תנועת הרפורמה ביהדות

תנועת הרפורמה ביהדות, הידועה היום בשם "היהדות הרפורמית". היא אחד הזרמים העיקריים במסגרת היהדות הדתית. מראשיתה ביקשה היהדות הרפורמית לזהות את עצמה כדתית אך במידה רבה גם לשלב ערכים מן העולם המודרני. התנועה נותנת דעתה לנושאים חילוניים בלי להגדיר את עצמה תנועה בעלת גישה חילונית.

מנהיגיה הראשונים של תנועת הרפורמה בגרמניה, ששם התעצבה התנועה במחצית הראשונה של המאה ה-19, לא כיוונו את פעילותם ליהודים שומרי המצוות המסורתיים אלא לאלה שניתקו את עצמם מן הספירה של היהדות מתוך אמונה שהיהדות גוועת. כבר במאה ה-17 ויותר מכך במאה ה-18 החל במרכז אירופה ובמערבה תהליך של ירידה באמונה ובשמירת המצוות. עליית הרציונליזם השפיעה על מספר גדל של יהודים – החל באישים בולטים כשפינוזה בהולנד – והתפשטה בהדרגה, ראשית בקרב הספרדים ולאחר מכן גם בקרב האשכנזים. בגרמניה התפתחה ההשכלה מניסיון מתון יחסית להרחיב את האופקים היהודיים ולכלול בהם ספרות חילונית, בעיקר בתחום המדעים, לכדי יחס ביקורתי לחינוך המושתת אך ורק על מקורות היהדות. כמו כן התפתח אי אמון ביכולתה של הרבנות לספק מנהיגות ראויה ליהדות, שבאותה העת ניכר בה רצון גובר לפרוץ את חומות הגטו הרוחני שהרבנות עצמה הגבילה אותה בתוכו. המשכילים יצרו אליטה חילונית חדשה שאיימה על הממסד הרבני.

משה מנדלסון, הבולט מקרב המשכילים היהודים, ביקש למנוע עימות בין המסורת היהודית ובין התרבות המודרנית על ידי הגבלת הייחוד שביהדות אך ורק לתחום ההלכה, שמבחינתו המשיכה להיות בעלת מעמד של התגלות אלוהית. בעקבות לייבניץ וכריסטיאן וולף, וכמו אנשי הנאורות בגרמניה, האמין מנדלסון כי אמיתות היסוד של הדת ניתנות לאישוש באמצעות ההיגיון האנושי, כך שהפילוסופיה יכולה להמשיך לשמש משענת לדת, כפי ששימשה בימי הביניים. יתרה מכך, הוא האמין שהיהדות רציונלית לאין ערוך מן הנצרות. מנדלסון היה רדיקל רק בכך שצידד בחופש דת מוחלט, וסבר שאין לאפשר לרבנים – ולכוהני דת אחרים – לנקוט צעדי ענישה נגד מי שסוטים באמונתם או במנהגיהם. דעותיו עלו בקנה אחד עם דעותיהם של שליטים במדינות ריכוזיות, שביקשו להפחית מסמכותם של כוהני הדת. ואולם מנדלסון לא הטיף לרפורמה תיאולוגית ביהדות, ורק בנקודה אחת הקשורה במנהגי היהדות תמך בגלוי בשינוי המצב הקיים: הוא התנגד לקבורה המיידית של המתים וצידד בתקופת המתנה בת שלושה ימים, הן בגלל האמונות התפלות הקשורות לקבורה המיידית והן בגלל הסכנה שהמהירות עלולה לגרום לקבורת אדם חי.

בערים הגדולות בגרמניה של ראשית המאה ה-19 לא היה זה נדיר למצוא יהודים שהלכו לבית הכנסת לעתים רחוקות בלבד ושחדלו לקיים את חוקי הכשרות. מקצתם סברו כי היהדות מיושנת והכריזו על עצמם כעל קאנטיאניים באמונתם, וכמו קאנט עצמו סברו שהפילוסופיה הביקורתית אינה עולה בקנה אחד עם הדת היהודית. אחרים, במיוחד בקרב העשירים והמתבוללים, בחרו להמיר את דתם לנצרות בין שהיו להם סיבות אופורטוניסטיות ובין שהאמינו בכנות כי רק הנצרות יכולה להתקיים בעולם המודרני. לעומתם, המשיכו אחרים להגדיר את עצמם יהודים משום קשרי משפחה, אולם הטילו ספק ביכולתה של היהדות לעמוד באתגרי המודרנה.

זו היתה הסביבה שבה אנשים מכל שדרות העם, בעיקר אנשי עסקים שפעילותם העסקית הביאה אותם במגע עם החברה הלא–יהודית וכן דור חדש של סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות ובוגרים של מוסדות אקדמיים, החלו לעסוק ברפורמה של היהדות, תחילה באמסטרדם (1797)ולאחר מכן בווסטפליה (1808), בברלין (1815) ובהמבורג (1817). פרט לתוכנית הרפורמה שהנהיג איש הכספים ישראל יעקובסון בתקופה הקצרה שבה התקיימה ממלכת וסטפליה (1813-1807) היו הניסיונות הראשונים הללו להנהיג רפורמות דתיות יוזמות פרטיות שביקשו בעיקר למשוך את אותו מגזר באוכלוסייה היהודית שנחשף יותר מכל מגזר אחר לערכים החילוניים אך עדיין שאף לביטוי דתי של היהדות, ביטוי שיהיה הרמוני גם עם התרבות המודרנית וגם עם השאיפות הפוליטיות והחברתיות שלו לשוויון במסגרת המדינה והחברה. הן בברלין והן בהמבורג אנו למדים ממקורות בני התקופה שיהודים שכף רגלם לא דרכה בבית כנסת זה שנים שבו להתפלל ב"בתי התפילה" (Temples) החדשים. חרף זאת התנגדו לכך הרבנים האורתודוקסיים ושומרי מסורת אחרים בתקיפות. אנשי הרפורמה נתפסו כמי שמקעקעים את היהדות וכמורדים בסמכות הרבנים. בהמבורג הוציאו לאור הדיינים המקומיים ספר תשובות שנקרא בשם אלה דברי הברית, ובו הוקיעו כל סטייה מן המנהג המקובל.

מה שמשך מספר גובר והולך של יהודים מנוכרים אל התפילות שעוצבו מחדש היה פולחן דתי שהאיפוק היה אופייני לו, וכמה מההמנונות הושרו בו בשפת הדיבור, ואילו בקטעים העבריים נעשה שימוש בהברה הספרדית, שנחשבה לקלאסית יותר ולרחוקה יותר משפת היידיש, שנקשרה לגטו. המוזיקה, שתחילה הלחינוה מלחינים לא יהודים,"יוהדה" לאחר מכן באמצעות עבודתם של מוזיקאים מוכשרים כגון סלומון זולצר ולואיס לבנדובסקי. המוזיקה החדשה תאמה הרבה יותר את הרגישויות של התקופה מאשר הקקופוניה שעד אז היתה מעוותת את פניה של התפילה היהודית בגרמניה. העוגב, שהועתק מן הכנסייה הפרוטסטנטית, וכן מקהלה מאומנת, לא זו בלבד שהעניקו לפולחן מידה של כבוד אלא גם אילצו את המתפללים להתפלל ולשיר באותו הקצב. כך נוצר מצב שבו הטקס היהודי שיקף את הערכים האסתטיים של החברה שהיהודים חיו בקרבה ובכך הצטמצם הפער בין הספירות הלא יהודיות (זו החילונית וזו הדתית(, מצד אחד, ובין הספירה הדתית היהודית מצד שני.

כמו כן שימשה צורה חדשה של דרשה יהודית לצמצום המרחק בין התחום היהודי לתחום הלא–יהודי. בעוד שקודם לכן היה מקובל בגרמניה שרבנים נושאים דרשה פעמיים בשנה בלבד ודרשותיהם עוסקות בנושאים הלכתיים, התמחה דור חדש של "מטיפים" בנשיאת דרשות בכל שבת, דרשות שמטרתן היתה לרומם את רוח המתפללים ולהשפיע עליהם לנהל חיים מוסריים יותר. וכך, גם הדרשה שימשה לקירוב בין הספירה הדתית לספירה החילונית. עם זאת, משחלה ירידה בדגש שהושם בהלכה, במיוחד בכל הנוגע לחוקי הכשרות, החלו החיים היהודיים להתמקד כמעט אך ורק בשבת (ולאחר מכן לעתים גם ביום ראשון) וכן בתפילות הימים הנוראים והחגים שנערכו בבית הכנסת. שאר החיים היהודיים לא היו ספוגים בטקסים יהודיים אלא התמלאו בפעילויות חילוניות ובנושאים חילוניים. החוקים הנוגעים לענייני נישואים וגירושים נעשו כפופים יותר ויותר לסמכות חוקית לא–יהודית. שינויים אלה הוצדקו בעיקרון "דינא דמלכותא דינא,"וכך נותרה היהדות כאמונה בעלת מבנה אנלוגי לזה של הנצרות.