צפת

צפת - ההתחלה

האם שמעת על זקני צפת? למה דווקא צפת מכל יישובי הארץ מתקשרת לזקנים ולוותיקים שזוכרים את ההיסטוריה הרחוקה? אולי משום גילה המופלג של העיר עצמה? מסתבר שלא. אפילו טבריה מבוגרת באלף שנה מצפת! ובכל זאת לא שומעים הרבה על זקני טבריה…
מסתבר שצפת היא עיר צעירה יחסית בתולדות ארץ ישראל. הידיעות הראשונות על צפת הן מסוף המאה ה11-, מן הימים שבהם כבשו הצלבנים את ארץ ישראל במסע הצלב הראשון (1098). בתקופה שלאחר הכיבוש הייתה צפת עיר צלבנית מבוצרת עם מצודה בראש ההר. אך ככל הידוע לא היו בה יהודים באותה תקופה.

צפת במאות ה-12 וה-13

בשנת 1188 כבשו המוסלמים, בפיקודו של צלאח א-דין, את צפת מידי הצלבנים. בעקבות הכיבוש המוסלמי הגיעו לצפת במאה ה-12 היהודים הראשונים והתיישבו בה.
מסמכים שנשתמרו מן המאה ה-13 מעידים על היהודים בצפת: שמואל בן-שמעון, נוסע יהודי מצרפת שסייר בארץ ישראל בשנת 1210, דיווח על קהילות קטנות של יהודים בגליל, בין השאר בצפת ובברעם. היו אלה קהילות כפריות שהתפרנסו בעיקר מגידולי חקלאות. במכתב מן המאה ה- 13 שנמצא בגניזת קהיר נזכרים יהודים מן הגליל – מצפת, מביריה, מעין זיתים, מגוש חלב ועוד.

תקופת הזוהר של צפת - המאה ה-16

במשך 500 השנים הראשונות לקיומה, עד למאה ה-16, הייתה צפת אחת מיישובי הגליל הקטנים – ותו לא. ואז, במאה ה-16, הפכה צפת לעיר מרכזית של ארץ ישראל כולה: מרכז מסחרי-כלכלי וגם מרכז תרבותי-רוחני. פריחה זו של העיר צפת באה בזכותם של יהודים ואנוסים, גולי ספרד, שעלו לארץ ישראל אחרי גירוש ספרד ובחרו להשתקע בצפת. לגולי ספרד – שרבים מהם היו סוחרים – הציעה צפת אפשרויות כלכליות מעניינות: בעיר הייתה תעשיית אריגים, והיא שימשה מרכז מסחרי לאזור כולו.
גם מבחינה ביטחונית שפר מצבה של צפת במאה ה-16: בשנת 1549 בנה הסולטאן הטורקי סולימאן חומה מסביב לעיר והציב עליה שמירה קבועה של חיילים.
ומה היה חסר בצפת של המאה ה-16? אפילו בתי קפה היו בה – "חנויות קהווא" שהיו פתוחות עד שעת לילה מאוחרת, עם שמירה צמודה של "נטורי דשוקא" – שומרי השוק – ששמרו על החנויות מפני שודדי הסביבה.

אוכלוסיית צפת במאה ה-16

במאה ה-16 לא עסקו בארץ ישראל בסטטיסטיקה, אבל כבר אז נעשו רישומים מקיפים לגבי גודל האוכלוסייה של יהודים ומוסלמים בארץ ישראל.
נתונים אלה מצויים בפנקסי מס הקרקעות של השלטון העותמאני במאה ה-16, ורוב החומר נשמר עד היום בטורקיה – בארכיונים באנקרה ובאיסטנבול.
ואלה הנתונים על צפת במאה ה-16:

הנתונים בטבלה כוללים רק את משלמי המסים (מס הקרקעות) ולא את כלל האוכלוסייה. כל מי שהיה פטור מתשלום מסי הקרקעות – כגון אלמנות ויתומים – לא נכלל בנתונים.
ועוד משהו: מסתבר שנוסעים רבים היו מגזימים במספר התושבים שעליהם דיווחו בספרי המסע שלהם, לדוגמה: המספרים שמביא הנוסע התימני זכריה אלצאהרי והנתונים שמביא האיטלקי מנטגזה, שניהם מן המאה ה-16, הסתברו כמוגזמים מאוד. לעומת זאת שלושה נוסעים ספרדים מן המאה ה-16 הביאו בחיבוריהם מספרים דומים להפליא לנתונים בפנקסי המס של השלטונות העותמאנים.

צפת כמרכז מסחרי (המאה ה-16)

בצפת של המאה ה-16 הייתה תעשיית בדים ובגדים שכללה בתי מלאכה לטווייה, לאריגה ולצביעה וכן בתי מלאכה לחייטות ולתפירה. האריגים והבגדים מתוצרת צפת היו סחורה מבוקשת בארצות שסביב הים התיכון – טורקיה, מצרים, סוריה, יוון וגם איטליה.
בתי המלאכה של צפת סיפקו בגדים גם לאנשי הצבא הסורי בדמשק ובחאלב. בתי המלאכה והחנויות שבהם ייצרו ומכרו בדים ובגדים היו מרוכזים בשוק מיוחד.
רבנים ותלמידי חכמים שחיו בצפת בחרו להשתלב בתעשיית האריגים ולהתפרנס ממנה, ולא להזדקק לתמיכה כספית של הקהילה.
שוק נפרד היה בצפת לתוצרת החקלאית של יישובי הסביבה הכפריים, ובו נמכרו תבואות, גבינות, קטניות ופירות, שמן ובשמים ועוד. גם לצורפים ולסוחרים בכסף ובזהב היה שוק מיוחד – שוק ה"צאגה".
למרכז המסחרי של צפת במאה ה-16 – שכלל שווקים, חנויות ובתי מלאכה – היו שומרי לילה מיוחדים, שומרי השוק, שנקראו בארמית "נטורי דשוקא".

תעשיית הדפוס בצפת

בשנת 1470 כ-30 שנה לאחר המצאת שיטת הדפוס – כבר יצאו לאור כ- 200 ספרים מודפסים בעברית. רובם נדפסו באיטליה. 100 שנה אחר כך, בשנת 1577, נפתח בצפת בית הדפוס העברי, שהיה חלוץ הדפוס בארץ ישראל. מייסדו, אליעזר אשכנזי, היה בעל בית דפוס בפולין, שעלה ארצה כדי לפתוח כאן דפוס עברי.
אליעזר אשכנזי הביא אתו לצפת את כל ציוד הדפוס וגם פועלי דפוס, וקיווה כי לספרים שידפיס יהיה ביקוש בארצות הגולה. אך תקוותו של אשכנזי המדפיס נכזבה, ולמרות הרמה הטכנית הגבוהה שבה נדפסו ספריו – לא היה להם ביקוש. לאחר שהוציא לאור שישה ספרים נאלץ לסגור את בית הדפוס, ואת האותיות העבריות שלח לדמשק, שם נפתח בית דפוס עברי.
ועוד פרט קטן: חמישה מתוך ששת הספרים שיצאו לאור בצפת – לא רק הודפסו בצפת, אלא גם נכתבו בה על-ידי אנשי צפת.

255 שנים לאחר פתיחתו (וסגירתו) של בית הדפוס העברי הראשון בצפת נפתח בעיר מחדש בית דפוס עברי: בשנת 1832 הגיע לצפת מדפיס יהודי מרוסיה ושמו ישראל בק. כמו קודמו, גם בק הביא אתו את ציוד הדפוס ואת הפועלים, ופתח בית דפוס בצפת.
רעש האדמה שפקד את צפת בשנת 1837 גרם לסגירת בית הדפוס – חמש שנים בלבד לאחר ייסודו. בית הדפוס הועבר לירושלים – וכך נפתח בשנת 1840 בית הדפוס העברי הראשון בירושלים.

צפת כמרכז רוחני (המאה ה-16)

בשונה מערים אחרות, ובמיוחד מירושלים, לא היו תביעות דתיות מצד הנוצרים או המוסלמים לגבי צפת. וכך יכלו היהודים לחיות בצפת ולהקים בה מרכז רוחני בלי הפרעה מצד בני הדתות האחרות.
רבים מגולי ספרד עסקו בקבלה, והם ייחסו לצפת קדושה מיוחדת בזכות קִבְרֵי התַנאים שבאזור. מוקד משיכה מיוחד היה קברו של שמעון בר-יוחאי, אשר המסורת מייחסת לו את חיבור ספר הזוהר – החיבור המרכזי של הקבלה. וכך הפכה צפת למרכז רוחני של הקבלה והמקובלים, ובראשם – האר"י, רבי יצחק לוריא.

דמות מרכזית בצפת של המאה ה-16 היה יוסף קארו, שעליו כתב בחרוזים זכריה (יחיא) אלצאהרי בספר מסעותיו – "ספר המוסר" (כדאי לקרוא על ).

חיים ויטל

חיים ויטל נולד בצפת למשפחה ממוצא איטלקי, ונמנה עם המקובלים, אנשי הקבלה המפורסמים של צפת במאה ה-16. ויטל היה תלמידו הקרוב של האר"י, והוא גם שהעלה על הכתב את תורת הקבלה של האר"י, שלא נכתבה בידי האר"י עצמו. חיים ויטל כתב ספרים בנושאי קבלה ובנושאים אחרים, ובהם ספר אוטוביוגרפי ששמו "ספר החזיונות" על חייו בין מקובלי צפת. כתיבתו של ויטל מצטיינת בסגנון יבש וענייני ורחוקה מלשון המליצה הנהוגה בזמנו.
עד שנות ה- 40 לחייו חילק חיים ויטל את זמנו בין צפת לירושלים. בשנת 1598 עבר להתגורר בדמשק ושם נפטר.

החבורות בצפת

החבורות של צפת היו שם דבר בחיי הקהילה בעיר במאה ה-16. התופעה של התארגנות בחבורות על בסיס חברתי-דתי הייתה חידוש שהביאו לצפת מגורשי ספרד והאנוסים בראשית המאה ה-16.
החבורות היו מלוכדות מאוד מבחינה חברתית ודתית: בני החבורה נהגו ללמוד יחד, להתפלל יחד באותו בית כנסת ולסייע זה לזה בשעת שמחה או צער.

אחד המאפיינים של חיי החבורה היה הדגש על השמחה – על הרצון לשמוח ולשמח, למשל – בני החבורות נהגו לשמח חתן וכלה בשירה ובריקודים, בערב שבת נהגו לצאת לחיק הטבע בבגדים לבנים ולקבל את השבת בשירה – ועוד מעשים דומים.
החבורות הנהיגו גם מנהגים דתיים, כמו תיקון ליל שבועות. מקצת מנהגי החבורות התקבלו במשך הזמן בתפוצות השונות, והם קיימים עד היום.
במהלך המאה ה-16 נוצרו בקהילה היהודית של צפת מתחים חברתיים ואישיים שנבעו גם מפערים כלכליים וגם מהבדלים בארצות המוצא. החבורות ניסו לטפל במתחים חברתיים אלו, ועדות לכך מוצאים בספר שכתב חיים ויטל:

"בשנה ההיא (שנת ש"ל – 1570) הסכימו קצת תלמידי חכמים שבעיר צפת, יראי ה' וחסידים, להתקבץ יחד כולם בבית הכנסת בכל ערב שבת ולספר כל אחד מַעֲשָיו לפניהם, אם טובים ואם רעים, מה שעשה בשבוע ההוא, כי על-ידי זה יתבייש האדם ויחדל מלחטוא.
ואמרתי להם: אין אני מסכים עמכם בכך – כי מי יערב אל לבו (=מי יעז) לגלות מעשיו הרעים לאחרים?…"

© חיים ויטל, ספר החזיונות, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ז-1957, עמ' נ"ב.