תחפושות בפורים

פורים הוא חג השמחה; והמנהג להתחפש בפורים, שמגביר את שמחת החג, מבוסס על מנהגי העמים – וגם על הסיפור במגילת אסתר.

במסורת היהודית מבוסס הקשר בין תחפושת ובין חג הפורים על שני רעיונות ממגילת אסתר: הרעיון של היפוך ומהפך בגורל – והרעיון של הסתרת הזהות האמיתית.

היפוך ומהפך – "ונהפוך הוא"

במגילת אסתר מסופר על ההיפוך לטובה בגורלם של היהודים: "וְהַחֹדֶשׁ [אֲדָר] אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן – לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל – לְיוֹם טוֹב" (מגילת אסתר פרק ט פס' 22). המן זמם להרוג את כל היהודים בחודש אדר – אבל הגורל התהפך, והיהודים ניצלו מגזירת המן. כך הפך חודש אדר מחודש של יגון – לחודש של שמחה.
היפוך נוסף במגילה הוא המהפך בגורלם של המן ושל מרדכי. המגילה מספרת על חילופי גורלות ביניהם – הגורל הרע שהמן תכנן למרדכי נהפך בסופו של דבר לגורלו של המן: המן, שהיה אחד משריו החשובים של המלך אחשוורוש, זמם לתלות על עץ את מרדכי היהודי (שסירב להשתחוות לו). אך בסופו של דבר התהפכו הגורלות: מרדכי עלה לגדולה, ואילו המן נידון בעצמו לתלייה.

הסתרת הזהות האמיתית

על-פי הסיפור במגילה – אסתר הסתירה את זהותה היהודית כשבאה לארמונו של אחשוורוש: "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכַי" (מגילת אסתר, פרק ב פס' 20). גם אלוהים "מסתתר" במגילת אסתר – שם אלוהים לא נזכר אפילו פעם אחת במגילה, בניגוד לכל שאר ספרי התנ"ך.

תחפושות, מסיכות וקרנבל

בהמשך לסיפור במגילת אסתר, הכולל הסתרת הזהות והיפוך הגורל, מוצאים במסורת היהודית גברים המתחפשים לנשים, קבצנים המתחפשים לעשירים ופשוטי עם – למלכים… יש בידינו עדויות מן המאה ה- 16 על המנהג להתחפש בפורים וגם על רבנים שנהגו להתחפש בעצמם. וזאת לצד עדויות של רבנים ומנהיגי קהילות שהתנגדו למנהג זה.
אך לתחפושות ולמסיכות יש כנראה גם מקור לא יהודי: משערים שהמנהג להתחפש בפורים הושפע גם מן המסורות של העמים הנוצרים. באירופה נהגו לקיים נשפי מסיכות באביב, בתקופה שבה חל חג הפורים. גם הקרנבל הנוצרי, שראשיתו במאה ה- 12, נערך בדרך כלל בתקופה קרובה לחג הפורים, ונראה שגם הוא השפיע על מנהגי הפורים של היהודים.
מנהג נוסף של פורים, שנוצר בהשפעת הקרנבלים באירופה, הוא "משחקי פורים" (פורים שְׁפִּיל").

בובות בדמות בנימין זאב הרצל – חוזה המדינה, ודוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון של ישראל, במצעד העדליידע, תל אביב, פורים, תשמ"ח-1988. עדליידע היא תהלוכת קרנבל של פורים שהתקיימה בעיר תל אביב כבר בתקופה שלפני הקמת המדינה. בשנת תרצ"ב-1932 הוחלט לתת לקרנבל זה שם עברי, ומתוך כ-200 הצעות נבחר השם "עדליידע", המבוסס על הנאמר במקורות לגבי המנהג להשתכר בפורים: חייב אדם להשתכר בפורים עד לא ידע (=עד שלאידע להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף ז עמ' ב).

"משחק פורים"

משחקי פורים – "פורים שפיל" ביידיש – היו הצגות היתוליות לפורים שהתבססו בתחילה על סיפורי המגילה. מן המאה ה- 16 ואילך קיימות עדויות להצגות היתוליות מסוג זה בעדות הספרדים ("קומדיה פאמוזה דה המן אי מרדכי"), בקרב יהודים בארצות האיסלאם ("כלאעת פורים") וכן בקהילות היהודים במזרח אירופה. במהלך השנים התרחב המגוון של משחקי פורים וכלל גם מחזות מסיפורי המקרא. וכך מוצאים במאה ה- 18 ארבעה "משחקי פורים" – המלך אחשוורוש, מכירת יוסף, דוד וגלית ויעקב ועשיו. הצגות היתוליות אלה שיקפו את היחסים בין היהודים ובין סביבתם הנוכרית.
נוסף על משחקי פורים – נהגו בכל הקהילות לחבר דרשות היתוליות לפורים, ובהם "הגדת ליל שיכורים", "סליחות לפורים", "קידוש לפורים" ועוד.

על משחקי פורים בסיפוריו של הסופר שלום עליכם
"היודעים אתם במי קינאתי כשהייתי נער קטן?
במלך אחשוורוש.
לא במלך אחשוורוש הידוע, אשר מלך מהודו ועד כוש…
מתכוון אני כאן לקופיל החייט עם … מצנפת הנייר אשר חבש לראשו,
ועם שרביט הזהב – זה השוט הארוך אשר הוציא מתוך המטאטא…
קינאתי גם בוושתי המלכה – הוא מוטיל הנגר, עם השמלה הקצרה …
ועם המטפחת הצהובה, מטפחת אישה, שהיה קושר לזקנו…

ואולם יותר מכולם – קינאתי בפייביל היתום,
שהיה לובש על בגדיו מעיל אדום, מעין כתונת פסים,
ומתחפש בדמות יוסף הצדיק ויוצא עם שאר בני החברה [השחקנים של פורים]
לשחק (=להציג) לפני אנשי העיר את המשחק (=המחזה)… "מכירת יוסף".
אחיו [במחזה] היו מתנפלים עליו, מפשיטים אותו את המעיל האדום
ומשליכים אותו אל בור.
ויוסף הצדיק, הוא פייביל היתום, היה כורע על ברכיו, משלב את ידיו…
משביע את החיות הרעות [שבתוך הבור] ומבקש רחמים מהן…
והיה שר שיר נוגה [=עצוב] מאוד…

ואף על פי ש[השחקן ששיחק את] יוסף הצדיק נער יתום היה, בן עניים… ואני הייתי בן עשירים… מכל מקום הייתי נותן את חלקי (=גורלי) תחת חלקו רק בשביל ימי הפורים בלבד…"