שאלת תחייתו של בית המקדש ביהדות המודרנית
המאמר מציג מגוון דרכים בהם התייחסה ומתייחסת היהדות המודרנית לשאלת המקדש. הלבטים בעקבות ההשכלה והמודרנה בשאלה האם המקדש עוד רלונטי ליהדות, והעמדות השונות בעניין. ראיית המדינה הציונית כבית מקדש שלישי, ראייה המתבטאת בין השאר בעיצוב מבני מוסדות המדינה כמקדשים. ותנועת "שוחרי המקדש" המבקשת לכננו מחדש גם בימים אלו.
זרמים יהודיים מודרניים ושאלת המקדש לפני קום המדינה
לקראת סוף המאה ה-18, עם ראשית האמנציפציה, שמטרתה היתה לבטל את החוקים והתקנות שהפלו את היהודים לרעה ולהשיג הכרה בהם בתור אזרחים לכל דבר, החלה לפעול במרכז אירופה ובמזרחה גם תנועת ה"השכלה". היא הטיפה למודרניזציה מהירה של התרבות היהודית וביקשה לשים קץ ל"פיגור" של היהודים לעומת החברה הכללית. מטרת המשכילים היתה לעקור את הגילויים האי-רציונליים של היהדות, ולשם כך חתרו לרפורמות מרחיקות לכת בחינוך, בתעסוקה ובפולחן הדתי. רעיונותיהם שאבו את השראתם מהלכי-הרוח שנשבו באותם הימים בקרב האינטלקטואלים היהודים, ומטרתם היתה להוציא את היהודי ממצוקתו הכלכלית והפוליטית ומניכורו הקיומי, גם במחיר ניתוקו מערכי מורשת ישראל.
תהליכים אלו זיעזעו קשות את העולם היהודי. מצד אחד, היו יהודים כדוגמת המשורר הגרמני היינריך היינה (1856-1797), שקראו להתבוללות על-ידי נטישת הלבוש, השפה ואורח-החיים הייחודיים, ואף היו מוכנים להתנצר כדי להשתלב בחברה הכללית. ומצד אחר, היו יהודים שניסו לעצור את מגמת ההתבוללות בקרב המשכילים על-ידי יצירת הרמוניה בין המסורת היהודית לבין התרבות המודרנית. דוגמה לכך היא התנועה הרפורמית לתמורה דתית, שצמחה במרכז אירופה, בייחוד בגרמניה, בראשית המאה ה-19, ונפוצה בארצות המערב האחרות.
התנועה הרפורמית ויתרה על חלק ניכר מן המצוות המעשיות ואף הנהיגה 'היכלות' ('טמפלים') במקום בתי-הכנסת המסורתיים, בכוונה להגדירם מחדש כמקום קדוש המחייב אווירה של כבוד ודרך-ארץ. לנגד עיניה עמד צורך דחוף ביותר להנהיג תמורות בטקסים הדתיים ובתפילות. כמו למשל: דרשות בלשון המדינה, שימוש בעוגב והשמעת מזמורי תפילה בשפה הגרמנית. מסיבות אידאולוגיות הושמטו מסידור התפילה שלה או שונו כמה עניינים שעמדו ביסודו, כגון התקווה לשיבת-ציון והציפייה לבניית בית-המקדש וחידוש הקרבת הקרבנות (בסידור התפילה של המבורג, למשל). התפילה המסורתית, שביקשה לחדש במהרה את העבודה בבית-המקדש,1 היתה בעיני הרפורמים הסרת משמעות על רקע תפיסתם, שהקרבת בעלי-חיים היא צורת פולחן פרימיטיווית וחסרת תועלת.2
כצפוי, עוררו הלכי-הרוח הללו את התנגדותם של מנהיגי היהדות האורתודוקסית, כדוגמת הרב ופוסק ההלכה משה סופר (1839-1762), המוכר בשם החת"ם סופר, שהתנגד נמרצות לתנועה הרפורמית ולניסיונות ההינתקות מן המסורת. בעניין זה מפורסם שימושו במימרה התלמודית: "חדש אסור מן התורה"3. רבנים אחרים, שלחמו ברוחות ההתחדשות הללו, ביקשו להימלט מן ההשכלה ומן החולין שפשו בקרב יהדות אירופה באמצעות הקמת חברה יהודית לתפארת בארץ-הקודש.4
אחד מאותם "מבשרי ציונות" היה הרב הנודע, יליד ליטא, צבי הירש קלישר (1874-1795). הוא טען, כי גאולת ישראל מן הגלות תבוא תחילה בידי אדם, וכי הגאולה האחרונה שבביאת המשיח תבוא רק לאחר שעם ישראל ישוב לארץ-ישראל ויקיים את המצוות התלויות בארץ, לרבות בניין המקדש והקרבת הקרבנות בהר-הבית.5 אין ספק, שהיה בתפיסה זו של קלישר, כמו של יהודים אורתודקסים אחרים בזמנו,6 משום חידוש גדול ותעוזה. חידוש, משום שבניגוד לעמדה המסורתית, היא העלתה את האפשרות לממש את החזון ולהופכו למציאות; ותעוזה – משום שיצאה כנגד קביעתו המפורשת של הגאון אליהו מווילנה (1797-1720) שנים אחדות קודם לכן, אשר לפיה מטרת "שלוש השבועות"7 היתה לאסור על היהודים להקים את בית-הבחירה בטרם עת: "שמושבעין שלא יצאו מאליהם לבנות בית-המקדש, שושנה דלעילא, עד שיבוא [המשיח]".8
עמדת ההוגים הליברליים שב"מבשרי הצינות" היתה כצפוי שונה ואף סותרת. כך למשל, הסופר משה ליליינבלום (1910-1843), שבצעירותו היה ראש ישיבה, אך לימים נהפך לאיש ה"השכלה" והיה מראשי תנועת "חובבי ציון" ברוסיה וממייסדיה, יצא חוצץ נגד קדושת ירושלים ונגד כל אפשרות שבעתיד לבוא ייבנה המקדש מחדש בהר-המוריה: "אין לנו צורך לא בחומות ירושלים, לא בבית המקדש ולא בירושלים עצמה, העיר שאינה מרכזית […] אנחנו צריכים לארץ-ישראל, ונחוץ לנו מרכז אמיתי, לא סף רעיל או אבן מעמסה לכל העמים…".9
עמדה נחרצת פחות ותקינה מבחינה פוליטית ביטא ההוגה הסוציאליסט, היהודי הגרמני משה הס (1875-1812). בספרו האוטופי רומי וירושלים משנת 1862 טען הס מחד גיסא, שהחזרה לפולחן הקרבנות היא "משום נסיגה אחורנית גדולה לא פחות מזו של החזרה לקרבנות-אדם בתקופה של קרבנות בעלי-חיים".10 אך מאידך גיסא, הוא סירב לקבוע מסמרות בנושא אופיה הסופי של עבודת האלוהים בירושלים החדשה: "מה טיבם של סדרי עבודת-הקודש אשר נערוך לעתיד לבוא בירושלים החדשה. זוהי אפוא שאלה שאין כל אפשרות ואין שום צורך להשיב עליה מיד".11 זאת, משום שלפי שיטתו הפרגמטית: "שומה עלינו לתת דעתנו לא על בניין בית-המקדש, אלא רק כיצד למשוך את לבות אחינו בני ישראל למפעל אשר יביא לא רק תהילת-עולם לעם היהודי, אלא גם גאולה לאנושות כולה".12
שחזור פנים ההיכל במקדש שלמה
על רקע אותן מחלוקות בדבר היתכנות הקמתו מחדש של בית-הבחירה, יש להעריך את רעיונותיו של העיתונאי והמחזאי תאודור (בנימין זאב) הרצל (1904-1860), אשר חולל את אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות עם ישראל: הקמת התנועה הציונית. שכן, דווקא מאדם בעל השכלה אירופית-נוצרית, אשר דגל בספרו מדינת היהודים (Der Judenstoat) משנת 1896 בגישה שעל היהודים להקים מדינה מודרנית (בארגנטינה או בפלשתינה) שתהיה בה הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, היה טבעי לצפות שידחה את רעיון חידושו של מוסד בעל אופי קלריקלי כמו המקדש. אך למרבה ההפתעה, לא היה הדבר כך. ברומן האוטופי אלטנוילנד (Altneuland), שפרסם חוזה המדינה בשנת 1902, ושבו תיאר את ארץ-ישראל בשנת 1920, דימה הרצל שגיבורי הסיפור עולים בשבת אל עבר המקדש הניצב על הר-הזיתים.13
הם הגיעו לפתח המקדש. בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ. […] בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר […] הנה שוב ירדה שבת המלכה, שקוראים לה 'הנסיכה השוקטת'. חזן המקדש פתח בשירת המזמור הנושן […] שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל: "לכה דודי לקראת כלה…".14
לפי גרסת הרצל אפוא, עתיד היה בית-המקדש לשמש בית תפילה מרכזי, ולא אתר קרבנות וזבחים, ועיקרו – לא באבני הבניין שבו אלא ב"מה שהיה נסתר מן העין."15 תפיסה זו היתה נחלתם של רבים אחרים במחנה הציוני-החילוני, אשר אמנם פרקו מעליהם את עול המצוות, אך המשיכו לראות בבית-המקדש "סמל מקודש ומרכזי המבטא ערכים נעלים, [אשר] תפקודו ומהותו השתנו".16 האמן (1932-1866) בוריס שץ, מייסד בית-המדרש למלאכות אומנות "בצלאל" בירושלים, היה אחד מהם.
מעצם העובדה ששץ ראה לנכון לכנות את בית-המדרש על שמו של חכם החרשים העברי הראשון "בצלאל" (שמות לה: ל ואילך), אנו למדים על אופן הבנתו את מפעלו החינוכי-הרוחני. שכן, בדומה לבצלאל בן אורי שהקים את המשכן במדבר, כך גם ראה שץ את עצמו כמעין "כוהן", ואת האקדמיה לאמנות כ"מקדש במדבר". הסימבוליקה המקדשית היתה כה מרכזית בתפיסת-עולמו, שבתחילה אף ניסה להקים את בניין בית-הספר לאמנות באתר החולש על 'מקום המקדש' (לימים, מוזיאון רוקפלר שבמזרח ירושלים), אך בסופו של דבר העלה חרס בידו, ובית-הספר הוקם רחוק למדי ממקום המקדש.17
מתווה לשער ילקוט בצלאל | צייר: זאב רבן
12.5X29.5 ס"מ. במרכז- הכרובים בעלי הכנפיים, מימין ומשמאל
אמנים העוסקים המלאכת הכנת המשכן וכלי הקודש.
כותר: מתווה לשער ילקוט בצלאל
צייר: רבן, זאב
שם הספר: סוד ההיכל : בעקבות מגילת המקדש
מחברים: רויטמן, אדולפו ; לדרמן, שולמית
עורכת הספר: מיכאלי, תמי
תאריך: 2003
בעלי זכויות : מוזיאון ישראל, ירושלים
הוצאה לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים
הערות: 1. הספר מלווה תערוכה בשם זה.
ואולם, המציאות לא ריפתה את ידיו ולא מנעה ממנו מלהמשיך ולחלום על המקדש. בספרו האוטופי ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ, שכתב בשנת 1918 ופרסם בשנת 1923, ושבו הוא ניסה לחזות את ירושלים כעבור מאה שנה, תיאר שץ את הרגע שבו, יחד עם מורו הנערץ בצלאל, יחוגו שניהם באווירון מעל בית-המקדש, העומד ב"טבור העיר" קרי, הר-הבית:
חיש הרכנתי את ראשי, נחפזתי לראות את בית המקדש. מעל הרום הנורא, שבו רחפנו, לא יכולתי להבחין בעליל כל דבר. ראיתי רק גגות שטוחים, חצרות מרוצפות, זעיר שם הבהיק דבר-מה לעיני ספק זהב, ספק מים, כתם ירק-כחל של צמחים, צל מגדל, אך אחת היטבתי לראות: קבוצת הבתים הזאת מתנוססת בהדרה על כל בנייני העיר חיפה ועומדת במרכזה. כל הרחובות פונים אליה. […] וממול אחד השערים שהכרתי בו את שער הזהב, גשור גשר מעל לעמק יהושפט עד הר הזיתים.
-מורי ורבי, המקריבים קרבנות בבית המקדש?
- לא כדרך הקדמונים יבקשו עתה סליחה לחטא, לא בקרבן, לא בשפך דם נפש נקיה יכופר עון, כי אם בתשובה ממעלליו הרעים יכופר לחוטא.
- מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?
- במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר יהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו שם תשכון רוח אדני, אשר נתן בנו האלהים.18
שץ ראה אפוא בעיני רוחו,19 שבירושלים העתידית יעמוד "בית נכאת לאמנות ישראל וחכמתו" בהר-הבית,20אתרו ההיסטורי של המקדש, ובדומה לקודמו, גם בו תשכון "רוח אלוהים". עם זה, כמו בחזונו של הרצל, גם כאן עבר מוסד המקדש המסורתי תהליך של "ספיריטואליזציה",21 ובמקום משכן לקרבנות היה למוזיאון לאמנות ולבית תרבות.22
בית-הנכות על הר-הבית היה אמור להיות לפי חזון זה רק אחד מתוך מוסדות פוליטיים ותרבותיים רבים, שיעמדו בקרבת מקום – ליתר דיוק, על הר-הזיתים. מולו "ישר מול בית המקדש, ברחוב שער הזהב מתנשא בנין יפה להפליא, זהו 'היכל השלום'", ובסמוך לו עוד בית עגול, "בית המורשון", שהוא מושב הסנהדרין.23 ולבסוף, "הלאה למעלה מתפשטים על הר הזתים בתים רבים, ארמונות תפארה, גנים, אפדנים ומגדלים, בכל אלה יתפארו עמנו: זאת היא 'יבנה' שכונת המכללה המפארה שלנו. שם נמצאים כל הפקולטים, הספריות, המעבדות, והמצפה – הנה המגדל הגבוה בעל הכפה… גני החיות והצמחים, כל מיני בתי-נכאת למדעים ובית מחיה ענקי לאלפי התלמידים הלומדים ב'יבנה'. "24 בסיכומו של דבר הפך כל אזור הר-הבית בחזונו האוטופי של שץ לאקרופוליס ובו מכלול שלטוני-תרבותי, שברוח דברי הנביא ישעיהו [ב: ג], תצא ממנו לעולם התורה החדשה של עם ישראל: אמנות ומדע.
בית-המקדש הראשון וכלי המשכן שבו היו אחד הנושאים החביבים ביותר גם על אמני "בצלאל", אשר ביקשו "לשנות את משמעותו הדתית-המסורתית, הפולחנית והמשיחית ולהעניק לו פירוש תרבותי-לאומי, כסמל ליצירה ולרוח העברית המקורית".25 כך למשל, עיצב שמואל חרובי מסגרת תבליט לשעון בדגם חזית בית-המקדש ועיטר אותה בדמותו של בצלאל והמנורה. דוגמה אחרת היא לוחות הקרמיקה, המעטרים את חזית הבניין הפונה לרחוב אחד-העם בתל-אביב,26 שנוצרו בשנת 1924 על-פי ציורים של כמה ממורי בצלאל (בהם שץ וזאב רבן), ועליהם, בין מוטיבים שונים הלקוחים כולם מהאוצר החזותי היהודי (רימונים, סמלי שנים-עשר השבטים, זכר לחורבן ואחרים), נראים גם מוטיבים מסוגננים של צמד אריות מכונפים (במשמעות של כרובים) עם מנורה או לוחות הברית.
מאותה עת ואילך זכה גם רעיון בחירת צורת המקדש כדגם למבני ציבור לתרגום ממשי,27 והנחה כמה אדריכלים בתכנון מוסדות החינוך והתרבות.28 הדבר ניכר בתכניתם המשותפת של ב' שץ וי' ברסקי לבניין הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב (1910), אשר חזית הכניסה המונומנטלית שלו, בעלת שני המגדלים הבולטים המוכתרים בקרניים, עוצבה בהשראה ישירה של תרשימי השחזור של חזית בית-המקדש והעמודים יכין ובועז. השראתם של אלה ניכרת גם בתרשימיו של א' ברוולד לטכניון בחיפה (אותה שנה) ובתכניתו של ז' אקסלרוד ל"מרכז בצלאל" (1923). דוגמה נוספת היא בית-היתומים דיסקין בירושלים (1921) שתכנן י' טבצ'ניק, ושבחזיתו נקבעו שני עצי דקל המתנשאים לגובה שתי קומות. הבחירה בדקל היתה בעיני טבצ'ניק "רעיון עברי כי לפי הרסטברציה (שיחזור) של בית-המקדש שלמה אנחנו רואים דקלים שצומחים משני עברי המבוא הראשי".29 ואולם, הדימוי של מוסד חינוכי גבוה כמקדש היה בעיקר נחלתה של האוניברסיטה העברית. שכן, שנים מספר לפני הקמת המוסד, ובמיוחד לאחר שנקבע מיקומה של האוניברסיטה בהר-הצופים הנשקף אל הר-הבית, התייחסה שורה ארוכה של אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי ספרות ופובליציסטים אל האוניברסיטה הראשונה של עם ישראל בכינויים ובדימויים שנשבו מעולם המקדש מתוך שלל הדוגמאות המובאות במחקרו המשובח של יאיר פז בנידון, הנה דברי המנהיג הציוני מנחם אוסישקין (1941-1863) בנאום שנשא בפני הקונגרס הציוני הי"א (8.9.1913): "לפני אלפיים וחמש מאות שנה חרב מקדשנו הלאומי היכל ה' אשר על הר המוריה. עתה אנו באים מלאים אמונה ותקווה לבנות מקדש לאומי חדש, את היכל החכמה והמדע על הר-ציון. להיכל זה אנו נושאים כולנו את נפשותינו מהיום הזה והוא ייבנה כן יהי!"30 מן הדברים עולה בבירור, שאוסישקין, כמו רבים אחרים בתקופתו, ראה באוניברסיטה העברית העתידה לקום לא רק מוסד להשכלה גבוהה, אלא הרבה יותר מכך: "מקדש לאומי חדש" שנועד להחליף את משכן הקרבנות הישן. ההקבלה בין שני המוסדות הייתה כל כך ברורה בעיניו עד שבנאום אחר שנשא בשנת 1923, לאחר שכבר נקבע סופית שהאוניברסיטה תיבנה על הר-הצופים, הוא אמר בפני פרופ' אלברט איינשטיין:
פרופ' איינשטיין! מול המקום הזה אתה רואה את הר המוריה. לפני שלושת אלפי שנה בנה אחד מגדולי עמנו, שלמה המלך, בית תפילה לאלוהי העולם, וכאשר חנך את הבית התפלל כי הבית הזה יהיה בית תפילה לכל העמים.31 ואנו מתפללים עכשיו, כי הבית הזה, בית האוניברסיטה העברית, שאנו מחנכים כאן על הר-הצופים, יהי בית מדע לכל העמים.32
דימוי האוניברסיטה העברית כמקדש מצא את ביטויו האדריכלי בתכנית המונומנטלית שהגו הארכיטקטים פטריק גידס ופרנק מירס בשנת 1919 לאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, אשר לפיה תוכנן במרכז הקמפוס בניין גדול, מעוטר ובעל כיפה ביזנטית,33 שממנו הסתעפו בנייני הפקולטות השונות. בסופו של דבר לא יצאה תכנית זו אל הפועל, אך עצם קיומה מלמד שבני התקופה לא ראו ב'מקדשיות' של האוניברסיטה העברית דימוי ספרותי בלבד, אלא סמל אמיתי וחי, המשקף את רוח האומה המתחדשת.
במקביל ל'מקדש הרוחני' שהיה נחלת החוגים החילוניים-הליברליים בתנועה הציונית, נשמעו בשנות ה-30 וה-40, בצדה הימני של המפה הפוליטית, הדים מחודשים לדרישה המשיחית לחידוש מלכות ישראל, שבמרכזה עמד המקדש. הדים אלו באו לידי ביטוי בעיקרי התחייה של הלח"י, בכתביו של מפקדו 'יאיר' שטרן, בכתב-העת של חברי התנועה סלם, ביומנו של ישראל אלדד, בשירתו של אורי צבי גרינברג, בכתביו של שבתאי בן-דב ובספרות בני הנוער של התקופה.34
שחזור חזית המקדש ורחבת הפולחן
בירושלים ובית יער הלבנון", 1898.
אך אם כך קרה בחוגים מסוימים של המחנה החילוני-הימני, שלא נטשו לגמרי את החלום עתיק-היומין של חידוש עבודת הקרבנות בהר-הבית, מה יש לומר על המחנה הדתי על כל זרמיו? ובכן, כצפוי, בקרב התנועה הרפורמית לא חלו שינויים, וגם במאה ה-20 המשיכו הרפורמים לדבוק בליטורגיה שלא היה בה זכר לקרבנות ולמקדש. באותה רוח פעל גם הרב מרדכי קפלן (1983-1881), מייסד התנועה ליהדות מתחדשת ("הרקונסטרוקציוניסטית") ביהדות ארצות-הברית, כאשר במסגרת תפיסתו התאולוגית שדגלה ברציונליזם ובצורך להסיר מהדת היהודית סממנים על-טבעיים ומיסטיים, ראה לנכון למחוק לחלוטין מסידורו כל זכר לעבודת הקרבנות.35 ואף-על-פי-כן, הוא התייחס לפולחן עתיק זה כצורת עבודה העשויה לעורר רגשי קדושה אצל המאמין המודרני, והציע כתחליף בתפילת מוסף את הדברים האלה:
בארשת שפתינו ובהגיון לבנו נעבוד את עבודת ה' כעת. אך בהעלותנו על-לבנו את-אבותינו אשר מאוצרים הדל הקריב איש איש מהם את-מיטב קרבנו לה'. האיכר מיבול אדמתו והרועה ממכלאות צאנו. הלרצון תהיה עבודה של שיח-שפתים ונדבות-פה אשר לא במחיר יעלו ולא בעמל כפים. […] התעורר והקדש מהוננו לעבודתו. […]הצל אביון משווע ועני […] והמצא תרופה לחולים. הדף זדון ובערות מן העולם. הקם ברחוב אמת. ואמץ אמונה בארץ.36
זאת, לעומת עמדת התנועה הקונסרווטיווית, שראשיתה במאה ה-19 במקצת מדינות אירופה ובארצות-הברית, אשר מתוך הערכה חיובית לתורה שבעל-פה ולמורשת ישראל מצד אחד, ורגישות לתמורות בתודעתו הדתית של המאמין המודרני מצד אחר, שמרה במקרים מסוימים על הנוסח המסורתי של התפילה, ובכלל זה על תפילת חידוש העבודה, אך במקרים אחרים ראתה לנכון לנסח מחדש תפילה זו או להעניק למושגים 'קרבנות' ו'בית-המקדש' משמעות מטפורית, כדוגמת הפירוש בסידור הקונסרווטיווי המודרני בשם "ואני תפילתי": "הכמיהה לכינונו של בית-המקדש השלישי מסמלת את הכמיהה לאיחודו מחדש של העם היהודי ולהגשמת ערכי השלום והסובלנות הכלל אנושיים שבחזון הנביאים לאחרית הימים".37
שלא כמו עמדת האגף הלא-אורתודקסי של המחנה הדתי, ובסטייה מן העמדה החרדית שהמשיכה לדבוק ברעיון הקמת המקדש כחזון לעתיד לבוא, צברה האמונה בבניית בית-המקדש ובחידוש העבודה בו בעתיד הקרוב תאוצה גדולה במחנה הציוני-הדתי. שכן, להוציא את עמדת המיעוט של ר' חיים הירשנזון (1935-1857), אשר בעקבות גישת הרמב"ם,38 הסתייג מן הקרבנות בזמן הזה,39 שאפו הוגים מכל פלגי הציונות-הדתית למלאות החיים הדתיים, ובראשם – לחידוש העבודה בבית-המקדש. כך למשל, ראה הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839), מייסד תנועת ה"מזרחי",40 את מוסד בית-המקדש כיסוד היסודות של האומה: "ישועה כללית גמולית מסבבת אור וזוהר כללי, ומקומו של האור הכללי הזה הוא רק בביהמ"ק [= בבית המקדש], אשר שם מצטיירים כל העניינים המוסריים של כלל האומה".41
במיוחד ראויה לציון גישתו של אחד מגדולי המנהיגים של הציונות הדתית, לימים הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק קוק (1935-1865), אשר השאיפה להקמת המקדש מחדש היתה בעיניו חלק של תפיסה דתית רחבה וכוללת. כדברי הסיכום של שוורץ: "השאיפה לשלמות העבודה (לפי הרב קוק, א"ר) איננה מתמצה בהרחבת ההיקף, לאמור: בהקמת בית-המקדש ובקיום המצוות התלויות בארץ, אלא אף בחידוש המשמעות הרעיונית המטאפיסית (המסומלת באור) העולה ממצוות חברתיות ומוסריות.42 בנו היחיד, צבי יהודה הכהן קוק (1983-1890) שעמד בראש ישיבת "מרכז הרב", הציב לעומת זה את הקמת בית-הבחירה במקום מרכזי ומכריע, ואף ראה בחידוש העבודה בבית-המקדש מניע חד-משמעי להתעוררות הלאומית, כדבריו על "האומה הישראלית":
מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החמריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב לארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלהיים עם השאיפה לבניין בית-המקדש (ההדגשה במקור) יצאה והתגלתה תנועת ישוב ארץ-ישראל וחבת ציון שלנו.43
המדינה הציונית כ'בית המקדש השלישי' (1948-1967)
עם קום המדינה בשנת 1948 חל מפנה היסטורי בתולדות עם ישראל. שכן,לאחר אובדן העצמאות הפוליטית והריבונות על ארץ-ישראל בימי הבית השני, חזר העם היהודי אחרי אלפיים שנה למולדתו ההיסטורית, במטרה לכונן בה חיים ממלכתיים בכל העמים. בעיני דור המייסדים היתה הקמת מדינת ישראל לא רק תוצאה של תהליכים דמוגרפיים, פוליטיים וכלכליים, אלא הגשמתו של חזון בן אלפי שנים, כדברי דוד בן גוריון: "עלייה זו לא היתה באה בלי חזון משיחי; החידוש הציוני בסוף המאה התשע-עשרה היה במתן תוכן וצורה 'רציונאליים' לחזון המשיחי העתיק. אבל שום "אידיאולוגיה ציונית לא היתה מתחדשת, אלמלא ינקה ממקור עתיק יומין זה".44
חזון משיחי זה, שבן-גוריון דיבר עליו, בא לידי ביטוי בסמל המדינה, הכולל שלושה מרכיבים חזותיים: מנורת טיטוס, ענפי הזית המקיפים אותה משני צדיה והכיתוב "ישראל".45 כפי שהראה אליק מישורי במחקרו על הנושא, לא היו מרכיבים אלה פרי המקרה אלא ינקו מסמל עתיק-יומין של גאולה, שנחרת בזיכרון הקולקטיווי של האומה מאז שיבת-ציון, והוא: חזון זכריה (ד: א-ג, יא, יד). אלפי שנים, וכפי שאפשר להיווכח בנקל מאינספור תחריטים, גילופים, חפצי יודאיקה וציורים ששרדו מקהילות היהודים בתפוצות, סימל חזון זכריה את התקווה לביאת המשיח הקרובה, ובכלל זה לבנייה מחודשת של בית-המקדש.46 "העתקתו של חזון זכריה לסמל המדינה", לפי מישורי, "מבטאת אפוא את הרעיון הציוני של הקמתה מחדש של מדינת ישראל כמקבילה להקמתו מחדש של בית-המקדש בירושלים בתקופת שיבת ציון. לשני ענפי הזית היה כנראה מקום חשוב בתפיסת המדינה החדשה, שבה הדת והמדינה ("שני בני יצהר", כלשון הנביא-הכוהן והשליט) עומדות זו לצד זו".47
קשת טיטוס
ואולם, אם רצונם של מייסדי המדינה היה אכן להעתיק מתודעת הציבור את המשמעות הדתית של המקדש ההיסטורי ולהעבירה למדינה החילונית, מן הדין היה שלא יסתפקו בסמלים ובשפה מטפורית, אלא יקימו הלכה למעשה מוקד מרחבי חדש של זהות, שישכיח את הר-ציון המיתולוגי וישמש המחשה ברורה וחד-משמעית למסר המהפכני של התנועה הציונית, שלפיו מדינת ישראל היא 'בית-המקדש השלישי'.
יש להניח שזה היה הצורך "האסטרטגי",48 אשר עמד לנגד עיניהם של יוזמי הרעיון להקים את המוסדות הייצוגיים של האומה במערב ירושלים החצויה, שהוכרזה בירת ישראל, בהחלטת הכנסת מיום 15 בדצמבר 1949. שכן, מרגע שהחל תהליך זה לקרום עור וגידים, נוצרה הקבלה בלתי נמנעת בין העבר להווה: בדומה לדוד המלך, שהפך את ירושלים לבירת ישראל של הממלכה המאוחדת והקים בה את ביתו, ואף יזם לבנות בה משכן לאלוהי ישראל (שמואל ב ה, י-יב, ו-ז), כך גם הפך דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של המדינה הציונית, את ירושלים המערבית לבירת ישראל,49 כדבריו בהודעה שמסר לכנסת ביום 13.12.49: "… למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות".50
תכנונה של ירושלים החל כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות, אך תכנית-האב הראשונה של העיר הושלמה רק בתום הקרבות בשנת 1949. בראש צוות אגף התכנון במשרד הפנים עמד האדריכל היינץ ראו. תכניתו היתה כוללנית והתייחסה לעיר בשלמותה, אך שימשה בסיס לכל התכניות שנולדו אחריה, כשהעיר היתה חצויה. באותה תכנית נקבע, שבמרכז הגאוגרפי של העיר החצויה, באזור גבעת-רם,51 יוקם המרכז הייצוגי-הסמלי של המדינה,52 ושם ייבנו קריית הממשלה, קריית האוניברסיטה העברית והמוזיאון הלאומי.53 הנחת-היסוד היתה, שמרכז זה ישמש מעין "קפיטול",54 וכיאה למדינות רבות אחרות (למשל, גבעת הקפיטול שבוושינגטון), ימחיש באמצעות האבן והבטון את רעיונות הממלכתיות ותקומת ישראל במלוא תפארתה.55 לכן, וכצפוי מאזור המתיימר להיות מעין "אקרופוליס" של מדינת ישראל החילונית,56 אין זה מפתיע שבנייני הציבור שבו משמשים כולם ביחד וכל אחד לחוד במשמעות של "מקדשים" מודרניים.
ה"היכל" הראשון שנבנה באזור היה בנייני-האומה, שתכנן האדריכל זאב רכטר (1960-1898). הבניין נועד לשמש מרכז לאירועים וכנסים לאומיים ובינלאומיים (כגון הקונגרס הציוני). במגילת היסוד שלו נאמר, כי הבניין יהיה "אות לברית בין ירושלים לבניה, בוניה […] היכל מועד לאומה, […] מקום כינוס ומפגן להישגינו בחומר וברוח ובית גניזה ומשכית לאוצרות התחייה הלאומית".57 מטרת יוזמיו היתה אפוא, שהמבנה בעל התפיסה המונומנטלית והטקסית ישמש סמל של ממלכתיות במדינה החדשה. בנייתו החלה בשנת 1950 והושלמה בשנת 1958, לקראת פתיחת התערוכה "כיבוש השממה", שהציגה את הישגי ההתיישבות בארץ בעשור הראשון לקום המדינה.
בניין אחר היה בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שנבנה בקמפוס האוניברסיטה העברית שבגבעת-רם. הבניין תוכנן על-ידי שורה של אדריכלים (אמנון אלכסנדרוני, זיוה ארמוני, אברהם יסקי, חנן חברון, מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמעון פובזנר) בשנות ה-50, על-פי מיטב המסורת של הסגנון הבינלאומי ובהשפעת תורתו העיצובית-התכנונית של האדריכת הצרפתי לה-קורבוזייה. מטרת המתכננים היתה לשוות למבנה, המעוצב כקובייה הניצבת על עמודים חופשיים, את ההדר והכבוד הראויים למוסד יקר לעם ישראל – לאמור, הספר.
בניין מרשים זה הלם את חלומו הישן-נושן של יוסף חזנוביץ (1919-1844), אחד ההוגים של רעיון הקמת הספרייה,58 שץ תיאר בשנת 1899 את חזונו ברוח נבואת ישעיהו (ב: א-ד): "בית עקד ספרים לאומי בירושלים עיר קדשנו ייבנה בית גדול, רם ונישא, ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו". מובאה זו, התלויה היום בקיר שבין חדר הקריאה למדעי היהדות לבין חדר הקריאה הכללי שבספרייה, מעידה בעליל שמקימי המבנה ראו בבית הספרים הלאומי את החלופה החילונית המודרנית למוסד המקדש עתיק-היומין. זאת ועוד, נבואה זו של ישעיהו אף מצאה את ביטויה החזותי בחלונות זכוכית-הצבעונין, מעשה ידיו של האמן מרדכי ארדון (1992-1896), המותקנים מאז ראשית שנות ה-80 באותה קומה של הספרייה.
דוגמה נוספת ומאלפת ביותר היא משכן הכנסת. הבניין בעל החשיבות הממלכתית-הייצוגית הגדולה ביותר במדינה תוכנן במקורו על-ידי יוסף קלארווין, שזכה בפרס ראשון בתחרות שנערכה בשנת 1957. תכניתו הושפעה מן האדריכלות המודרנית ולוותה ברמזים מעולם הצורות הקלסי של המקדש היווני. דוגמת הפרתנון (מבנה מלבני המוקף עמודים), אך עוררה התנגדות רבה במישור האידאולוגי, הפונקציונלי והאסתטי. בין מבקריה היו מי שטענו, שבנייני העמודים זרים לירושלים, ומתנגדיה החריפים התריסו, שאל לה לכנסת להיראות, ולו ברמז, כמקדש יווני.59 עקב הביקורת הוקם צוות אדריכלים לתיקון התכנית ולשיפורה, והיא אכן שונתה באופן משמעותי. הבנייה החלה בשנת 1959 והושלמה בשנת 1966, והתוצאה הסופית היתה מבנה בסגנון הבינלאומי, ברוח מבנים ייצוגיים-מודרניים אחרים שתוכננו בעולם בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 (כדוגמת שגרירויות ארה"ב בניו-דלהי ובאתונה).
בניין הכנסת בקריית הממשלה שבירושלים. צלם: בן-גרשום, עמוסעם חנוכת הבניין, הוצע מיד לכנותו בשם "משכן הכנסת". כצפוי, עוררה ההצעה ויכוח סוער בין חברי הבית, אשר עד אותו רגע נמנעו כמעט מכל מעורבות בתכנונו. חבר-הכנסת מנחם בגין שהתנגד להצעה טען, ש"יש שמות בתולדות ישראל שמוטב להשאירם בייחוד קדושתם או בקדושת ייחודם".60 חבר-הכנסת החרדי שלמה לורנץ ("אגודת ישראל") קבל על "סילוף ערכים מקודשים ויומרנות שאינה יודעת סייג", והוסיף כי "המשכן נקרא היה על שם השכינה שהיתה שרויה בו תדיר. כאשר מניפים את דגל החילוניות ונועלים את שערי הבית הזה בפני השכינה, אין זכות מוסרית להדביק את השם 'משכן' מלשון שכינה, שהוא מושג נשגב מבינת אנוש".61 ואולם, עצם העובדה שההצעה הובאה להצבעה ואף התקבלה בסופו של דבר מלמדת, כי רצונם של מצדדיה היה להעביר מסר חד וברור לאזרחי המדינה שלפיו "משכן הכנסת" הוא החלופה האולטימטיווית למקדש ההיסטורי, כי בדומה לאמונה המקראית "כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (מלכים א ח: יא), גרסת התורה הציונית, שרוח ישראל שרויה עתה ב"משכן הכנסת", הממוקם באתר ה"מקודש" החדש של האומה: גבעת-רם.
ראיה אחרונה לטענתנו היא הקמתו של מוזיאון ישראל, המשמש מאז חנוכתו בשנת 1965 בתקן של מוזיאון לאומי.62 מתכנניו היו הארכיטקט אלפרד מנספלד ומעצבת-הפנים דורה גד, ומיקומו על גבעה דומה למיקומם של מקדשים עתיקים. שפת התכנון שלו מקומית-מסורתית, בדומה לכפר ערבי, ועיצובו – מודרני. אך אם מוזיאון ישראל רומז באופן כללי למקדש, אין ספק שהיכל הספר – אחד מאגפיו הייצוגיים – הוא דוגמה מרשימה למבנה בעל אופי מקדשי מובהק.
מבנה ייחודי זה, אשר מאז חנוכתו באפריל 1965 הפך לסימן ההכר לא רק של מוזיאון ישראל אלא של ירושלים כולה, נבנה במטרה לשמש אכסניה לשבע המגילות הראשונות שנתגלו בקומראן בשנת 1947.63 את המבנה תכננו הארכיטקטים ארמנד ברטוס (Bartps) ופרדריק קיסלר (Kiesler), ואף שלא הם היו מי שנתנו לו את שמו,64 הם טרחו לשוות למבנה משמעות סימבולית-מקדשית. כך למשל, תוכנן שביל הכניסה ברוח 'דרך תהלוכות', המעניקה למבקר התמים את התחושה של ביקור במקום קדוש; המים באזור הכיפה והמדרגות (כעין המדרגות היורדות למקוואות שבקומראן?) המובילות אל הכניסה לבניין התת-קרקעי, מסמלים את רעיון הטהרה, כיאה למקום קדוש; הקירות המשופעים שבכניסה מרמזים לכינסות המונומנטליות במקדשים עתיקים; וכן, חלוקת החלל הפנימי לשלושה חדרים (חדר התמצאות, מנהרה והאולם העגול המרכזי) מזכירה אף היא את החלוקה שנהגה במקדשים העתיקים (כמו למשל במקדש שלמה), ושיצרה את המעבר ההדרגתי מן החול אל הקודש. זאת ועוד זאת, הארכיטקטים תכננו להציג את המגילות בתשעה ארונות-תצוגה (שמונה מסביב למעגל ואחד מעל בימה מוגבהת במרכז) באולם המרכזי, בדומה לצורה שבה מוצגים 'שרידי קדושים' בקתדרלות אירופיות. אם על כל היסודות המקדשיים הללו נוסיף גם את העין שבתקרה, מעל הבמה המרכזית,65 (הרומזת לפנתאון שברומא?),66 לא יהיה זה מוגזם לטעון, שכוונת הארכיטקטים היתה להפוך את היכל הספר ל"מקדש" מודרני.67
במשך השנים נתווספו למערך האדריכלי-הסימבולי שבקריית בן-גוריון עוד מבנים, כגון בנק ישראל שנבנה בשנות ה-70 ובית-המשפט העליון שנבנה עשור שנים אחר-כך. כך הלך ונשלם החזון המקורי, לכונן באזור גבעת-רם את המרכז השלטוני של האומה.
תנועת 'שוחרי המקדש' אחרי מלחמת ששת הימים
במקביל לתהליך שצוין לעיל, ומאז הכרתו המפורסמת של מוטה גור במלחמת ששת-הימים "הר הבית בידינו", חל מפנה דרמטי בחברה הישראלית, ולמתחם "המקודש" שבגבעת-רם קם מתחרה חדש-ישן: הכותל המערבי. שכן, מיום כיבוש העיר העתיקה, היה זה אך טבעי שהאתר הקדוש הזה ישמש מקום מכונן של הזהות הלאומי.68 ואכן, מאז ועד היום הפך אזור הכותל לא רק למקום תפילה ועריכת טקסים דתיים, כגון טקסי בר-מצווה או טקס ברכת הכוהנים ההמונית, אלא גם למקום טקס השבעת הטירונים וכן טקס הפתיחה של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. כך אפוא, החלו הכותל המערבי בפרט ומזרח ירושלים בכלל 69 להוות משקל שכנגד לאזור גבעת-רם שבמערב העיר.70
ואף-על-פי-כן, לא הובילו אירועים אלה את הרוב הציוני-הדתי לידי עשייה בעניין המקדש. זאת, לעומת חוגים רדיקליים בעלי נטייה דתית-לאומית, שחלק ניכר מהם משתייך לחוגי ישיבת "מרכז הרב", אשר השתלטות כוחות צה"ל על הר-הבית נטעה בלבם את התחושה, שהנה עומדים אנו בפתחה של "אתחלתא דגאולה" והיא קרובה למימושה המלא.71 אך כמידת ההתלהבות, כן מידת האכזבה. שכן המהלך הצבאי לא הביא בעקבותיו הכנות ממשיות לבניין המקדש, וממשלת ישראל החליטה, שלא כמצופה, להשאיר את השליטה על הר-הבית בידי הוואקף המוסלמי ולהתיר ליהודים רק לעלות אליו.72 תחושות ההתעלות לצד המציאות המאכזבת הולידו כמה ניסיונות לפגוע במסגדים אשר על ההר.73
בד בבד עם האקטיוויזם הפוליטי צמחה בראשית שנות ה-70 אסטרטגיה אחרת, שביקשה לקדם את נושא המקדש באמצעות חינוך, מחקר, פרסום ותקשורת, אך ברבות השנים אימצה אף היא דרכים לוחמניות יותר להשגת מטרותיה. כך קמה התנועה ל"נאמני הר-הבית וארץ-ישראל" על-ידי גרשון סלומון. תנועה זו ניסתה בסוכות תש"ן (16.10.1989), ומאז היא ממשיכה לנסות מדי שנה, לקדם את הקמת הבית השלישי על-ידי טקס הנחת אבן-פינה למקדש בנחל קדרון. בהזמנה לטקס נאמר:
בימים אלה של אש ופרעות אנו מניעים את גלגלי ההיסטוריה. לאחר עשרים ושתים שנה, אנו לא ממתינים יותר. לאחר שנוכחנו שממשלות ישראל מוותרות לערבים על הר הבית, גמרנו אומר להתחיל בתהליך של הקמת בית המקדש. אנו מאמינים, שהפגנת החולשה בהר הבית, במשך כל השנים, היא שהביאתנו למצבנו הלאומי הנוכחי. חייבים לשנות את פני ההיסטוריה ולהציל את המולדת מידי החלשים והתבוסתנים. חייבים להפגין עוצמה לאומית – ועם ישראל יעשה זאת, כי לנו, ההר והארץ. […] ובצעדת דגלים, במסלול ההיסטורי בעקבות עולי הרגל בימי הבית השני, ממעיין השילוח שלרגלי הר הבית אל הר הבית, בליווי כלי זמר ואבן פינה להקמת בית המקדש השלישי, אותה ישאו כוהנים במלבושיהם ובליווי כלי מקדש אל הר הבית.
בעקבות תנועה זו נוסדו קבוצות אחרות, כגון: "מכון המקדש", "התנועה לכינון המקדש", "זו ארצנו", תנועת "אל הר המור", תנועת "חי וקיים", תנועת "נשים למען המקדש" ותנועות נוספות כאנשי ישיבת "קבר יוסף" בראשות הרב גינצבורג, וכן זרמים מסוימים בחב"ד, המחזיקים את "מרכז הר הבית" שבעיר העתיקה. בשנת 2000 הקימו כל התנועות הללו ארגון-גג בשם "שוחרי המקדש", ששם לו למטרה לאחד את הכוחות "לשם קידום נושא המקדש, והקמתו כמצווה בתורה".74 ואכן, מעת לעת קבוצות אלה מצליחות להעלות את נושא כינון בית הבחירה על סדר-היום הציבורי.
לא כל ההצעות להקמת המקדש השלישי היו כרוכות בהריסת המבנים הקדושים למוסלמים. כך למשל, בראשית שנות ה-90 הציע יו"ר "עמותת בוני בית-המקדש", ד"ר עמוס אורקן, לבנות את בית-המקדש השלישי מערבית להר-הבית, מעל רחבת הכותל המערבי. לפי תכניתו, המתוארת בספר שחיבר האדריכל ד' קרויאנקו', ייבנה מעל רחבת הכותל, על עשרה עמודים, משטח מוגבה, ועליו יוקם בית-המקדש החדש, שיעוצב לפי דגם הבית השני, ששחזר בראשית שנות ה-60 פרופ' אבי-יונה ליד מלון הולילנד. המקדש והמשטח המוגבה גם יחד יקודשו באמצעות תעלה תת-קרקעית, שתעביר את הקדושה מאתרה המקורי בהר-הבית אל רחבת הכותל המערבי, ומשם, בצורה אנכית, דרך העמוד המרכזי של המשטח, היישר אל תוך המקדש החדש.75 בהמשך לאותה מגמה הציע ד"ר יצחק חיות-מן, מנהלה בפועל של ה"אקדם-יה לירושלים", כמה דגמים פיזיים ומחשבתיים לבניית המקדש, שלא יפגעו במבנים הקיימים שעל הר-הבית, כדוגמת קובייה עצומה (כ-200 מ' כל אחת מפאותיה), הבנויה על עמודי ענק המתרוממים מעל לגבולות הר-הבית, או לחילופין – יצירת הדמיה של מקדש, על תאיו, לשכותיו וחצרותיו, על פני הר-הבית או בשמים שמעליו.