קווים אופייניים למעגל החיים במדינת ישראל

ברית מילה וכניסה לעולם הלימודים

במחזור החיים שהתעצב והלך ביישוב ובמדינת ישראל כמעט לא התעורר ויכוח על ברית המילה עצמה. חוץ ממקרים ספורים התקבלה ברית המילה כמעשה מחייב. יש להניח שהטקס הכרוך בכך הובן במשפחות החילוניות, ובכלל זה גם אלו שנמנו עם ההתיישבות העובדת, כטקס כניסה למשפחה ולעם ולא כאקט אמוני–תיאולוגי. בקיבוצים פרץ לעתים ויכוח סביב השאלה: היכן לקיים את הטקס – בבית החולים או בקיבוץ, והאם לשמור על כל דפוסיו הדתיים ? היה מקרה בקיבוץ אחד שהתעורר ויכוח, אך הוא היה בין האב שביקש לוותר על ברית המילה לבין הקיבוץ שעמד על כך שהטקס מחייב. בחלק גדול מהמקרים הטקס לא היה פומבי ונעדר ממנו במידה רבה הערך הסימבולי; לעתים קרובות הוא נערך בבית החולים. מחוץ ליישובי ההתיישבות העובדת חלק ניכר מהמשפחות החילוניות נהגו לערוך טקס ברית מילה דתי, אם במתכונת המוכרת של אולם שמחות ואם במסיבה צנועה בחוג המשפחה, אבל תמיד היו אלה שנמנעו מכל היבט טקסי ועשו את המילה בבית החולים, לעתים קרובות בידי רופא ולא בידי מוהל. מדי פעם נשמעו קולות, בעיקר בין רופאים, על נזק רפואי אפשרי לנימול, אך הם לא הצליחו לערער את הקונסנזוס המקיף סביב ברית המילה, שמרבית החילונים מבצעים אותה בתוקף המוסכמה בדבר היותה אות השתייכות לעם היהודי ומתוך תחושה שהטקס, המשפחתי בעיקרו, מעיד על סולידריות משפחתית. ראוי עם זאת לציין שיש ארצות, כגון ארצות הברית, שבהן מבוצעת מילת בנים בחלק ניכר של האוכלוסייה הלא יהודית, גם בלי שנלווה אליה טקס כלשהו.

את המקום של טקס הכניסה לחדר המסורתי, לימוד האלפבית וסיפורי החומש תפס בחיים החדשים טקס הכניסה לבית הספר. זהו טקס לאומי באופיו, עם היבט משפחתי לא מבוטל, העומד על מסורת בית–ספרית מובהקת. המשפחה מוסרת בו חלק מסמכויותיה החינוכיות לידי בית הספר, לחברה. בבית הספר לומדים גם את סיפורי המקרא, אך הם מצטרפים לטקסטים חדשים, לסיפורי עלילות של חלוצים, של גיבורים היסטוריים, ולספרות ילדים שפלשה בסערה לעולם הילדות החדש. בית הספר החדש משתמש בזמר, באמנות הפלסטית, בתרבות הגוף, כחלק בלתי נפרד מתהליך ליווי הצמיחה מילדות לנעורים. בתהליך זה של גיבוש אורח החיים לילד תופסים מקום מיוחד אמצעי התקשורת, הרדיו, הטלוויזיה ועתה האינטרנט, שעשו מהפכה באורח החיים ובחיי היומיום של הילדים.

בר מצווה ובת מצווה

טקסי הבר מצווה החדשים עברו גלגולים רבים. בחברות חילוניות שונות הם היו לטקס מעבר מעולם הילדות אל עולם הנעורים. בחברה החילונית היישובית נהגו משפחות רבות לערוך טקס בר מצווה מסורתי, שכלל גם "עלייה לתורה" בבית הכנסת. התנועה הקיבוצית, שבשנות ה-20 נעשתה לגורם המשפיע בעיצוב דפוסים חדשים לחגי ישראל ולמועדי מחזור החיים, לא הקדישה באותה תקופה מחשבה יצירתית לטקסי הבר מצווה פשוט כי רק בסוף אותו עשור הגיעו ילדי קיבוץ ראשונים לגיל הבר מצווה. רק במהלך העשורים הבאים התפתחו דפוסים חדשים של חגיגות הבר מצווה.

תנועות נוער בעלות אתוס צופי, שאימצו את שנת הבר מצווה, ביקשו לנצל אותה כדי לפתח בקרב חניכיהן כישורי הישרדות ופעילות בחבורה לטיפוח הצד המשימתי. טקס הבר מצווה היה לקבוצתי והוא צוין בנאומים של מורים, מדריכים ומנהיגים. שנת הבר מצווה היתה לשנה של אתגרים המבוססים על האמונה ביכולת החניך לעמוד במבחני חניכה שיאותתו לו מה הן המשימות שלהן ייקרא בבגרותו. ביישובים שונים נקרא הנער לעבוד יום עבודה מלא, לשמור ליל שמירה, לשרוד בשדה.

בשנות ה-70 וה-80 החלו להישמע קולות חדשים: חגיגת הבר מצווה נעשתה לטקס מגבש משפחה. ילדים נקראו לברר בשנה זו את שורשי המשפחה. בהיות רבים מהם ילדי מהגרים נמחקה אצלם לעתים הסאגה של המשפחה, כדי לא "לקלקל" את תהליך הקליטה. כאן התחוללה תפנית. נעשה ניסיון להתגבר על מחסומי ההשכחה שליוו את העלייה ארצה. החל תהליך של היזכרות, שהתרכז לאטו דווקא סביב גיל הבר מצווה. סבים סיפרו לנכדיהם. הנערים נקראו, במסגרת של מבצעי "שורשים", לברר את "סודות" המשפחה. שלא כבני החלוצים, שרובם לא הכירו את הסבים או לא יכלו לתקשר איתם בגלל מחסומים של שפה, הפעם היה את מי לראיין. נערכו תיקי משפחה ובהם עדויות על מוצאה. כיוון שהתהליך נעשה לא רק באופן אינדיווידואלי אלא בקבוצות, החל להישמע סיפורו המגוון של המפגש הלאומי–ההיסטורי של הקהילה.

בבתי הספר העממיים החל גם תהליך בירור של סיפור המקום על גלגוליו. בדרך כלל, סיפור הראשונים שלעתים קרובות עוד יכלו לספר, ואם לא – בא נציג הדור השני, שראה בעצמו את נציג הסיפור המקומי. ההיסטוריה המשפחתית וסיפור המקום החלו לתפוס מקום מיוחד בחיי היומיום של הציבור.

התהליכים האלה לוו בהדגשת המשפחה המורחבת במקום קהילת הגיל והמקום. אירועי הבר מצווה החלו לחזור לדפוס המשפחתי. כל ילד זכה להתכנסות של משפחתו ועמה חזר לטקסים מסורתיים לא כתהליך של "חזרה בתשובה", גם לא כאימון לקראת חייו כבוגר, אלא כחלק מתרבותו, להעיד על שייכותו למשפחה וללאום. היו משפחות חילוניות שבשלב הזה שימשו להן העלייה לתורה ולימוד הנחת התפילין טקסים חד–פעמיים שבאו לשדר סובלנות ופתיחות, רצון לקבל יחס אישי ולהוסיף נדבך להתנסות המשפחתית.

לפי ההלכה, מגיעה הנערה לבגרותה בגיל שתים–עשרה, ומעמדה, כבת עונשין מבחינה דתית, נעשה דומה למעמד הנער בר המצווה. ואולם המסורת לא הכירה אירועים חגיגיים לכבוד בת המצווה. בתנועה הרפורמית, ובעקבותיה גם בחלקים של התנועה הקונסרבטיבית, נקבעו טקסים ייחודיים שהיו משותפים לנערים ולנערות. בשנות ה-60 וה-70 בהשפעת התפשטות הרעיון של שוויון מעמדה של האישה, הסתמנה מגמה בקרב חוגים דתיים שונים לחגוג גם את חגיגת בת המצווה. כמעט בו בזמן החלה התופעה להתפשט גם בקרב הציבור החילוני, אבל בו, מטבע הדברים, נושאות חגיגות הבת מצווה אופי חילוני.

במקומות רבים, בעיקר בהתיישבות העובדת, אך לא רק בה, התגבש המנהג של טקס בר/בת מצווה משותף לנערים ולנערות, הנערך בדרך כלל לקראת סיום שנת הלימודים השביעית (כיתה ז'), ואותה השנה מוקדשת לתהליך הכנה חינוכי לקראת האירוע.

עם התבגרותם עוברים הנער והנערה לתרבות של נעורים. לרבים הייתה תנועת הנוער דרך המלך להתארגנות העצמית ולבניית זהותם הנפרדת. במשפחות רבות סימלה ההצטרפות לתנועת נוער מגמה של התנתקות מהמסורת ומהערכים של דור ההורים. ואולם במשפחות לא מעטות היתה תנועת הנוער גשר אל הדור של ההורים, שאף הוא השתתף בצעירותו בפעילות של תנועת הנוער. אחרי שנים של נתק בין–דורי תוגבר הקשר בין הורים לילדים.

עם זאת הסתמנו גם התארגנויות של קבוצות ויחידים מסביב לתרבות המיובאת מן המערב, בהשפעה עמוקה של אמצעי תקשורת וסוכנויות צריכה. בשנים האחרונות החלה שוב תופעה של התארגנות עצמית של נוער עם סיום בית הספר התיכון להליכה למשימות חברתיות, לחינוך נוער, לחיי שותפות ולביקורת חברתית. למרות, ובגלל, העמקת חברת הצריכה התגלתה גם חברת המצוקה. מתוכה קמו צעירים שהחלו למרוד בדפוסים המקובלים ולפלס דרך לתרבות הנעורים המתפתחת מסביב לביטוי עצמי, לביקורת על החברה הקיימת.

צבא והקמת משפחה

במחזור החיים הישראלי תופס הצבא – כגוף של צעירים המעמיד משימות קשות ומבגרות – מקום חשוב ביותר. כאן נפגשים נערים ונערות מחוגים שונים, משכבות סוציאליות שונות, מארצות מוצא שונות. אף שהצבא מאורגן כפרהסיה שאינה פוגעת בהלכה, באופן פרטי נבנית בו חברה בעלת תרבות שונה מזו של החברה הדתית. סביב המטלות הקשות, המפגש עם סכנת המוות, ההיוודעות למצב המורכב והפוגע של התקופה, מתגבשת בו חברה זמנית הנעשית לפעמים בסיס לקשרים הנמשכים כל החיים. מכאן יוצאות חבורות אל טיולים ברחבי העולם, בדרך כלל לארצות שבהן יוכלו לנצל תכונות ומיומנויות שרכשו בצבא (תפקוד ברמת חיים נמוכה, עמידה במבחני שרידות והתמצאות, יחס לטבע ולמכשולים שהוא מציב). גם האתוס של החלוצים משפיע על קיום מסעות לארצות שאינן נציגות הקידמה הטכנולוגית והגלובליזציה.

ההכרעה על יצירת משפחה היא מהדרמתיות במחזור חייו של האדם. המשפחה היהודית החופשית בארץ–ישראל עברה, מבחינה זו, תהליכים מהפכניים. המשברים שפקדו את הקהילות היהודיות כקולקטיבים, חוסר היכולת של הורים רבים להכין את בניהם ובנותיהם הכנה מקצועית וכלכלית לחיי הבגרות, התחושה שכל דור עומד לעצמו, שיש לשמור על חופש אישי, לקדם את שוויון ערך האישה, בצד העלאת בעיות המשפחה בספרות ובתרבות המודרניות – כל אלה הביאו למצב של אובדן השידוך המסורתי. לא ההורים בוחרים עוד את הכלה והחתן. החיזור ובחירת בן הזוג באהבה נהפכים לגורם המרכזי.

המצב החדש הזה עורר שאלות בנוגע לדרכי קיומם של טקסי החתונה. הממסד הרבני בארץ קיבל מידי השלטונות העותמאניים, הבריטיים והישראליים את המנדט להבטיח מבחינה אדמיניסטרטיבית ליהודים, באמצעות ההלכה, את טקס הנישואים הדתי, אך לא אל כולם הוא דיבר. החתן והכלה לא גדלו בתוך חברה שהכירה את הרבנים. בתקופת העלייה הראשונה, עד 1904, עדיין היתה החתונה מסורתית. בתקופת העלייה השנייה כבר ליוו את החתונה ספקות רבים. כבר היה ברור כי תקופת השידוך הסתיימה, כי הזוגיות באה לקיים את האהבה והיא אינה מחייבת גידול ילדים בהכרח. הזוג מונע גם על ידי אהבה וגם על ידי אידיאל משותף, יש לו צרכים פסיכולוגיים והוא צריך למנוע שהם יפגעו במרקם העדין של החבורה.

אף שטקסי החתונה של החלוצים נערכו פחות או יותר במתכונת המסורתית על ידי רב או איש דת, לחתונה עצמה כבר ניתן בחברת החלוצים אופי חדש. עיקרה היה בהתייצבות הזוג מול חבריו, בני גילו, אחיו למשימה, והבטחה כי הזוגיות שלו לא תפורר את חבורת החלוצים. היא היתה מפגש גדול של בני אותו גיל, היו בה הרבה ריקודים, שתיית יין, אכילת מטעמים. היה בחתונה גם מן הגעגוע לחתונה בבית ההורים, אך גם ידיעה כי בית זה רחוק.

בתקופת העלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחרי התוהו ובוהו, הרצח ההמוני, המהפכה, החריפה שאלת החתונה. עוד חלק מהקהילה המסורתית נקרע ממנה. רוח רדיקלית הציפה הכול, ובכלל זה את הטקסים והנהגים. בהרבה מקרים היה טקס החתונה פורמלי פחות ולעתים לא נערך כלל. מדרשים חופשיים נאמרו בטקס מפי אנשים שלא היו רבנים או כלי–קודש. זוגות רבים נישאו בטקס משותף. הטקס עצמו היה מינימלי. הרבה ריקודים אקסטטיים ופחות טקסיות.

בכל תקופת המנדט היו זוגות שחיו כנשואים לכל דבר, אבל שנישאו נישואים פורמליים רק עקב אילוצים, כשהיו צריכים דרכון משותף, או כשהיו צריכים לקבל שכר כחיילים או פקידים. לעתים התקיימו חתונות אלו הרבה אחרי שנולדו ילדים. היו נישואים שנערכו לצורך קבלת רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) במסגרת טקסי נישואים פיקטיביים. הדבר חייב לתכנן מלכתחילה ארגון גירושים מסודרים.

באותה תקופה היה הערעור על טקסי הנישואים והירידה בערכם מלווה בדיונים לא פוסקים בשאלת היחס שבין המשפחה לחברה. היה צורך לדאוג לקשר הנכון שבין אהבה "פרטית" ובין החיים המשותפים בתוך החבורה ומחוצה לה. בקיבוצים, שביטאו את המתח באופן הקיצוני ביותר, היו ניסיונות להתמודד עם השאלות שנוצרו: איך לדאוג לחירותה של האישה במשפחה, כיצד ניתן לגדל ילדים באופן שלא יבודד את המשפחה, איך לשמור על אהבת אמת ולא להפוך את המשפחה לתא כלכלי משפטי גרידא.

היו ניסיונות לאהבה חופשית, לנודיזם, אך כולם נעשו מתוך יחס רציני ביותר אל מקומו של הזוג ואל מקומה של המשפחה בחברה הסובבת. החרדה שמא השותפות המשפחתית תערער את יסודותיה של השותפות הקהילתית גרמה לעתים לתופעות יוצאות דופן: הזוגות הקפידו לא לשבת יחד בחדר האוכל, והיו שנכנסו אליו בדלתות נפרדות. היו קיבוצים שהגבילו את מספר הילדים בהחלטה של הקיבוץ ובקיבוצים אחרים נתן הכלל לילדים את שמם. במקומות מסוימים התעקשו לא לקרוא להורים אבא ואמא אלא בשמותיהם.

אבל המשפחה הלכה וכבשה את מקומה, למרות, ולעתים בגלל, סימני השאלה. משנה לשנה היא התחזקה. היא ניצחה את תחזיות הפירוק. המשפחה שצמחה בחברה הקיבוצית היתה משפחה שהכירה באוטונומיה היחסית של הילדים והנוער ולא הכירה בסמכויות המובנות מאליהן של ההורים. ניסיונות בפדגוגיה מודרנית יצרו הפרדה יחסית בין ההורים לילדים. הורים ומורים התעמקו לא רק באידיאולוגיה אלא במשנת פסיכולוגים על הילד וגידולו. הם פעלו ליצירת אווירה שבה ינשמו הילד או הילדה אמנות, היסטוריה, שבה ילמדו להנהיג את עצמם ואת האחרים, שבה יכינו אותם להשתתף במשימות שבהן לא ישתתפו הבוגרים.

עם הקמת המדינה, עם העלייה ההמונית ובה פליטי השואה, גבר הצורך בגיבוש המשפחה. המשפחות החלו להיות רבגיליות מעין תהליך של שיבה למשפחה. העלייה ההמונית מארצות האיסלאם, שבהן העמידו קהילות ישראל את המשפחה במרכז הווייתן, העצימה את התהליך הזה. למרות הזעזועים הרבים שעברה החברה הישראלית, ואולי בגללם, פחתה הביקורת הבין–דורית הקיצונית. נתגלתה נכונות לעצב את החתונה כטקס שבו שותפה החברה. בחתונה הובע הרצון לחוזה המרכך את תביעת החברה מהמשפחה ומהיחיד, והשאיפה לביצור הצריכה המשפחתית התרחבה.

השינויים התקבלו בקרב רבים ברגשות מעורבים. המלבוש והתרבות עוד היו צנועים ומסתפקים במועט, אך טקסי החתונה נעשו יותר ויותר ביטוי לפנטזיה של ההורים ושל החתן והכלה. החתונה קיבלה יותר ויותר אופי של תפילה להצלחה בהקמת הבית, בגידול הילדים, בהנחלת מורשת המשפחה. החזרה לדפוסים מסורתיים, להדגשת הופעת הרב, צלם הווידיאו והתזמורת המרקידה את הקהל באו לאשר את חלום הקהל. בקרב חלקים ניכרים של החברה הישראלית הלך והתפשט דפוס של מסיבות חתונה המוניות, ולעתים קרובות ראוותניות, שאליהן באים המוזמנים עם מתנת חג בדמות צ'ק. דפוס זה היכה שורשים כה עמוקים עד שגם משפחות מעוטות אמצעים חשות שהן מחויבות לו, למרות עלותו הגבוהה.

מן הצד האחר, עוד ועוד זוגות החלו לגור יחד לפני הנישואים, או לא להתחתן כלל אך לחפש דרכם כזוג במשפחה. ואילו המשפחה, הבאה לתת מקלט רגשי, חירות למימוש אישי, הביאה עמה את תפיסת הסובלנות המינית שבסופו של דבר עודדה גם את ההכרה החברתית בהומוסקסואליות ובלסביות.

מוות והלוויות

במחזור החיים נועד פרק מיוחד לפגישה עם המוות. ביישוב העברי בארץ–ישראל וגם במדינת ישראל היה המוות מופיע לעתים באופן אלים במלחמות, בתאונות ובמגפות, אבל כמובן גם באופן טבעי, בזקנה. פעם הוא הופיע כקוטע את מחזור החיים ופעם כמשלים אותם. פעם כביטוי לטבע, לחסדו ואלימותו, ופעם כביטוי לאוזלת היד או לאלימות האנושית.
הפגיעה האלימה שאליה התרגלו יהודים ערערה את הדרך שבה התייצב היהודי מול המוות. המוות התקבל כחלק מהיות האדם יצור החי בפרוזדורים החשוכים של ההיסטוריה. לא היה אפשר להצדיקו הצדקה תיאולוגית. מי שהמשיכו לבקש הסברים תיאולוגיים או אידיאולוגיים למוות העדיפו לשתוק. הקינה כניסיון להחלים על ידי השהיית הפרידה, ולהופכה מפצע לתרופה, לא הספיקה. לא היה מקום וזמן לקינה. הסופר י"ח ברנר ראה במוות את ההיגיון האנושי היחיד, אך טען כי מולו עומדת תאוות החיים הלא מוסברת. צריך לעמוד מול האבסורד שבמוות ולא לקונן על המת.

המשוררים וקוראיהם הבינו לפתע כי אין שומע לבכי המסוגנן, שהוא חושף את החולשה יותר מאשר את יכולת העמידה. לנוכח המשברים ההיסטוריים, שהפכו את המוות לאורח אלים ומצוי, היתה תחושה כי יש לקבל את המוות בדרך אחרת. מצד אחר, ההגנה העצמית היהודית בראשית המאה ה-20 כבר לא היתה יכולה לקבל את רצח היהודים כתופעה טבעית. הפנמת התחושות האוניברסליות וההומניות הביאה לגילוי קשה: המוות בא על היהודים מידי בני אדם השווים להם. כך נולדה הקינה השותקת שהועברה לארץ–ישראל. העמידה מול המוות ללא בכי, ללא טקסט או מנגינה קבועים, היתה קשה מאוד. התביעה היתה להתייצב מול החלל הריק בגבורה סטואית. צדה האחר היה שבזכות השתיקה תבוא הכתיבה. המדרש הפוליטי שייכתב ייכנס לספרי ההיסטוריה ויישאר אחרי מות המת.

מצד אחד, היה בהלוויה אלם, מצד אחר היתה הקפדה על הנצחה בנאום ובספר. מצד אחד איסור דמעה, מצד אחר תרגום התחושות לטקסטים עמידים וחופשיים מ"נוסח". העמידה הציבורית אל מול האסון מתלווה אל הראייה המשפחתית שעל האדם להפוך את צערו לחלק מן הכוח הציבורי הנאגר. הפער בין התחושות האישיות המיוחדות של בני המשפחה לבין חובתם לציבור, בין הצורך לבטא את האסון לבין הצורך לא לרפות ידיים, יצרו, בייחוד אחרי מלחמת העצמאות, קרע פנימי שנמשך זמן רב. אמהות ואבות שכולים כתבו לציבור דברי השלמה וחיזוק בעוד שבכתיבה פרטית, ביומנים ובהתייחסות פרטית משפחתית, הביעו ייאוש ואכזבה מרה.

התרבות של הקינה השותקת לא היתה הדרך היחידה להתמודדות עם האבל. העולים ארצה הביאו עמם תרבויות קינה מגוונות ונוסחי אבל רבים. גם אלה שלא היו דתיים חזרו לעתים על פרטים של האבל המסורתי מבלי להזדהות עם משמעותו. בנסיבות שהצדיקו את עיצוב האבל באופן לאומי, נשמרו לעתים כמה מדפוסיו של האבל המסורתי ונוספו אליו יסודות של האבל כפי שעוצב בחברה החילונית. ה"יזכור" שכתב ברל כצנלסון אחרי מותו של יוסף טרומפלדור בי"א באדר תר"פ (1920) שמר, לכאורה, בפתיחתו על הדפוס המסורתי, אך במקום "יזכור אלוהים" כתב כצנלסון "יזכור עם ישראל". נוסח זה נעשה, אם כי בשינויים מסוימים, לנוסח הקבוע במרבית האירועים הלאומיים והציבוריים והוא שולב גם בטקסי האזכרה של צה"ל.

אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 השתנתה האווירה בנוגע לאבל ולקינה. אורח החיים הסגפני, המסתפק במועט, החושש מביטוי יתר, עמד בסתירה לתרבות היומיום הצרכנית. גם תרבות התקשורת לא אהבה את נצירת הרגשות ואת המאמץ שלא לחשוף את האני במצוקתו ובכאבו. הדפוסים החדשים הדגישו את הנזק שבהתאפקות, גברה הקריאה לביטוי הרגש והמועקה. כבר לא נתבקשה צנזורה ("חרוש והחרש"), אלא הפורקן. גילוי מגבלות הכוח במלחמת יום הכיפורים וההעזה לבטא את הציפייה לשלום דחפו את האנשים לבטא יותר ויותר את המועקה והבכי הופיע שוב. עתה כבר הותר לקבל את המוות בכאב, בתפילה, בתחנונים, בכעס ובהתקוממות. השינוי הזה התחולל במסגרת של רטוריקה של ביטוי עצמי חד–פעמי ושל ריבוי עצום של שירים נוגים שמרבים להשמיעם בימי אבל. גם המנהג היהודי המסורתי של "ישיבת שבעה" היה לנחלת הכלל והוא משקף צורך אנושי–חברתי של מתן ביטוי לרגשות של סולידריות והזדהות עם המתאבלים.

לעומת ההיתר לבכות על הצעירים, לקונן על פצעים היסטוריים, הזקנה, ששיעורה בחברה הישראלית גדל והיא היתה לחלק מסימני ההיכר שלה, הביאה עמה תחושות חזקות מאוד של אכזבה משינויים דרמתיים שהתחוללו בארץ בשנים ספורות, תחושות חזקות שיש צורך לחזור אל זיכרון רב–שנתי ורב–דורי ולבסס עליו את הכבוד לאדם שעבר הרבה בחייו, לבנות זיכרון שיהיה בו מקום להתנסויות של הדורות, לביוגרפיות המגוונות וליצירה התרבותית המצטברת. המוות של הזקן הוא חלק מהתהליך הזה. כבר לא מותו של איש בעל סמכות להכתיב לדורות הבאים בצוואתו, אלא מוות המעניק ירושה תרבותית שבאמצעותה יוכל הדור הצעיר, אם ירצה, לבנות את העולם שלו.

סיכום

בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 ניכרים בקרב הציבור החילוני חיפושי דרך גוברים במטרה לעצב דפוסים לא–אורתודוקסיים ואף חילוניים למועדי מחזור החיים. רב מספר החתונות המתקיימות בטקס חילוני, המשלב בתוכו כמה ממרכיבי הטקס המסורתי, אך נערך ללא רב. עולה בהתמדה שיעור הנפטרים שהם או בני משפחתם מבקשים שטקס הקבורה לא יהיה דתי והם מבקשים לפיכך להיקבר בקיבוצים או בבית קברות אזרחי. משפחות חילוניות רבות, המבקשות לקיים לרגל בר/בת מצווה או לרגל חתונה טקס שיתבסס על המורשת היהודית, אך לא בנוסחה האורתודוקסי, פונות לקהילות הרפורמיות (של התנועה ליהדות מתקדמת) או הקונסרבטיביות (של התנועה המסורתית). משפחות חילוניות אחרות פונות אל "שטים" (מכון החגים של התנועה הקיבוצית), אל "עלמא–מכללה עברית", אל "מכון החגים החילוני", אל "המדרשה" באורנים, ואל גופים נוספים, המסייעים למעוניינים בעיצוב של דפוס טקס חילוני למועדי מחזור החיים שלהם.