פקודת נזיקין – כוונה

סעיף 23 לפקודת הנזיקין - מדינת ישראל

"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

בחוק הישראלי יש תנאי שמחייב כוונה כדי שהתקיפה תיחשב. יש להבהיר שהדיון כאן הוא במישור הפלילי (המדינה מול האזרח) ולא דיון אזרחי שבו אדם יכול לתבוע את התוקף על הנזק שנוצר בגלל הפגיעה, גם אם נעשתה שלא בכוונה.

האם זה מה שמוגדר במשניות בבבא קמא? השווה לסוף משנה א – "אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכון".