שנה מעוברת – ודווקא בחודש אדר

בשנה מעוברת מוסיפים חודש נוסף – הוא חודש אדר א. עיבור השנה, תוספת של חודש לשנה, נעשה תמיד בחודש אדר, ולא בחודש אחר. ונשאלת השאלה – למה צריך להוסיף ללוח העברי חודש נוסף – ולמה דווקא אדר?

הלוח העברי – הבעיה

הלוח העברי הוא, כאמור, לוח שמשי-ירחי: חודשי השנה בלוח העברי נקבעים לפי הירח, אבל מחזור השנה מבוסס על שנת שמש, הקובעת את עונות השנה ואת המחזור של שנה חקלאית.
וכאן עולה הבעיה של חוסר התאמה בין השניים: בשנת ירח – 354 ימים, ואילו בשנת שמש – 365 ימים. זאת אומרת, שבכל שנה יש הפרש של 11 יום בין שנת הירח לשנת השמש. כעבור שנתיים – ההפרש הוא 22 יום, וכעבור שלוש שנים – ההפרש הוא 33 יום. הפרש זה בין שנת הירח לשנת השמש הולך וגדל, ובסופו של דבר הוא עלול לשבש את הקשר בין התאריך, שנקבע לפי החודש (והירח) – ובין העונה החקלאית, שנקבעת לפי השמש.
ועדיין אפשר להקשות ולשאול: מה הבעיה? למי ולמה זה משנה, אם יש או אין התאמה בין החודש – ובין עונות השנה?
רמז לתשובה: החגים הנזכרים בתורה, והקשר בין תאריך החג ובין עונת השנה.

הלוח העברי – הפתרון

בלוח העברי יש שלושה חגים שכל אחד מהם קשור לעונה חקלאית מסוימת. שלושת החגים הם – פסח, שבועות וסוכות. על-פי המקרא יש לחגוג את חג הפסח בחודש האביב,¹ שבו מתחילים את קציר העומר – קציר השעורים הראשון. חג השבועות הוא חג הקציר, קציר החיטים, וחג הביכורים²; ואילו חג הסוכות מסיים את השנה החקלאית, ומכאן שמו הנוסף – חג האסיף.³
כדי שחג הפסח יהיה תמיד בעונת האביב (קציר העומר), וחג השבועות – בעונת הקציר (קציר החיטים), וחג הסוכות – בעונת האסיף, יש צורך לעַבֵּר את השנים: להוסיף חודש ללוח השנה אחת לכמה שנים (אחת לשנתיים או לשלוש שנים).

(1) "שָמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" (דברים טז 1). ולכן אחד השמות של חג הפסח הוא חג האביב. כדאי לקרוא עוד על .
(2) "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות פרק לד פס' 22). כדאי לקרוא עוד על .
(3) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך [את היבול] מגורנך (=מן הגורן שלך) ומיקבך (=מן היקב שלך)" (דברים טז 13). כדאי לקרוא עוד על .

קטע הפסיפס מתאר את גלגל המזלות ל-12 חודשי השנה I צלם: אבי אוחיון

למה דווקא בחודש אדר?

הלוח הקדום הנזכר בתורה שונה מן הלוח שבימינו גם בשמות החודשים – וגם בסדר החודשים. על-פי הלוח הקדום – לא היו לחודשים שמות, אלא רק מספרים: החודש הראשון, החודש השני, החודש השלישי… החודש השביעי…
על-פי לוח קדום זה, החודש הראשון בשנה היה חודש האביב (הוא חודש ניסן), ופסח היה החג הראשון.¹ והחודש האחרון בלוח זה היה חודש אדר ולא אלול.² ולכן בכל שנה מעוברת מוסיפים עוד חודש אדר, שהוא האחרון בחודשי השנה על-פי מניין החודשים הקדום.
וזו גם הדרך הטובה ביותר להבטיח, שחג הפסח וחודש ניסן יהיו אכן בחודש האביב…

(1) על-פי הלוח הקדום, ראש השנה אינו חל בחודש הראשון של השנה אלא בחודש השביעי (הוא חודש תשרי), כמו שכתוב בספר ויקרא: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה…" (ויקרא כג 24).
(2) במגילת אסתר נזכרים החודשים גם לפי סדרם בלוח הקדום – וגם לפי שמותיהם. ובהתאם לכך נאמר במגילה: "…לחודש שנים עשר הוא חודש אדר…" (אסתר ג 13)

במרכז – אל השמש, הליוס; מעליו – מזל דגים (חודש אדר) ומזל טלה (חודש ניסן) I צלם: אבי אוחיון

סוד העיבור

עד לתקופת התלמוד היה בית דין מיוחד בירושלים שקבע את אורך החודש (29 או 30 יום) – וגם את מספר חודשי השנה, אם השנה תהיה רגילה (12 חודשים) – או שנה מעוברת (13 חודשים). בתקופת התלמוד, במאה ה- 4 לספירה,* פורסם בטבריה "סוד העיבור" – החישוב שעל-פיו נקבעו מראש השנים המעוברות. "סוד העיבור" מבוסס על מחזור של 19 שנה, שבמהלכו יש 7 שנים מעוברות לפי הסדר הזה: שנה 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. בכל 19 השנים האלה יש התאמה מלאה בין שנת הירח לשנת השמש, ושיטה זו – "סוד העיבור" – משמשת אותנו עד עצם היום הזה, יותר מ- 1,600 שנה.

* לספירה: לספירת הנוצרים, לספירה הכללית – שראשיתה על-פי שנת הולדתו המשוערת של ישו.
המונח 'לפני הספירה' מציין תאריכים מן התקופה שלפני הולדת ישו.

בול ועליו גלגל המזלות ל-12 חודשי השנה I צייר: ע. בלאושילד