שאלות על זהות ביצירות של רונית צ'רניקה

בקבוצת יצירות הלקוחות מתוך הסדרה "משפחה" (2005-2001) מציגה האמנית רונית צ'רניקה דמויות, רובן נשים, חסרות תווי פנים, ולכן חסרות זהות אינדיבידואלית. באמצעות הצגה זו היא הופכת את המושג האינטימי "משפחה" לאמירה כללית על משפחתיות (או על קשרים בין נשים בתוך משפחה), שהרי דמויות אלה יכולות להתאים לכל משפחה שהיא. דמויות אלה לקוחות מהמרחב הישראלי, כותרת הסדרה מזהה אותן כבעלות קשר משפחתי, והן כוללות אלמנטים נוספים המהווים סימנים של זהות (לדוגמה: הלבוש שלהן).

בני אדם נוטים להגדיר את זהותם ואת זהות האחרים, לבחון מי שייך לקבוצת השייכות שלהם, ומי נמצא מחוץ לה. כאשר תווי הפנים והבעות הפנים הייחודיות אינם קיימים, סימני הזהות (כמו סגנון הלבוש, הסביבה החיצונית…) הם הסימנים היחידים שאפשר להתייחס אליהם.

צ'רניקה עוסקת בדמויות מהמרחב הישראלי-יהודי, חלק מן הדמויות הן דמויות ממשפחתה, ומעניין לבחון מה מקומן של הדמויות האלה בחברה המורכבת שאנו חיים בה.

מצע הדיקט הפשוט והכתם הכחול בציור "פורטונה 2" מזכירים שתי מגמות שרווחו בזרם המרכזי של האמנות והתרבות הישראלית בעבר – הכתם מזכיר את ההעדפה למופשט (בעיקר המופשט הלירי), ומצע הדיקט מזכיר את ההעדפה האסתטית שהגדירה שרה ברייטברג-סמל במאמר "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית". מגמות אלה מזוהות עם האליטה האמנותית, ובתקופות שונות הן אפיינו את הזרם המרכזי בתרבות הישראלית. לצד מאפיינים סגנוניים אלה, המייצגים אליטה שהייתה דומיננטית בחברה הישראלית, מוצגת דמות בעלת זהות שונה – אישה מבוגרת, עבת בשר, לובשת שמלה גדולה ומטפחת לראשה, שלבושה ככל הנראה מסורתי או דתי. שמה של הדמות, פורטונה, הוא שם סבתה של האמנית.

פורטונה מופיעה בציור נוסף, כשלראשה מטפחת ראש. על הציור מופיעה המילה "ישראל".

המילה "ישראל" כמילה יחידה מופיעה באחד הדימויים המוכרים ביותר לכל ישראלי – סמל המדינה. סמל המדינה הוא דימוי רשמי, ממסדי, שנבחר על ידי חברי ועדה שחיפשו סמל שייצג את ישראל הרשמית, כפי שהם רצו לראות אותה. לכן בסמל המדינה השם "ישראל" מופיע ביחד עם סמלים לאומיים (מנורה וענפי זית). בציור של רונית צ'רניקה המילה "ישראל" נקטעת באמצעה על ידי דמות אישה והיא כתובה על דיקט – מצע פשוט ויומיומי. ייתכן שצ'רניקה בוחנת את הדימוי הקולקטיבי שעוצב בהוראת המוסדות הרשמיים, את הזהות הלאומית שגיבשה ועדה רשמית, ומנסה להציג זהות שונה, אחת מבין זהויות רבות של מדינת ישראל, כחברה רב תרבותית.

אם כך, מעניין לראות איזו דמות בחרה צ'רניקה להציג לצד המילה "ישראל". זוהי אינה דמות הצבר שיצר הממסד בתקופה שבה היה ניסיון לגבש זהות ישראלית מאחדת לקבוצות המהגרים השונות בחברה היהודית בישראל. בכרזות שיזמו גופים ממסדיים הדמויות הן בדרך כלל צעירות ובריאות, זקופות וגאות, עוסקות בבניין הארץ, בפיתוחה או בהגנה עליה. זו דמות הצבר שהייתה מועדפת על מדינת ישראל הצעירה, מתוך ניסיון ליצור חברה בעלת מרקם אחיד, משותף, מתוך ניסיון ליצור "יהודי חדש". הדמות בציור של צ'רניקה מתרחקת מהאתוס הזה – היא אישה מבוגרת, גווה כפוף מעט, מבטה פונה מטה, סנטר כפול מצביע על גילה המתקדם, מטפחת לראשה מייצגת שייכות לקבוצה מסורתית או דתית. יש בכך כדי להרחיב את המושג "ישראל" מעבר לגבולות שניסו להגדיר עבורו המוסדות הרשמיים, להציג אפשרות לזהויות נוספות שמרכיבות את החברה הישראלית. ואולי בהיותה דמות מבוגרת, אימהית, היא גם מעניקה ייצוג שונה למדינה שהתבגרה.

דמות אחרת, שדווקא מתיישבת היטב עם האתוס הציוני, היא דמותה של החיילת, המופיעה בציור "ללא כותרת". אצל צ'רניקה גם דמות החיילת הצעירה והחזקה וגם דמות האישה המסורתית המבוגרת, שתיהן מייצגות זהויות ישראליות.

גם בציור זה צ'רניקה לא מאפשרת לנו להישאר עם הדימוי הרשמי, שנקבע מלמעלה. דמות החיילת היא אחד הסמלים הישראליים המובהקים (חיילות יש גם בצבאות אחרים, אולם המציאות שלפיה כל בחורה מתגייסת לצבא בגיל 18 נתפסת גם בעיני אנשים שמחוץ לישראל כתופעה ייחודית). דמות זו היא אחד מסמליו של האתוס הציוני – אתוס "צבא העם", אתוס היהודי החדש, הצעיר והחזק. האלמנט האדום שנראה כפרח מזכיר את המשפט "פרחים בקנה ובנות בצריח" מתוך השיר "פרחים בקנה", שגם הוא חלק מהאתוס הזה. גם צבעי הציור (וכן צבעו של הקרטון) קשורים לאותו אתוס. הצבת סמל זה על מצע קרטון פשוט, שעליו סמל מסחרי, סימני קיפול והדבקה, שנושא קונוטציות מעולמות אחרים ומתקשר למושגים אחרים, כמו "מסחר" או "ארעיות", מעשירה את האתוס החד-גוני במורכבות ובמשמעויות נוספות.

כשמה של קבוצת היצירות "משפחה" מופיעים בה גם ציורים המציגים סיטואציות משפחתיות. זהותנו מוגדרת, בין היתר, גם על ידי שייכותנו המשפחתית.

בציור "אחיות 1" קבוצת נשים על ספה בסיטואציה ביתית וחמימה. אנו לא רואים את תווי הפנים של הדמויות, ובשל ישיבתן על ספה ביתית והקרבה הפיזית ביניהן הן מייצגות עבורנו שייכות לתא משפחתי, חמימות, קשר וקרבה. לפי סממני הלבוש ומבנה הגוף אפשר לשער שהדמות הלבושה בלבן מייצגת את הדור המבוגר והדמויות הלבושות בשחור מייצגות את הדור הצעיר.

בציור "משפחה 1" אישה ושתי ילדות חסרות תווי פנים. דמויות אלה יכולות להיות אם ובנותיה, אחות גדולה ואחיותיה הקטנות… הן יכולות להיות ישראליות או אזרחיות של מדינה אחרת, יהודיות או ערביות… זהותן אינה ברורה. כך אמרה צ'רניקה על יצירותיה: "היעדר הפנים בציור הוא צורות של פנים. הבדל שלא מתאר אחרות. כלומר אני שוללת רפרזנטציה של פן אחד ומאפשרת לאישה פנים רבות."

בספר הלימוד להיות אזרחים בישראל כתוב כי "האדם מגדיר את זהותו על ידי כך שהוא בוחר באותם מרכיבים החשובים לו. מכאן אנו למדים שהגדרת הזהות היא הגדרה סובייקטיבית." רונית צ'רניקה כתבה שהיא "מאפשרת לאישה פנים רבות", אם כי בציורים אחרים נדמה שהיא דווקא משאירה אלמנטים של זהות. האם בשונה מהציורים הקודמים שהתבוננו בהם, בציור "משפחה 1", משחררת צ'רניקה את דמויותיה מהצורך להגדיר את זהותן, מהצורך לבחור ולקבע את עצמן בתוך קבוצת שייכות מסוימת, ומאפשרת להן ריבוי של זהויות? האם יש בזה אלמנט משחרר או אולי אלמנט של אובדן? (חשבו על עצמכם – האם קל לכם להגדיר את זהותכם? האם רכיבי הזהות שלכם וההיררכיה ביניהם משתנים בנסיבות מסוימות? האם הגדרות הזהות מגבילות אתכם לפעמים? האם בפעמים אחרות הן דווקא עוזרות לכם?)

בציור "מטקות" מופיעה שוב דמות שאנו יכולים לזהות כישראלית (והרי מה יותר ישראלי ממשחק מטקות על חוף הים?), אולם מרכיבי הזהות האחרים שלה אינם ברורים – החל במאפייניה האישיים (תווי פנים והבעות פנים, מחוות גוף האופייניות רק לה) וכלה בשיוך שלה לקבוצה או לקבוצות מסוימות בתוך החברה הישראלית.

רונית צ'רניקה אמרה על יצירותיה: "החשיבות של 'ההבדל' הוא בנִפרדות של הנשים. הבדל בין ישראל לעמים, בין איש לאישה, בין אישה לאישה – זה הבדל ללא היררכיה, ללא עליונות, רק נִפרדות." עצם ההפרדה או ההבחנה היא המייצרת זהות, לפי צ'רניקה, אולם ביצירות רבות שלה היא בכל זאת מוסיפה לדמויותיה סימנים המייצגים זהות (מדים של חיילת, מטפחת ראש וכדומה). בדמויות אלה היא מוחקת את האלמנט האינדיבידואלי ומשאירה רק את השייכות הקבוצתית, מרכיב אחד או יותר מתוך "מכלול של מרכיבים שבאמצעותם האדם מגדיר את עצמו" (הציטוט מתוך "להיות אזרחים בישראל"). היא עושה זאת הן באמצעות סממנים של הדמות (כמו לבוש) והן באמצעות אפיון הסביבה שבה הדמות נמצאת. מחד, אפשר לומר שהדמויות הופכות סטריאוטיפיות; מאידך, הפרטים המעטים של הדמות כמעט אינם מאפשרים זיהוי ודאי של הזהות שלה (מטפחת הראש, לדוגמה, אינה מספיק מובהקת כדי לשייך את הדמות באופן ודאי למוצא עדתי, לקבוצה לאומית, למצב סוציו-אקונומי או לאורח חיים דתי מסוים).

הסממנים החיצוניים שמגדירים זהות של אדם מסוים מאפשרים לנו פעמים רבות לגבש עמדה לגבי אותו אדם מבלי שהכרנו אותו (האם הוא דומה לי? האם הוא שונה ממני?). לכן הם גם מגבילים אותנו מאוד. היצירות של רונית צ'רניקה בוחנות סוגיה זו של מרכיבי הזהות, הן מציגות מרכיבי זהות מסוימים, אך מרכיבים אלה אינם מספיק מובהקים. בכך יש אולי מחיקה של אותם גבולות המפרידים בין בעלי זהויות שונות. בנוסף, במקומות שבהם מרכיבי הזהות ברורים יותר, צ'רניקה יוצרת היפוך ושינוי של מושגי זהות מקובלים – היא פותחת את ההגדרה של מיהו ישראלי לאפשרויות נוספות ומערערת על הגדרות ממסדיות.

יותר מכל, היצירות של צ'רניקה מעלות את עצם השאלה מהי זהות.