היחס לזרים ולמיעוטים ברומן "אלטנוילנד"

החברה האוטופית שעיצב בנימין זאב הרצל ברומן "אלטנוילנד" (1902) מימשה רבים מהרעיונות הטכנולוגיים והחברתיים המתקדמים שנפוצו באירופה בסוף המאה ה-19. הייתה זאת חברת רווחה הבנויה על עיקרון השיתופיות שאיפשרה גם לפרוח ליוזמה חופשית; החברה שסיפקה שירותי בריאות והשכלה לכל; שהכניסה טכנולוגיות מתקדמות לחקלאות, לתעשייה ולמחקר; שדאגה לזכויות הנשים, הפועלים ואפילו האסירים. אולם רעיון חברתי אחד תפס מקום מרכזי בין שלל ההישגים של חברת מופת ברומן של הרצל. היה זה הרעיון של היחס לזר ולשונה בחברה החדשה.

הנושא של היחס לזרים ולמיעוטים עלה ברומן עוד בטרם ניגש הרצל לתאר את נפלאותיה של החברה האוטופית. כבר בפרקים הפותחים של הספר, שעסקו עדיין בהווי ההיסטורי של יהודי ווינה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, שאלת הזרות וההדרה החברתית עלתה בתור הבעיה המרכזית של הקיום היהודי. שתי קבוצות היהודים הוצגו באותם החלקים של הרומן. הקבוצה הראשונה הייתה חבורתם של יהודי אוסטריה המתבוללים והמבוססים; הקבוצה השנייה ייוצגה על ידי משפחת ליטבק – הפליטים העניים ממזרח אירופה שנתפסו כנטע זר והמאיים בחברה הבורגנית של ווינה. זרותם של בני ליטבק הודגשה הן על ידי החברה הנוצרית שהשפילה וגירשה אותם והן על ידי היהודים בני המקום שבזו והסתייגו מהם. אולם גם אותם היהודים הבורגניים שלמראית העין אי אפשר היה להבדיל בינם לבין מכריהם הנוצרים סבלו מהפליה ומהדרה. כאשר תיאר הרצל את השבר של הצעירים היהודיים שחונכו על ידי הוריהם לאור ערכי השוויון וההשכלה וגילו בבוא העת מציאות של אבטלה ואין אונים, הוא בידל את מצב היהודים הצעירים ממצב בני גילם הנוצרים: "לא היתה להם [לצעירים היהודים] אפשרות למצוא מקלט במשרות ממשלתיות כמו חבריהם הנוצרים, ובסיכומו של דבר הם הושלכו – כפי שאומרים – לשוק" (עמ' 10). זאת אומרת – גם היהודים המשכילים, המבוססים והמתבוללים חשו על בשרם את גזירותיה של שנאת זרים באירופה.

הרצל לא היה מוכן להשלים עם מצב זה בארץ ישנה-חדשה ("אלטנוילנד") שעיצב בספרו. הוא הניח שהנגע של שנאת זרים לא יעבור מן העולם גם בתנאי השפע והרווחה של החברה החדשה, אך דאג להציב נגדו חומה בצורה של התנגדות. בתשובה לטענתו של אחד האיכרים כי "הזרים יאכלו את הלחם שלנו" (עמ' 120) ענה דוד ליטבק, אותו הילד הקטן שגורש מכל מקום בווינה בחלק הראשון של הספר, ואשר הפך בינתיים לאחד המנהיגים המבטיחים של החברה החדשה: "לא מנדל, אתה טועה! אלה שמצטרפים אלינו בשלב מאוחר יחסית לא מרוששים את הארץ, אלא דווקא מעשירים אותה. העובדים הם ההון של הארץ וכוחה. את זה אתם יודעים מניסיונכם. ככל שיבואו הנה יותר עובדים יימצא כאן יותר לחם, בתנאי שהסדר החברתי יהיה צודק כמו זה שלנו." (שם).

מפלגתו של דוד ליטבק מתמודדת ברומן במערכת בחירות מול מפלגתו של הרב דוקטור גאייר שונא הזרים. בן בריתו של דוד ליטבק, הארכיטקט שטיינק מגלה כי אותו לאומן גאייר היה בזמנו, כשרעיון שיבת ציון טרם כרם עור וגדים, אחד מגדולי האנטי-ציונים. "הוא התכחש לעמנו ולארצנו. הוא הוציא את ציון מתוך סידור התפילות. אחר-כך עוד העז להכחיש את זה בפני המאזינים בבית הכנסת שלו. היום הוא טוען שלא זאת הייתה כוונתו…" (עמ' 109) – מכריז שטיינק באסיפת בוחרים. אצל הרצל רק מי שמסוגל להתכחש לבני עמו יכול להיות שונא זרים ולאומן. מיותר לציין כי בני חבורתו של דוד ליטבק, המקדמים את הרעיונות של קבלת האחר ושוויון, קונים את לבבותיהם של הבוחרים באסיפה.

בהמשך הרומן מכה נוספת נוחתת על המנהיגות הנאורה של החברה החדשה – מת הנשיא הראשון שלה, רופא העיניים אייכנשטם. אבל גם בשעת מותו מקדיש אייכנשטם את דאגותיו למצבם של הזרים. מילותיו האחרונות הן: "הזר צריך להרגיש אצלנו טוב" (עמ' 213). מילים אלו מתכתבות עם רשימתו של הרצל ביומנו שעשה ב-6.08.1899: "צוואתי לעם ישראל: בנו את מדינתכם כך, שהזר אשר בתוככם ישבע רצון" (מצוטט אצל ארנסט פאוול, הרצל: במבוך הגלות, תל-אביב: מחברות לספרות, 1997, עמ' 300). ציווי זה מסמן אצל הרצל את קנה המידה הבלעדי לפיו נמדדת הקהילה, האמצעי החשוב כדי להבטיח את מוסריותה ואת חוסנה.

הרבה מהתיאורים האוטופיים וה"נאורים" של הרצל בספרו נבחנים עכשיו מחדש בעין ביקורתית. המבט הביקורתי חושף את הרבדים האירופוצנטריים והמיזוגיניים שבתיאורי הערבים, הנשים והיהודים המזרח אירופאיים אצלו, את אמונתו העיוורת בכוחה של הטכנולוגיה ובקדמה. הרצל היה בן תקופתו ומעמדו והפנים הרבה מן הסטריאוטיפים והדעות הקדומות שהיו נחלתם. הוא האמין בעליונותה הבלתי מעורערת של התרבות האירופית. גם כשניסה לתאר את מצבם השוויוני של הערבים או הנשים תיאר אותם כאסירי טובה פסיביים על הברכה של המערב הנאור, נטולי רצונות פוליטיים משל עצמם. יחד עם זאת אי אפשר להתעלם ממחויבותו העקבית והמוצהרת לכל אורך הספר לזכוית המיעוטים, הזרים והחלשים. כחוט שני מחויבות זאת מחברת את החלקים השונים של הרומן ומארגנת את מערכת הערכים שלו. היא שקושרת בין ניסיונו האישי כיהודי באירופה האנטישמית לבין החלום הפוליטי לכינון חברה שדוחה כל צורה של שנאת זרים. פירושו של מושג "הבית הלאומי היהודי" עבור הרצל היה לא רק כינון חברה שתטיב עם בני העם היהודי, אלא של חברה שתגשים הלכה למעשה את העיקרונות האוניברסליים וההומניסטיים ותחיל אותם על כל אדם שנמצא בריבונותה, ללא הבדל מוצא, גזע ומין.