פעולותיהן של יק"א ופיק"א בארץ-ישראל

בשמונה-עשרה השנים הראשונות – מתרמ"ב (1882) עד תר"ם (1900) – הניח הברון את היסודות לישוב היהודי בארץ ישראל, ע"י החזקה ישירה של המושבות וניהולן באמצעות הפקידות שלו. בתקופה זו השקיע במפעל ההתיישבות בארץ כארבעים מליון פראנק ומעלה, בעוד אשר תנועת "חובבי ציון" כולה הצליחה לאסוף רק כשני מיליון פראנק בלבד.

באותם הימים ממש, התעורר גם ברון יהודי אחר, אף הוא מפאריס – מוריס הירש – שנחשב לאחד מעשירי אירופה, אם לא העשיר שבהם, לפעולה למען היהודים הסובלים והנודדים ממזרח אירופה. הוא הקים חברה בשם יק"א (חברה להתיישבות היהודים) בעלת הון עתק, לשם ישובם של היהודים פליטי רוסיה, בארצות אמריקה ובעיקר בארגנטינה. בשנת 1896 נפטר הברון הירש והוריש רכוש עצום לחברת יק"א. הברון רוטשילד היה מעוניין שחברה זו תיכנס לפעולה נרחבת בארץ-ישראל. בראשית 1900 הוא הגיע להסכם עם חברת יק"א, לפיו הוא מעביר לה את ניהול המושבות בארץ-ישראל. במסגרתה הוקמה מועצה פלישתינאית בראשותו, והוא העמיד לרשותה סכום של 15 מיליון פראנק זהב, כדי שהחברה תמשיך בפעולות ההתיישבות. פקידות הברון בוטלה. חברת לק"א ניהלה את העניינים על בסיס כלכלי בלבד, מעתה חדלו המושבות לחיות "על חשבון הברון". האיכרים כפרטים והמושבות כציבור היו חייבים לנהל את ענייניהם בחסכנות, בחריצות ובתבונה. הם נאלצו מעתה לעמוד על רגליהם שלהם. המושבות הגיעו ל"בגרות".

חברת יק"א הרחיבה את הישוב, ע"י הקמת מושבות חדשות והגשת עזרה כלכלית נרחבת למושבות הקיימות, כשהברון עצמו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. חששותיהם החמורים של האיכרים ו"חובבי ציון", מהעברת ניהול המושבות ליק"א, נתבדו חיש מהר. להיפך – באה תקופת תנופה והתבססות. חברת יק"א פעלה עד שנת 1923 (תרפ"ג). באותה שנה הכריז הברון על הקמת חברת פיק"א (תוספת פ' – פלסטינה), שתפעל בארץ-ישראל במקום יק"א ושתמשיך את פעולותיה ברחבי העולם. בראש החברה הועמד בנו ג'יימס.

מפעלו של הברון הירש בעולם ובמיוחד בארגנטינה – נכשל כישלון חרוץ. רק מה שנעשה בארץ-ישראל נשא פרי. לאחר שנים רבות הסביר זאת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת-ישראל כך: "למפעלו של הברון הירש לא הייתה כל אחיזה בנפשו וברצונו ההיסטורי של העם היהודי, בשעה שמפעלו של רוטשילד ינק כולו ממעיין הכיסופים המשיחיים של האומה העברית, לגאולה במולדת העתיקה".