אלי ציון ועריה – פיוט שמתחדש זה מאות שנים

לפני כמה מאות שנים נכתבה קינת אבל - איך היא חיה כל כך הרבה שנים?

< 1 דקות

באירועי זכרון רבים אנו מכירים את הקראת הקטעים המעציבים או השמעת השירים העצובים, שגורמים לכולנו להצטרף לזכרון הכואב של האנשים שהאירוע מסעיר את רגשותיהם. מה עושים כאשר מדובר על טקס שכבר מצויין אלפי שנים? איך בטקס כזה מעוררים את הכאב, הצער והאבל?

לשם כך פותחו כבר לפני אלפי שנים, בעם ישראל ובעמים אחרים, שירי אבל המכונים קינות.

'אלי ציון ועריה'

אחת הקינות המוכרות ביותר, שככל הנראה היתה בכל מחזורי הקינות, היא הקינה שמתחילה במילים 'אלי ציון ועריה'. פיוט זה שלא נודע מי מחברו נכתב באירופה בימי הביינים וזכה להיות חלק מטקסי התפילה בט' באב בבוקר בבתי כנסת רבים בכל העולם היהודי עד לפני כמה מאות שנים – וכיום נאמר בבתי הכנסת האשכנזיים.

לאורך הפיוט נמנית רשימת אסונותיה של ציון – היא ירושלים. רשימת הפורענויות מסודרת על סדר הא"ב. צורה ספרותית המעידה על היקפו המלא של האסון שפקד את העם. רק בבית האחרון מסתבר שהפיוט אינו מהווה רק פנייה אל ציון לזעוק את זעקתה, אלא גם פנייה לאלוהים להקשיב לזעקה זו, שכן באסונה של ציון מתחלל גם שמו של האל.

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ,

וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ.

עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל, נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ,

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ.

עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ, אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ,

וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ.

עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ,

וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל וּמִזְבֵּחַ קְטוֹרֶיהָ.

עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ,

וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ.

עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ,

וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ:
 עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ,

וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ.

עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ,

וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ.

עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ,

וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ.

עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ,

וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ.

עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ,

וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.

 

 

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

אלי אלי - על השואה - י"ל ביאלר (וארשה 1945)

בשנת 1945 לאחר שהסתיימה מלחמת העולם, חוזר יהודה לייב ביאלר לעיר הולדתו ורשה. הוא מגלה שרוב בני משפחתו נספו בשואה. ואז הוא כותב קינה על האסון הנורא מכול.
הוא אינו מחדש מבנה לפיוטו אלא נסמך על הקינה העתיקה ומוסיף לה בתים. הקינה מתארת את האירועים הקשים שעברו היהודים במהלך השואה תוך תיאורים ציוריים קשים להכלה בצד הזכרת שמותיהם של מחנות ההשמדה כאושוויץ, מיידנק ועוד.
אֱלִי, אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי
וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל
מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְְּחִי
אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵלעַל טֶבַח עַם אֲשֶׁר הוּכַן
יִסּוּרֵי שְׁכוֹל אַשְדוֹת דָּמִים
זָקֵן גַּם טַף לֹא רוּחַָם
עַל עֲקֵדָה קָרְבָּן תָּמִיםעַל עוֹלָלִים גְּמוּלֵי חָלָב
הַמְּרוּטָשִֹּׁים לְפִי צוּרִים
וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר זָב
בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לְעֵין הוֹרִיםעַל הַקְּהִלּוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת
וְעַל חוּרְבָּן מִקְדְּשֵׁי אֵל
יְקוּדֵי לַהַב שַׁלְּהָבוֹת
עָרֵי פְּאֵר בְּיִשְׂרָאֵלעֲלֵי דּוֹרוֹת אֲשֶׁר נִגְדְּעוּ
דְּמֵי אָבוֹת עַל דְּמֵי בָּנִים
בְּגֵיא אוֹשְׁבִיץ תַּמּוּ גָּוְָעוּ
עֲלֵי מוֹקְדוֹת הַכִּבְשָׁנִיםעֲלֵי כְּלוּאִים חֲגוּרֵי שַׂק
הַנְּמַקִּים בְּרִבְבוֹתֵיהֶם
בִּטְרֶבְְּּלִינְקִי וּמַיְדָנֶק
וְאֵין מְלַקֵט עַצְמוֹתֵיהֶם
 עֲלֵי קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי אָדָם

אֲשֶׁר רוּפְּדוּ גָּפְרִית וָסִיד
צַחֵי צָמָא כִּכְלוֹת נַפְשָׁם
צָעֲקוּ מַיִם וְאֵין מוֹשִׁיט

עֲלֵי בָּנוֹת אֲשֶׁר עוּלְפוּ
רַעְיוֹת בְּנַפְשָׁן שָׁלְחוּ יָדָן
צ"ג הַטְּהוֹרוֹת יַחְדָּיו נִסְפּוּ
וְלֹא חוּלַל תֹּם כְּבוֹדָן

עֲלֵי קְפוּאִים בִּשְׂדוֹת שְׁלָגִים
יְלָדִים רַכִּים בְּחֵיק אִמָהוֹת
וְעַל קְדוֹשִׁים הַשּׁוֹאֲגִים
קְבוּרֵי חַיִּים מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת

עֲלֵי גְּוִילִים הַמְּחוּלָלִים
בִּידֵי נָאצִים מְנַאֲצֵי אֵל
טְרוּפִים קְרוּעִים וּמְגֹאָלִים
בֵּין אַשְׁפָּתוֹת וְאֵין גּוֹאֵל

עַל צַדִּיקִים עַנְוֵי עוֹלָם
נְדִיבֵי עַם הוֹגֵי תּוֹרָה
בְּתָאֵי רַעַל נֶחְנַק קוֹלָם
נָפְלָה כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה

עֲלֵי נֹעַר פִּרְחֵי הָעָם
חֲלוּצֵי קְרָב, כְּפִירֵי מְרִי
מוּל זְדוֹנִים שׁוֹפְכֵי הַדָּם
הִשְׁתַּלְהֲבוּ רִשְׁפֵי חֳרִי

עַל נַהֲרוֹת דָּם וּבְכִי
נִקְמַת בְּרִית בַּלֵב שְׁמוּרָה
בִּקְרָב גֵטוֹ לְלֹא רְהִי
נֶחְשָׂף הָעֹז טְמִיר גְּבוּרָה
עֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וָעַם
וְעַל נִקְמַת דַּם טְהוֹרִים
בְּתַעֲצוּמוֹת מָסְרוּ נַפְשָׁם
לָחֲמוּ נָפְלוּ הַגִּבּוֹרִים

עֲלֵי גִּבּוֹר עַל בָּמֳָתֵי עַד
כְּנֵר תָּמִיד בְְּהוֹד זְרָחִים
כָּל נֶטֶף דַָּּם קָרְבַּן לְשַׁד
נִזְכֹּר עַד נֶצַח נְצָחִים

עַל שֶׁבֶר עַם נִשָּׂא קִינָה
כְּבוּלֵי יָגוֹן עֲטוּיֵי שׁוֹאָה
הֲלָנֶצַח תַּאֲפִיל שִׂנְאָה
וְלֹא תִּפְרשׁׂ הַנְּגֹהָה
רְאֵה אֱלֹהִים עוֹרִי צָפַד
נָפַל לִבִּי שׂוֹנְאַי קָמִים
הַקְשִׁיבָה שַׁוְעִי חִישָׁה מִפְלָט
הַצִּילָה נַפְשִׁי מֵאַנְשֵׁי דָּמִּים

מתוך אשדות ימים. ספר שיריו של יהודה לייב ביאלר ירושלים תש"ז

'אלי אלי' לא בתפילה

בשנים האחרונות יש אירועי מפגש ושיח לכבוד ט' באב. באירועים אלו מבוצעות קינות בידי זמרים שמתחברים אליהם בדרך אחרת ושונה. גם הקינה שבה אנו דנים בוצעה על ידי רונה קינן.

הביצוע הזה היה חלק מפרויקט של בית אביחי שניסה לחדש ולהשמיע קינות בדרך שונה ומחברת. וכך מספרים שאנן סטריט, רונה קינן ונועם רותם על נקודות החיבור שלהם לקינת 'אלי אלי'.

כתבה מיוחדת שצולמה ב 2008 לקראת תשעה באב עם ביצועים מיוחדים ומרגשים של רונה קינן שאנן סטריט ונועם רותם עם פרשנות אישית, לפיוט 'אלי ציון ועריה'.