אובייקטיבי הקבוע בחוק עצמו, אין לדעתי מנוס מן ההכרח לייחס למחוקק את הכוונה להסתפק בקנה-המידה הסובייקטיבי – לאמור, הזכות לשוב לישראל נתונה לכל אדם המצהיר שהוא יהודי השב למולדתו ורוצה להשתקע בה. תוספת הדרישה של "תום-לב" שבהחלטה האמורה של הממשלה, בדין יסודה: פשיטא שאין המחוקק מתכוון להעניק את זכות השבות למי אשר רוצה לנצלה למטרות אחרות שהן מחוץ למטרות החוק. אבל התוספת הנוספת, שאין הזכות נתונה אלא ליהודי שאינו בן דת אחרת, חורגת לדעתי מסמכות הממשלה, שאינה אלא לבצע את החוק; ועל-כן הי חסרת תוקף ואינה מחייבת. אילו רצה המחוקק להגביל את תחולת חוק השבות רק לאותם יהודים בלבד שאינם בני דת אחרת, או שמאמינים באלהי ישראל, או כיוצא באלה הגבלות דתיות, היה יכול וצריך לומר כך בלשון מפורשת; משלא אמר כך, יש לפרש ולבצע את החוק כמות שהוא, פשוטו כמשמעו, באופן שאינם מתלווים למושג "יהודי" לא תוכן דתי ולא סייג דתי.

אין אני מתעלם מהעובדה כי ההחלטה האמורה של הממשלה נתקבלה תוך כדי ביצוע פקודת מרשם התושבים, תש"ט-1949, ולא תוך כדי ביצוע חוק השבות הפקודה ההיא מונה, בסעיף 4(ו), בין הפרטים שיש לרשמם במרשם התושבים גם "האזרחות, הלאום, הדת"; והדבקם של דברים אלה לכאורה מצביע על כך שיכול ואדם יהיה בן הלאום היהודי ובן דת לא-יהודית. הבקשה שלפנינו היא לא רק להכרת זכותו של המבקש כיהודי לענין חוק השבות כי אם גם למתן תעודת זהות לפי סעיף 7 לפקודת מרשם התושבים "שבה יצויין בטור 'הלאום' כי המבקש הינו יהודי"; והצו-על-תנאי ניתן לו בהתאם. גם המשיב ראה כנראה את ביצוע חוק השבות ואת ביצוע פקודת מרשם התושבים לגבי המבקש כרוכים ומשולבים זה בזה; על-כל-פנים החיל הוא את החלטת הממשלה לענין המרשם גם על בקשת המבקש לענין השבות. ואמנם נראה לי שאין להבחין ולהפריד ביניהם לענין השאלה העומדת לפנינו, ושהחלטת הממשלה לא תוכל לעמוד גם לענין ביצוע פקודת מרשם התושבים.

העובדה שגם לענין פקודת מרשם התושבים יש להשתמש בקנה-מידה סובייקטיבי בכל הנוגע ללאומו ולדתו של אדם, ולא בקנה-מידה אובייקטיבי, מוכחת מכך שחובת הרישום לפי הפקודה מוטלת על התושב, לא על פקיד הרישום; והתושב יוצא ידי חובתו כשהוא מגיד לפקיד הרישום מהו לאומו ומהי דתו, כשם שהוא יוצא ידי חובתו כשהוא מגיד לו מהי כתבתו. מצוות הפקודה לרשום לאומו או דתו של אדם, אין בה כדי לחייב או להסמיך את פקיד הרישום לחקור, לברר ולהכריע, מהם, מבחינה דתית או אחרת, לאומו או דתו של אדם המבקש להירשם. אמנם רשאי הפקיד, לפי סעיף 6 לפקודה, לדרוש מאת המבקש מסמכים וראיות אחרות; אך עליו להשתמש בסמכותו זו באותם המקרים בלבד בהם התעורר בלבו חשש שמא הצהיר המבקש מה שהצהיר שלא "בתום-לב" אלא למטרות חיצוניות. פקיד הרישום אינו שופט ואינו פוסק, אלא הוא רושם בלבד; והוא אינו רושם אלא את אשר האזרח החייב ברישום אומר לו לרשום. רישום במרשם התושבים שפלוני הוא בן הלאום היהודי ודתו היא הדת הנוצרית, מוכיח אך זאת בלבד, שאותו פלוני ביקש את פקיד הרישום לרשום את לאומו כיהודי ואת דתו כנוצרית. לשון אחרת, הרישום אינו אלא ראיה על הצהרה שנמסרה לפני הרושם; ואין צריך לומר שהצהרה שכזו עשויה ורישום על-פיה אינם יכולים לחייב כל רשות שיפוטית או מינהלית אשר בפניהן עשויה להתעורר השאלה לגופה, מהם לאומו ודתו של אותו מבקש.

נמצא שהחלטת הממשלה המתיימרת להגביל חופשו של אדם להצהיר על לאומו ועל דתו כראות עיניו וכצו מצפונו שלו, שעה שהוא בא למלא חובת הרישום לפי הפקודה, נוגדת את לשון הפקודה ואת רוחה, ואין להגבלה זו גם לענין המרשם כל תוקף מחייב.

מאחר והצהרתו של המבקש כי הוא יהודי נתקבלה כהצהרה בתום-לב – ונוכח החומר שהיה לפני שר-הפנים ולפנינו לא היתה יכולה להתקבל אחרת – זכאי המבקש לתעודת עולה לפי חוק שבות ולהירשם כבן הלאום היהודי במרשם התושבים.

אני הייתי עושה את הצו-על-תנאי החלטי.

השופט לנדוי

קראתי את דבריהם של חברי הנכבדים, שופטים זילברג וכהן, והנני מצטרף בלי היסוסים לדעת השופט זילברג. בלי לגרוע מתוקף דבריו, ברצוני למלא אחריו בהערות מספר.

לכאורה נראה הדבר כפרדוכס שנבוא אנחנו לשלול מן המבקש את התואר "יהודי", כמשמעותו בחוק השבות מטעמים הנעוצים בהמרת דתו, כשהדין הדתי היהודי עצמו מוסיף לראות בו יהודי על אף היותו מומר. אך התמיהה אינה כה גדולה, בשימנו אל לב שהדת היהודית מגיעה לתוצאה זו מתוך השקפת-היסוד הכוללנית שלה, שאין יהודי יכול להוציא עצמו מכלל היהדות, אף אם הוא רוצה בכך בכל מאדו. אין כאן יחס של סלחנות וסובלנות כלפי יהודי שעבר מרצונו לנצרות – אדרבא, היחס הוא של דחיה ובוז גמורים -, אלא התעלמות מן הצעד הזה לצורך קביעת מעמדו האישי כיהודי הנשאר לעולם יהודי. המבקש, כאדם בעל הכרה וגאוה עצמית, לא היה צריך לחפש לעצמו עוגן הצלה בדין הדתי היהודי, המשקיף כך על יהודי הממיר את דתו.

באותו ענין אוסיף עוד שני דברים שהעליתי מתוך מאמרו של פרופ' י. כץ "אף-על-פי שחטא, ישראל הוא" שפורסם בספר היובל לפרופ' ג. שלום (ירושלים, תשי"ח), אליו הפנה פרקליט המדינה את תשומת-לבנו. ראשית, בעל המימרה "אף-על-פי שחטא ישראל הוא" בסנהדרין, דף מ"ד, ע"א בוודאי לא התכוון בדבריו ליהודי שהמיר את דתו. ספק הוא אם בדברם על "מומר" כיוונו חכמי התלמוד בימיהם בכלל אל המקרה הקיצוני של יהודי שלא זו בלבד שחטא בעבודה זרה אלא הוא גם פרש ועבר לדת אחרת. שנית, פירושם המרחיב של רש"י ושל פוסקים אחרים מימי הביניים למימרה זו נבע, כפי הנראה, מן המגמה להקל על האנוסים לא לנעול בפניהם שערי תשובה.

ברם, כפי שמסביר חברי השופט זילברג, גורל הבקשה יוכרע לא על-פי הדין הדתי אלא אך ורק על-פי חוק השבות שהינו חוק חילוני של מדינת ישראל, אשר לזאת אני מסכים בפה מלא לדבריו קולעים. השאלה לפנינו היא למי התכוון המחוקק שלנו בדברו על "יהודי" בחוק השבות.

מדינת ישראל הוקמה על-ידי ציונים על יסודות התורה הציונית, וחוק השבות עצמו נותן ביטוי להגשמת אחד מעיקרי הציונות. מן הדין איפוא שלשם פירושו נשאל לא רק את פי "היהודי מכל ימות השנה" את שאלתנו בדבר יהודי שהמיר את דתו, אלא נתחקה על דרכי מחשתבם של אבות הציונות; ונכון עשה פרקליט המדינה המלומד שהפנה אותנו אל דברי הרצל במכתבו אל ד"ר בודנהימר מיום 12.9.1897 (פורסם באגרות הרצל, כרך שלישי). מעשה ביהודי בשם דה יונג שהתנצר, והוא ביקש להתקבל כחבר בהסתדרות הציונית. בענין זה כותב הרצל בפשטות:

"מר דה יונג כנוצרי אינו יכול להצטרף להסתדרות, נכיר לו תודה רבה אם הוא יעזור לנו בתור בלתי-מאורגן".

מר ירון ציטט בפנינו מתוך מדינת היהודים, שם קובע הרצל שהמדינה לא תהיה תיאוקרטית. אך זוהי ראיה לסתור את בקשת המבקש. הדברים מופיעים שם בסמיכות מקום לאותה הערה על שפת המדינה שתקום, בו הכזיבה רוח נבואתו של חוזה המדינה, וכיום היא מעלה – לאשרנו – חיוך על שפתותינו: הרי לא נדבר עברית זה עם זה. מי מאתנו יודע די עברית, כדי לבקש כרטיס רכבת בשפה זו? והוא ממשיך ואומר:

"השפה המועילה ביותר למשא-ומתן בין הבריות תוכר מאליה כשפה ראשית. הרי שותפותנו הלאומית היא מיוחדת ויחידה במינה. בעצם אנו עוד מכירים זה בזה כשייכים לאותו ציבור רק על-פי אמונת אבותינו".

ולאחר מכן הוא עובר לדיון בענין התיאוקרטיה: האם משום כך תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא ולא! נחזיק את כהני הדת שלנו בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע בקסרקטיניו.

ועתה נשאל את פי אחד-העם, שרעיונותיו ביחד עם חזונו של הרצל יצרו את הסינתיזה של הציונות המודרנית. דעתו על הדת היהודית כקנין התרבות הלאומית שלנו היתה ברורה ואף קיצונית. וכה אומר הוא, אגנוסטיקן בעניני דת (על פרשת דרכים, הוצאת דביר, תשי"ט, ע' רצא):

"לאומיות יהודית שאין בה משום רושם מכל אותם הדברים שהיו נשמת חייה של האומה במשך אלפי שנה ושעל-ידם קנתה לה מקומה המיוחד בהתפתחות הקולטורא של כל המין האנושי – בריה משונה כזו אין אדם יכול לצייר לו במוחו, אלא אם-כן רחוק הוא מרוח עמנו מהלך ת"ק פרסא."

וכעבור שתים-עזרה שנה הוא חוזר ומצטט דברים אלה משל עצמו במאמרו "תורה מציון" (שם, ב-ע' תו), שכדאי מאד לקראו במלואו. זוהי ביקורת חריפה על מאמר שהופיע בשעתו ב"הפועל הצעיר" בו נאמר בין היתר כי אפשר "להיות יהודי טוב ולהתייחס עם זה ברטט נפש רליגיוזי אל הלגינדה הנוצרית על בן-האלהים שנשלח לבני-האדם ובדמו כיפר עוון הדורות". ואחד-העם עונה:

"….. הכרה לאומית 'חפשית' מן העבר הלאומי – זהו 'אבסורד' שלא נשמע כמוהו בשום אומה ולשון. אין מצוי יכול להשתחרר מתנאי מציאותו הטבעיים, אלא אם 'ישתחרר' עם זה גם מעצם מציאותו. וכי יכול האילן להשתחרר משרשיו, הטמונים בעמקי האדמה ושוללים ממנו חופש התנועה?"

ולהלן:

"….. אין בעלי פרזות על 'חופש' יכולים לעמוד במחציתו של עבר זה, לפי שעם כל 'חפשיותם' עבדים הם לרגש השנאה הממלא את לבם אל הדת החיה בהווה, ותמיד הם רואים בדמיונם עדת קנאים רודפים אחריהם להלבישם ציצית ותפילין, ועל-כן מוחלים הם על האושר הלאומי שבעבר, ובלבד שלא יהיו נראים כאילו יש להם איזו שייכות לעניני אמונה ודת שבהווה.

. . . . . . . . . . . . . . .

. . . . . יהודי לאומי, אפילו הוא כופר בעיקר, אינו יכול לאמור: אין לי חלק באלהי ישראל, באותו הכוח ההיסטורי שהחייה את עמנו והשפיע על תכונת רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה. מי שבאמת אין לו חלק באלהי ישראל, מי שאינו חש בנפשו שום קורבת-רוח לאותו 'עולם עליון' שבו השקיעו אבותינו את מוחם ולבם בכל הדורות וממנו שאבו את כוחם המוסרי – יכול הוא להיות אדם כשר, אבל יהודי לאומי איננו, אף אם 'דר בארץ- ישראל ומדבר בלשון הקודש'."

והוא מסיים ומסביר שדרך "ההכרה הלאומית החופשית" הזאת, על השלילה הגמורה של הדת היהודית שבה, עלולה להביא ל"שלילת השלילה" ביחס לנצרות, על-ידי –

"יהודים 'לאומיים' שיאטמו אזנם לשמוע קול דמי אבותיהם הצועקים אליהם מן העבר."

יש אומרים שמאז כתב אחד-העם דברים אלה גבר החש מ"עדת הקנאים" המבקשים בחוסר סובלנותם לכפות אורח חיים דתי על המדינה כולה. אבל אין בכך כדי לשנות את עובדת היסוד של השפעת הדת על מסורתנו הלאומית.

היש צורך להזכיר את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הפותחת בתיאור "הקשר ההיסטורי והמסורתי" של העם היהודי עם ארץ-ישראל, "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם ש"לא חדל מתפלה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית"? ברוח זו הוחק חוק השבות הוא החוק על בנים שבים לגבולם. אין לנתק את משמעות החוק הזה ממקורות העבר, שמהם נשאב תכנו, ובמקורות אלה שלובות לאומיות ודת יחדיו ללא הפרד.

יהודי המנתק עצמו מנחלת העבר הלאומי של עמו, על-ידי המרת דתו, חדל איפוא להיות יהודי באותו מובן לאומי שבא לידי ביטוי בחוק השבות ואין נפקא מינה אם המיר את הדת מטעמים אופורטוניסטיים או מתוך הכרה פנימית כנה, כמו המבקש שלפנינו. הוא מתכחש לעברו הלאומי, אך גם בהווה לא יוכל עוד להשתלב השתלבות אורגנית מלאה בציבור היהודי בתור שכזה, כי בהמירו את דתו הקים מחיצה בינו ובין אחיו היהודים, ומה גם שהמרת הדת לבשה אצלו צורה קיצונית של כניסה אל בין חומות המנזר.

לפי הגדרתו של רופין (מלחמת היהודים לקיומם ע' 11) –

"אדם שייך לאותה אומה, כלומר לאותו קיבוץ לאומי, שלפי הרגשתו מחובר הוא אליו ביותר על-ידי היסטוריה, לשון, תרבות ומנהגים משותפים. אומה, פירושה קבוצת אנשים בעלת גורל ותרבות משותפים."

המבקש הוציא עצמו משותפות הגורל של האומה היהודית, וקשר את גורלו אל כוחות אחרים, שלהוראותיהם הוא מציית גם הלכה למעשה. זוהי המציאות, וכזאת היא עדיין תחושתו של הרוב המכריע של היהודים בימינו, במדינה ומחוצה לה – תחושה הנובעת מרגש לאומי חיובי, ולא מרצון לשלם לכנסיה "מידה כנגד מידה" על יחסה אל היהודים בימים עברו. ואשר לדורות הבאים, כבר רמז חברי, שאיש אינו יכול לדעת מה צפון בחיק העתיד, וכיצד תתפתח ברבות הימים דמותו הלאומית של העם היושב בציון.

בצדק מתח המשיב את הקו המבדיל בין יהודי ולא-יהודי במובן חוק השבות בנקודת המעבר מדת אל דת. מדינתנו מושתתת על חופש המצפון, ועל-כן אין לכפות על שום יהודי, שאינו מאמין, להכריז על עצמו כמחזיק בעקרונות הדת. לדעתי נובע מזה שיהודי הרואה עצמו כבלתי-דתי יוצא ידי חובת רישום הדת לפי פקודת מרשם התושבים, תש"ט-1949, בהודיעו על עובדה זו לפקיד הרושם. אבל אדם המחשיב את האמונה הדתית עד כדי דך שהוא עובר מרצונו מדת אל דת – ועל אחת כמה וכמה המבקש, שהעמיד את הדת במרכז חייו – אצלו נוצרת אותה סתירה גמורה המונעת את הכרתו כיהודי במובן חוק השבות אם כי מבחינת מוצאו הוא נשאר יהודי.

חברי השופט כהן מציע להעמיד את פתרון השאלה רק על הרגשתו הסובייקטיבית של המבקש, ועל הצהרתו בתום-לב לפקיד הרושם. בזה מרחיק חברי לכת מעבר לטענות המבקש ובא-כוחו. המבקש טוען שהוא "נולד כיהודי, גדל כיהודי, סבל כיהודי ומרגיש עצמו יהודי מבחינה לאומית" (פיסקה 39 של בקשתו), כלומר הרגשתו הסובייקטיבית משמשת לו רק כאחד היסודות לתביעתו להכרה כיהודי. מכל מקום, המבחן הבלעדי של חברי השופט כהן אינו נראה לי כלל ועיקר. בוודאי לא זאת היתה כוונת המחוקק, שכל אדם יוכל להכריז על עצמו כיהודי במובן חוק השבות וברצותו הוא יהודי וברצותו הוא חדל להיות כזה, לפי הלכי רוחו העשויים להשתנות מדי פעם. כנות הצהרתו של המבקש ורצונו לעזור בבנין מדינת ישראל – כבודם במקומו מונח, ונחזיק לו טובה מרובה על מעשי גבורתו בעבר, אך עדיין קיים גורם אובייקטיבי גלוי לעין המונע את קבלת בקשתו.

למותר הוא לחזור ולהדגיש, מה שכבר הודגש על-ידי חברי השופט זילברג – שאין בין השאלה שלפנינו ובין השאלה של הפרדת הדת מן המדינה מבחינת המבנה החוקתי של המדינה ולא כלום; ודבריו של הרצל שצוטטו לעיל יוכיחו.

ועוד זאת ברצוני להעיר: הציונות הדגישה ומדגישה את האספקט הלאומי של היהדות, כנגד יריביה הרואים ביהדות אמונה דתית בלבד. אך עובדה היא שגם בימינו מוסיפה ההשתייכות הדתית, ויהא זה רק בדרך שמירה רופפת של כמה ממנהגי הדת, להיות החוליה המקשרת העיקרית בין יהודי הגולה. המרת הדת היא בשביל היהודי בגולה הצעד הראשון לטמיעה לאומית, ולשם כך הוא ממיר את דתו. חוק השבות נכתב בשביל יהודים העולים אל המדינה מן הגולה. זה מבליט ביתר חריפות את החולשה יסודית של פירוש הדיבור "יהודי" בחוק השבות המוצע על-ידי המבקש.

אני מסכים שיש לבטל את הצו-על-תנאי.

השופט מני

גם אני בדעה כי יש לבטל את הצו-על-תנאי ומהטעמים שפורטו על-ידי חברי הנכבדים השופט זילברג והשופט לנדוי. מזדהה אני הזדהות גמורה עם כל מה שנאמר על-ידיהם ואינני חושב כי אוכל ביעילות להוסיף משהו על דבריהם.

השופט ברנזון

מקרהו של המבקש אינו מקרה שכיח של יהודי שנדחף לעזוב את דת אבותיו מטעמים שהורגלנו בהם. בדרך כל משמשים גורמים חברתיים וחומריים מניע להמרת הדת: היטמעות בגויים, נישואי תערובת, שיפור המעמד החברתי או החומרי, קריירה ציבורית, וכיוצא בזה, המביאים לניתוקו של המומר מהעם היהודי ולהתנכרות לערכי היהדות. לא כן הדבר עם המבקש. איש מופלא הוא והרדיפה אחרי הנאות חומריות ותאוות העולם הזה היא ממנו והלאה. הוא נולד כיהודי, גדל כיהודי, סבל כיהודי ופעל כיהודי, וגם כשנפל לזרועות הנצרות לא בחל בעמו. הוא מעיד על עצמו – ומעשיו מאשרים זאת – כי בהכרתו הוא נשאר יהודי מבחינה לאומית והוא טוען כי אין באמונתו הנוצרית כדי לגרוע מלאומיותו היהודית, ועל-כן אין לדעתו לשלול ממנו את הזכות לקבל אזרחות ישראלית כעולה לפי חוק השבות.

לא אבוא לספר את כל תולדותיו של האיש המופלא הזה, הלא הם כתובים (כפי שנאמר לנו) בקובץ מלחמת הגטאות על-ידי המחבר שלמה חרחס. אך רואה אני לנכון להזכיר בקצרה כמה בעלי חשיבות בעברו ולהעלות קווים לדמותו, כפי שהם משתקפים בבקשתו ושפרקליט המדינה לא חלק עליהם ורק טען שאינם עשויים להשפיע על גורל הבקשה.

המבקש נולד בפולין בשנת 1922 להורים יהודים ונתחנך על ברכי היהדות. בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער הציוני "עקיבא" ואחרי סיום לימודיו בבית-ספר תיכון בשנת 1939 היה כשנתיים בהכשרה חלוצית בוילנא כהכנה לעלייתו ארצה. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה ביוני 1941 הוא נתפס על-ידי הגסטפו והושם בכלא אך ברח והצליח להשיג תעודה שהוא גרמני-נוצרי ובתור שכזה נעשה במשך הזמן מזכיר ומתורגמן בתחנת המשטרה הגרמנית בעיר המחוז מיר. בהיותו במיר יצר קשר עם יהודי העיר והסביבה והיה מודיע להם על מזימות הגרמנים ותוכניות פעולותיהם נגד היהודים. כאשר נודע לו שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו היהודי הודיע על כך ליהודי העיר וסיפק להם נשק. על סמך ידיעות אלו נמלטו רבים מיהודים הגטו על נפשם ליערות, כ-150 מהם ניצלו והצטרפו לפרטיזנים, ורובם של ניצולים אלה חיים כיום בישראל. אולם בעקבות הלשנתו של יהודי אחד, שהמבקש מגלה ליהודים את תוכניות הגרמנים, הוא נחקר על-ידי הממונים עליו ואז הוא גילה את פרצופו האמיתי ובגאוה יהודית סיפר שהוא עזר ליהודים מפני שהוא עצמו יהודי. המבקש נכלא אך שוב הצליח לברוח ומצא מקלט בבית-נזירות שם שהה תקופה ארוכה, אך כשנתאפשר הדבר עזב את המנזר והצטרף לשורות הפרטיזנים הרוסיים. הרוסים חשדו בו שהוא מרגל גרמני ודנו אותו למוות. הוא ניצל בנס הודות להופעתו המקרית של יהודי אחד מניצולי מיר אשר העיד על זהותו האמיתית של המבקש. לבסוף זכה לאות הצטיינות רוסי על פעולותיו כפרטיזן.

בהיותו במנזר בשנת 1942 עבר המבקש לדת הנוצרית ובשנת 1945, בתום המלחמה, לבש מדי כומר ונכנס למנזר הכרמליתים. בכוונה, הוא אומר, בחר בנזר זה מתוך ידיעה שיש לו בסיס בארץ ויוכל במשך הזמן להצטרף אליו. בזמן מלחמת השחרור שלנו ופעמים רבות לאחר מכן ביקש רשות מהממונים עליו לאפשר לו לעלות לארץ, ובשנת 1958 ניתנה לו לבסוף הרשות, וכאשר הציר שלנו בווראשה הודיע לו כי יקבל אשרת כניסה לארץ, פנה אל שלטונות פולין בבקשת דרכון ורשות לנסוע לישראל לצמיתות. הנני מביא פניה זו של המבקש במלואה. כי היא מראה בעליל שגם אחרי שעבר לנצרות הוא לא חדל בהכרתו הפנימית ובהופעתו החיצונית לראות את עצמו יהודי לאומי הקשור בלבו ונפשו אל העם היהודי.

"אני הח"מ כהן דת אוסוולד רופאיזן ובמנזר: אב דניאל פונה בבקשה אדיבה להעניק לי רשות לנסיעה לצמיתות לישראל וכן להעניק לי דרכון.

את בקשתי אני מבסס על השתייכותי הלאומית היהודית, ששמרתי עליה למרות קבלת הדת הקתולית בשנת 1942 וכניסתי למנזר בשנת 1945.

הצהרתי עליה בכל ההזדמנויות כשנשאלתי עליה באופן רשמי בין השאר בעת קבלת תעודה צבאית ותעודת זהות. בחרתי במנזר שיש לו בסיס בישראל, בהתחשב בכך שאקבל את הסכמת הממונים לנסיעתי לארץ שאליה אני מתגעגע מילדותי בתור חניך ארגון נוער ציוני. השתייכותי הלאומית ידועה לשלטונות הכנסיה.

אני מאמין שאוכל על-ידי הגירתי לשרת את פולין, שאני אוהב אותה מקרב לב, בין בניה המפוזרים בכל העולם ובין השאר בארץ שאליה אני נוסע. אני מצרף אישור הצירות הישראלית בפולין."

השלטונות הפולניים נענו למבקש רק אחרי שוויתר על נתינותו הפולנית והעניקו לו תעודת מסע מהסוג הניתן רק ליהודים העולים לישראל ועוזבים את פולין לצמיתות. משמע שמבחינת ארץ מוצאו הוא עלה לישראל כיהודי לאחר שניתק את קשריו עמה ולא השאיר לו דרך חזרה אליה. בבואו ארצה ביקש לקבלת תעודת עולה ולהירשם כיהודי בתעודת הזהות שלו, אך בקשתו הושבה ריקם בהסתמך על החלטת הממשלה מיום 20.7.1958 הקובעת בענין הלאומיות היהודית לאמור:

"אדם המצהיר בתום-לב כי הוא יהודי ואינו בן דת אחרת יירשם כיהודי."

פניית המבקש של שר-הפנים אישית לא הועילה גם היא. מר בר-יהודה, שהיה אז שר-הפנים, כתב אל המבקש והבהיר את עמדתו האישית כי –

"עובדת הודעה 'בונה-פידה' בדבר השתייכותו לעם היהודי צריכה (לדעת השר) להיות מספיקה במדינת ישראל לשם הרשמתו של המודיע כבן העם היהודי ללא קשר לשאלת דתו, אשר בזה לא השלטונות החילוניים יחליטו ….. כל מה שקראתי ושמעתי עליך היה בעיני מספיק ללא ספק בכדי להכיר בזכותך לתבוע להכיר בך בתור בן העם היהודי, גם אחרי שאינני בטוח אם במצבך המיוחד היה זה אומר גם אפשרות של התמזגות אורגנית בגוף האומה.

אבל הממשלה החליטה אחרת."

על-כן, אומר השר בפתח מכתבו, כי כשר במדינת ישראל –

"אינו חופשי לפעול לפי הכרתו ונטיית לבו בלבד. עליו לפעול בגבולות החוקיים הקיימים, גם אם הוא נאבק על שינוים או תיקונם."

אינני חושב שאפשר להצדיק את גישתו של השר בר-יהודה לענין מהצד המשפטי אבל לגופו של ענין מזדהה אני עם עמדתו. אילו יכלתי גם אני ללכת אחרי נטיית לב הייתי נעתר למבקש, אלא שלצערי אינני בן-חורין לעשות כן, כי עלי לפרש את הדיבור "יהודי" בחוק השבות לא כרצוני אני אלא כפי שעלי להניח שעלה בדעת יוצריו או יותר נכון במובן שהוא שגור בימינו בפי העם.

נראה הדבר, כי השר בר-יהודה חשב בזמנו שהוא כפות להחלטת המשלה הקובעת מיהו יהודי ומשום כך ביטל את דעתו בפני דעתה. בזאת הוא טעה ללא ספק. בעל הסמכות למתן תעודת עולה לפי חוק השבות הוא שר-הפנים ולא הממשלה. הוא הקובע מיהו יהודי, והוא אינו אנוס כלל לפעול על-פי הדיבור שלה. ככל בעל סמכות חוקית יכול הוא כמובן להימלך בדעת אחרים, אבל בהחלטתו הוא בלתי-תלוי בעצה שקיבל, ובסופו של דבר עליו להחליט ולפעול לפי מה שדעתו ומצפונו אומרים לו.

הכנסת לא ראתה לנכון לגלות את דעתה במפורש מיהו יהודי לצורך חוק השבות והשאירה זאת לשר-הפנים, וכאינסטנציה אחרונה – לבית המשפט. לדעת הממשלה יכולה להיות חשיבות רק במובן זה שהיא מראה על רחשי הרוח והדעה השוררת אצל ראשי המדינה בענין זה, אבל בית-המשפט צריך לתת פירוש לחוק לפי לשונו ובהתאם למטרה אשר כפי הנראה הציב המחוקק לעצמו בחקיקת החוק.

לפרשה הנ"ל עם השר בר-יהודה אין עוד חשיבות מעשית במשפט הואיל ובינתיים היו חילופי גברי במשרד-בפנים ולשר-הפנים הנוכחי אין כל נקיפת מצפון ביחס להחלטת הממשלה המשקפת כנראה את דעתו האישית.

הפרקליטים המלומדים משני הצדדים היו תמימי דעים כי חוק השבות הוא חוק לאומי שבא להגשים את הייעוד המרכזי של מדינת ישראל, הייעוד של כינוס פזורי ישראל, וכי יש לפרש את הדיבור "יהודי" המופיע בו כבעל משמעות לאומית-חילונית ולא דתית, אך הם נחלקו לגבי מהותה של משמעות זו. בעוד שבא-כוח המבקש טוען כי מכיון שהחוק לא הגדיר יהודי כבן הדת היהודית, הרי שהמבקש – שהוא לפי מוצאו והכרתו בן האומה היהודית – נחשב כיהודי והדת והאמונה אין להן שייכות לכאן, טוען פרקליט המדינה כי יהודי שהמיר את דתו הוציא את עצמו מכלל ישראל דוקא במובן החילוני המקובל בעם ובמובן זה – להבדיל מהגישה הדתית – אין הוא עוד בחינת יהודי; ולביסוס השקפתו מסתייע כל אחד מהם בדעות ואמרות של מנהיגים לאומיים ורוחניים, היסטוריונים, חוקרים וחכמים נודעים.

כשלעצמי אינני חושב שאלה יכולים לעזור לנו הרבה, כי כל דעה ואמרה יכולה להיות טובה ומתאימה לזמנה ולמקומה, אך עם שינוי העתים והנסיבות עלולות הדעות וההשקפות להשתנות. והרי מאז שנאמרו הדברים נתחוללו מאורעות כבירים בחיי האומה: עבר עליה נחשול השואה של הנאצים אשר יצאו להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי כולו ללא הבחנה בין מאמינים וכופרים, דתיים ומומרים; וקמה מדינת ישראל אשר עשתה אותנו לעם ריבוני בארצו בעל מעמד בין-לאומי כשאר אומות העולם. המבקש, אילו נפל בידי הנאצים אחרי שעבר לנצרות, לא היתה הנצרות מצילתו מצפרני הטרף שלהם והיה נופל קרבן אצלם כיהודי. משקמה מדינת ישראל והמבקש בא בשעריה, לא תכיר בו כיהודי?

כבר אמרתי, כי אילו מותר היה לי להכריע בשאלה זו לפי הכרתי האישית, לא הייתי מהסס לראות במבקש זה העומד לפנינו כבן האומה היהודית.

בן-יהודה מגדיר את המלה "אומה" – קיבוץ אנשים בעלי מוצא אחד, בעלי לשון אחת ודברי הימים משותפים להם ויושבים על-פי רוב בארץ אחת. אין זכר לדת כסימן-היכר משותף לבני אומה אחת, ואין להניח שהמחבר לא שיווה לנגד עיניו בהגדרה הנ"ל גם את האומה היהודית. ד"ר ארתור רופין בספרו מלחמת היהודים לקיומם אומר ב-ע' 11:

"אדם שייך לאותה אומה, כלומר לאותו קיבוץ לאומי, שלפי הרגשתו מחובר הוא אליו ביותר על-ידי היסטוריה, לשון, תרבות ומנהגים משותפים. אומה, פירושה קבוצת אנשים בעלת גורל ותרבות משותפים."

שוב אין זכר לדת כיסוד המאחד בני אומה אחת, והמושג לאום במובנו הנ"ל מובא שם כמושג נבדל ונפרד מהמושג דת.

במקום אחר, בו מדבר ד"ר רופין על עזיבת היהדות, אומר הוא (ב-ע' 240):

"כניסת היהודים לשותפות הלשונית והתרבותית של הסביבה הנוצרית מביאה אותם לידי מגע-ומשא חברתי עם זו, לידי נישואי תערובת ….. המרת הדת ויציאה מכלל היהדות."

המרת הדת היא השלב האחרון שלפני עזיבת היהדות, אך לא העזיבה עצמה, שהיא שלב נוסף וסופי ביציאה מכלל היהדות.

שייכותו של המבקש ללאום היהודי, מבחינתו הוא, היא כנה ואמיתית. הוא ממוצא יהודי, נתחנך כיהודי וכציוני, פעל וסבל כיהודי וגם כשעבר לנצרות לא ניתק את קשריו המשפחתיים ולא ביקש להוציא עצמו מכלל ישראל. אין זו העמדת פנים אצל המבקש, קפריסה או מצב רוח חולף. הוא עקבי בהשקפתו ובהכרתו יהודית במשך על עשרים שנים שעברו מאז שנכנס בברית הדת הנוצרית, גאה על השתייכותו לעם היהודי ומכריז על כך בכל הזדמנות בכנות ובגאווה יהודית. הוא אינו מסוגם של אלה, שפרקליט המדינה דיבר עליהם, הרואים את השתייכותם לעם היהודי כהשתייכות למועדון חברתי, שהיום אתה נכנס אליו ומחר אתה יוצא ממנו. השתייכותו לעם היהודי שחושלה בסבל וגבורה שמעטים דוגמתם גם בדורנו למוד הסבל והגבורה, היא השתייכות אמת בהכרה ובאמונה, בהכרזה ובמעשה, והאחרון שבהם – עלייתו למדינת ישראל ורצונו לחיות בה ולפעול למענה.

כל זה היה צריך, לפי מיטב הכרתי, להספיק כדי לפתוח לפני המבקש את שערי הארץ כעולה ולרשמו במרשם התושבים כבן הלאום היהודי. אגב, במרשם התושבים נשאל הנרשם בנפרד על האזרחות, הלאום והדת, מה שמראה כי לכאורה הלאום והדת נפרדים זה מזה. המבקש, כאמור, ויתר על נתינותו הפולנית וכבן הלאום הפולני לא ראה עצמו מעודו, וכעת משאינו נרשם גם כבן הלאום היהודי הריהו בבחינת בן בלי לאום. כל כך למה? מפני שעבר לדת אחרת. יהודי כופר בדת, בכל דת, ואף נלחם בה ובכל הקדוש לה, יהודי הוא, והמבקש שמאמין בדת אחרת אך נשאר קשור אל עמו אינו יהודי? אילו הכריז שהוא מאמין בתורת בודהא, תורה שאינה מחייבת המרת דת, וחי חיי נזיר בודיסטי, היה כנראה מוכר כיהודי. ובכן, נזיר בודיסטי – כן, ונזיר נוצרי – לא?

גם אחד-העם, אבי הציונות הרוחנית המודרנית אשר קשר את השקפת עולמו הציונית עם הרוח הלאומית היהודית וראה בדת היהודית חלק בלתי נפרד מעברנו הלאומי, לא גרס שיש להוציא יהודי מהמחנה היהודי אף כשהם מתנכרים לקניני האומה הרוחניים "ושבאמת תהום עמוק מפריד בינם ובין האחרים, המאמינים והבלתי מאמינים יחדיו". במאמרו "תחיה ובריאה" (כל כתבי אחד-העם, הוצאת דביר, ע' רצ"א) מביא אחד-העם את השאלה שקיבל מיהודי אחד, השואלו בגילוי-לב:

"איך ייקרא היהודי האוהב עמו וספרותו וכל קניני הרוח אשר לו, חפץ בתחייתו על אדמת אבותיו ושואף לחירותו, אך יחד עם זה חפשי הוא בדעותיו, במובן הרחב והכולל של המלה הזאת, מכיר את הטבע ואת ממשלת חוקיו בכל זמן ובכל מקום, ואינו מכיר את היוצר, המשגיח הפרטי, ועל- אחת-כמה-וכמה את נותן התורה לעמנו, עם כל התולדות הנובעות מזה – הלנו הוא היהודי הזה או לצרינו? הנוכל להבדילו מכלל העם ולאמור לו: צא מן המחנה?"

לעצם השאלה הוא משיב לאמור:

"היהודי הזה, כפי הסימנים שמסר בו השואל, 'לנו' הוא – כלומר, בן נאמן לעמו ורוחו – לא רק ככל המון המאמינים, כי אם, במובן ידוע, עוד יותר מהם;"

והוא מסביר אחר כך בפרטות מדוע מבחינה לאומית עולה יהודי לא מאמין כזה על יהודי מאמין. אך בסופו של המאמר הוא דן "ביהודים ממין שלישי", אלה שתהום עמוק מפריד בינם ובין האחרים, המאמינים והבלתי מאמינים יחדיו, אלה אשר –

"….. הם מעבירים בקולמוס על העבר, רואים אותו כאילו אינו ומתחילים חיי האומה מהיום, משנבראו הם ונשמע קולם. רגש היסטורי אין בלבם ואינם מוצאים חפץ בו. לא לתחיית העם הקדמון הם שואפים, כי אם לבריאת עם חדש, עם נכרי, מן השברים המפוזרים של החומר הקדמון. אוהבים הם את בני עמם, אחיהם בצרה, אבל אינם יודעים ואינם אוהבים את עצמם, את נשמתו ההיסטורית 'וכל קניני הרוח אשר לו'."

אבל גם את אלה אין לדעתו להוציא מהמחנה היהודי, אלא שאין לתת להם להוליך את העם בדרך שהם חפצים. וכה דבריו:

"נגד יהודים כאלה אנו חייבין להזדיין בכל כוחנו. לא בשביל 'להבדילם מכלל העם ולאמור להם: צאו מן המחנה!' – חלילה! כל הבא אל המחנה אחינו הוא, ואין אומרים לו: צא! – אבל לא כל בא אל המחנה נותנים לו להוליך אותה בדרך שלבו חפץ …..".

זוהי דעתו של אחד-העם, דעה העולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית אשר פסקה כי "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא", אף שהמיר את דתו אין הוא יוצא מכלל ישראל.

אולם העם, כידוע, בחוש השמירה העצמית המפותח שלו, פסק אחרת ונהג אחרת בכל הדורות. בשבילו יהודי שעבר לדת אחרת הפקיע את עצמו לא רק מהדת היהודית אלא מן האומה היהודית ואין לו מקום בקהל ישראל. לא בכדי נקרא יהודי שהמיר את דתו "משומד", כי מבחינה לאומית ראו בו אדם שנכחד ונכרת מהעם, הוא וזרעו אחריו, ובני המשפחה היו קורעים קריעה כמו על המת ומנתקים כל קשר עמו. בהכרת העם יהודי ונוצרי אינם יכולים אינם יכולים לדור בכפיפתו של אדם אחד, יהודי וכומר קתולי – לא כל שכן, הרי הם תרתי דסתרי.

חושבני כי רוח זו היא המפעמת בחוק השבות ובמלה "יהודי" התכוונה הכנסת ליהודי במובנו העממי הנ"ל. בהודיעו על קבלת חוק השבות בכנסת פה אחד, אמר היושב-ראש שהחוק "מסמל את שאיפות עמנו במשך אלפיים שנה". שאיפתו המרכזית של העם בכל הדורות היתה להחזיר עטרת קוממיות העם היהודי לישנה על-ידי קיבוץ גלויות וחידוש החיים הלאומיים העצמאיים שלנו בארץ האבות, ערש הלאומיות היהודית והדת היהודית. כשהופיע מר משה שרתוק (שרת) מטעם הסוכנות היהודית בפני הוועדה המיוחדת לארץ-ישראל של האו"ם ונשאל על-ידי אחד מחבריה מי נחשב על-ידי הסוכנות היהודית כיהודי, ענה מר שרתוק לאמור:

"הייתי אומר באופן טכני ובמונחים של התחיקה הארץ-ישראלית, כי הדת היהודית היא הכרחית. מה שהכרחי הוא שהאיש לא יעבור לדת אחרת. הוא אינו חייב להיות יהודי פעיל ושומר מצוות. הוא עדיין נחשב כיהודי, אבל אם הוא נכנס בברית דת אחרת, שוב אינו יכול לדרוש שיוכר כיהודי. המבחן הדתי מכריע."

דברים אלו, שנאמרו מפי הנציג הרשמי של העם היהודי בפני ועדה של אומות העולם, שיקפו ללא ספק את הדעה השוררת בעם, ואין כל סימן לכך כי מאז שנאמרו לפני כחמש-עשרה שנה בלבד, חלה תמורה בהשקפת הציבוריות היהודית בענין זה. החלטת הממשלה מיום 20.7.58, החוזרת על אותו הרעיון, תוכיח; ובל נשכח כי הממשלה היא בבואה של הרוב בכנסת המייצג את דעת העם בארץ.

מסקנתי הסופית היא איפוא כי יהודי שהמיר את דתו אינו יכול להיחשב כיהודי במובן שהכנסת נתכוונה לו בחוק השבות וכפי שהוא שגו בימינו בפי העם. אינני חושב כי אנו השופטים רשאים לצאת חלוצים לפני המחנה ולפסוק היום את אשר נראה לנו שהוא בוא יבוא במשך הזמן. המשפט הולך בעקבות החיים ולא החיים בעקבות המשפט. אשרי המשפט שהוא משכיל להדביק את קצב החיים ואינו מפגר אחריהם. אכן, רוחות חדשות מנשבות גם בעולם האמונות. במקום שנאה ותחרות הולכים ונרקמים ביניהן יחסי הבנה ושיתוף פעולה, שלא נודעו עד הזמן האחרון. מי יכול היה לפלל שכוהני דת של אמונות שונות יוועדו יחדיו על-מנת להתפלל לשלום העולם או להתריע על עוול חברתי בולט? מי יכול היה לשער כי יבוא יום ואנשי דת יהודיים יבואו בשערי כנסיה נוצרית לטכס עצה עם עמיתיהם הגויים בבעיות ציבוריות משותפות? אבל מציאות חדשה זו עודנה בחיתוליה ולא באה לכלל גיבוש בהכרת העם. זמן רב עוד יחלוף כנראה עד אשר תשתנה הדעה ותפוג ההרגשה המושרשת בעם כלפי הנצרות, שכה הרבתה להרע לעם היהודי ועשתה את ההיסטוריה שלו עקובה מדם יהודים שמתו על קידוש השם. עד אז אין להכיר במבקש כיהודי לפי חוק השבות ולפיכך מסכים אני שיש לבטל את הצו-על-תנאי.

לפיכך הוחלט ברוב דעות לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את הבקשה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' בכסלו תשכ"ג (6.12.1962).