קהילת טהרן

העיר טהרן עלתה לגדולה בסוף המאה ה- 18, כששושלת קאג'אר עשתה אותה לבירת הממלכה. הנוסע דוד דבית הלל מצא בטהרן כמאה משפחות יהודיות בשנת 1828, ושד"רים ומבקרים אחרים (דוגמת י' וולף, בנימין השני, א' נוימרק) מעידים על גידול ביישוב היהודי בהמשך המאה התשע-עשרה.

יהודים עסקו במלאכה ובמסחר זעיר, וברוכלות (שטיחים, בדים, עתיקות וחפצי נוי); רק מעטים זכו לעמדות מרכזיות במשק, בגלל הגבלות המגע עם היהודים ה"טמאים" לפי ההלכה השיעית. רופאים מבני הקהילה זכו לפרסום עוד לפני שי' א' פולאק, יהודי מאוסטריה, נתמנה בשנות החמישים למאה ה- 19 פרופסור בבית-הספר לרפואה בטהרן ויועץ רפואי פרטי לשאח.

בעקבות התערבות אישית של משה מונטפיורי ואדולף כרמיה חל שיפור במעמדם המדיני והחוקי של יהודי אירן במחצית השנייה של המאה; ובעקבות הרפורמה החוקית בימיו של מוזאפר אד-דין הוענקה להם אזרחות (1906). כעבור כמה עשרות שנים ניתן ליהודים לשגר צירים לפרלמנט.

תחת שושלת פאהלאווי (משנת 1925) חל שיפור נוסף במעמד יהודי אירן, ומוסדות יהודיים בין-לאומיים, ובפרט הג'וינט, עשו רבות בתחום החברה, הטיפול הרפואי והחינוך.

אגודה ציונית נוסדה בטהרן עוד לפני פרסום הצהרת בלפור ב-1917, ותחייה תרבותית ולאומית הביאה לגל עלייה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחריה.

בין חשובי העדה היו שלמה כהן-צדק, שחיבר ספר דקדוק עברי ראשון ליהודי פרס; אליהו חיים מורה, בעל שלושה חיבורים בתולדות ישראל ביהודית-פרסית; סולימאן חיים, עורך עיתון ציוני בפרסית; עזיז נעים, שכתב על תולדות התנועה הציונית במקום; וקרמאניאן, שתירגם לפרסית את תולדות חייו של הרצל.

בין ראשוני העולים היה מולה חיים אלעזר. בנו, חנינה מזרחי, מורה ומחנך בירושלים בין החומות ערב מלחמת השחרור, פירסם מחקרים על חיי העדה בארץ.

ב-1970 חיו בטהרן 40,000 יהודים, שהיו 55 אחוזים מכלל הקיבוץ היהודי במדינה, ביניהם יוצאי משהד, בוכרה, בגדד ומקומות אחרים במזרח התיכון, ואשכנזים יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה. בזכות הפיתוח הכללי חל שיפור גם במצבה הכלכלי של דלת-העם ברובע היהודי; כמו-כן הוקמו מוסדות להקלת מצוקתם, דוגמת בית-חולים (משנת 1958) ובית תמחוי מטעם הג'וינט.

בטהרן שכנו מרכזי ארגון הנוער היהודי וארגון הנשים היהודיות, הקונגרס האירני-יהודי וסניפים של הקונגרס היהודי העולמי. רשת החינוך היהודי הקיפה 15 מוסדות של "כל ישראל חברים" (מהם שני תיכונים) ובתי- ספר של "אורט" ו"אוצר התורה". מאות ילדים למדו במוסדות של המיסיון ואלפים בבתי-ספר ממשלתיים. רב יחסית היה מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת טהרן. עם זאת עדיין רבו הילדים שלא קיבלו חינוך כלל (ב-1957 נאמד מספרם ב-3,000). ועד הקהילה נבחר על-ידי נכבדי המקום; אב בית-הדין קיבל את שכרו מקופת הממשלה ולפסקי הדין שלו ניתנה גושפנקה רשמית.

בשנת 1979, ערב "המהפכה המוסלמית", חיו באיראן 80,000 יהודים, בטהרן 60,000, בשיראז 8,000, בקרמאנשה 3,000 והשאר – בערי קוזיסטאן.

אחרי המהפכה ועם התבססות משטרו של חומייני, השתנה לרעה היחס ליהודים והחלה תעמולה אנטישמית (כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" והכחשת השואה). 13 יהודים נידונו למוות והוצאו להורג באשמות שונות, האחרון פאיסאלה מכובד, הוצא להורג בפברואר 1994. חיי הקהילה היהודית באירן נעשו פגיעים. היהודים החלו לעזוב את אירן לכל מיני מקומות, ורבים עלו לישראל.

בשנת 1997 ישבו באירן רק 25,000 יהודים, רובם היו מרוכזים בטהרן. שלשה בתי כנסת פעלו בעיר, רב לא כיהן שם משנת 1994. בית העלמין היהודי מדרום לטהרן עמד בפני הריסה עקב תכניות בנייה. בבתי הספר היהודיים (היו בעבר כעשרים באירן כולה) מונו מנהלים מוסלמים. בשלושה בתי ספר בטהרן היה עדיין רוב של תלמידים יהודים, תכנית הלימודים מוסלמית ואת התנ"ך לימדו בשפה הפרסית. ארגון "אוצר התורה", הממונה על לימודי יהדות, אירגן שעורי עברית בימי ששי. השבת אינה מוכרת רשמית במדינה.

בין עשרות אלפי היהודים, שעזבו את אירן מתחילת המהפכה והשאירו אחריהם רכוש עצום, היגרו הרוב לארצות הברית (בעיקר לקליפורניה ולניו-יורק), לישראל, לבריטניה, לצרפת ולגרמניה. היהודים מאירן ייסדו קהילות מכובדות במקומות שבהם התיישבו, והם משמרים רבים ממנהגיהם המיוחדים.