זלדה

זלדה מישקובסקי לבית שניאורסון  (1914 – 1984) – משוררת שנהגה לחתום על שיריה בשמה הפרטי – זלדה. היא הייתה בת יחידה למשפחה חסידית מיוחסת – משפחת שניאורסון – מצאצאי אדמו"ריה של חב"ד. בגיל 10 עלתה ארצה עם הוריה, הם התיישבו בירושלים, ושם למדה זלדה בבית ספר לבנות ואחר כך בסמינר למורות של "המזרחי". לאחר מות אביה עברה עם אמה לתל אביב, ושם למדה ציור. כעבור זמן עברו השתיים לחיפה – ומשם חזרו לירושלים. בירושלים גרה זלדה עד יום מותה. בגיל 36 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי, רואה חשבון, שהיה בוגר ישיבת חברון. היא עסקה בהוראה בבתי ספר דתיים, ובמקביל כתבה שירים (בעיקר "למגירה").  ספר שיריה הראשון, "פנאי", התפרסם בשנת תשכ"ז – 1967, והיא זכתה לפרסים ספרותיים, בהם פרס ברנר ופרסביאליק. לבני הזוג מישקובסקי לא נולדו ילדים, אך היא טיפחה קשר קרוב עם בנות שגרו בביתה בשנות אלמנותה, והן היו לה משפחה חלופית.  זלדה נפטרה בירושלים בגיל 70 ושם נקברה.

ספר שיריה הראשון, "פנאי", מציג את סביבת חייה הקרובה: "הבית הישן", "חדרה של אמי", סבה, השכן, הסנדלר והתופרת, הקבצן הקיטע ובית חינוך עיוורים הישן.  זלדה נהגה לומר כי "האהבה שבלב לכל נברא בצלם – הלוא היא המתנה הכי נפלאה שיש לאדם".  אמונתה הדתית באה לידי ביטוי גם בתכנים וגם בלשון שירתה וסגנונה. שיריה מעלים את בעיות הקיום ואת החידלון והמוות, אך מציגים מוצא ותקווה: "אֲנִי טוֹבַעַת בָּאֹפֶל…" אך שומעת קול קורא – "לֹא תָמוּת הָאֱמֶת"  נשמתה מקיצה "וּבְרַעַד / הִיא חָשָׁה שֶׁמֶלֶךְ הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָהּ". חוויית השבת – "שהיא מרכזית בשירתה" – מסמלת את התום והיופי – כניגודם של ימי החול: הדלקת נרות היא "קְפִיצַת נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת / לְיָם נֶהְדָר… / שֶׁל אֵשׁ הִשְׁקִיעָה", ההופכת את חדרה "לִנְהַר דִי-נוּר".
הדימויים והמטפורות בשיריה של זלדה מעוגנים במיסטיקה היהודית: "הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה"  מסמל את הפנימיות, את הנשמה, הנפרדת מן "הַכַּרְמֶל הַנִרְאֶה  /עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים שֶׁיוֹרֶדֶת לַיָם" וחוזרת "לעליון על הכול".  בשיריה היא מתארת את יקיריה המתים כאילו הם נוכחים לצדה: השיר על סבה נקרא "עם סבי", ובו היא מתארת אותו בהערצה כאברהם אבינו, "שֶׁבְּלַיְלָה סָפַר מַזָלוֹת,/… שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד", עם "אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה / בְּתוֹךְ הַשַׁלְהֶבֶת, וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל וְזָקַן רַךְ-גַלִים", ובחדרו "הַסָדוּק, הַמְנֻפָּץ" – "שָׁרוּ כְּרוּבִים / עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה."   בשיר "כאשר היית פה" היא פונה אל בעלה המת ומשווה בין חייה אתו ובין החיים בלעדיו, וכך גם בשירה "כאשר חי מלך", בו היא מתארת את השבר בחייה: "כְּבוֹד בַּת הַמֶלֶךְ / פְּנִימָה / בַּבַּיִת" אך לאחר מות המלך – "הַבַּיִת רְסִיסִים רְסִיסִים."
שירי זלדה התפרסמו בשישה ספרים,  ושירתה מבוססת על לשון יומיומית, פרוזאית, משובצת, מעשה אמן, במילים, ביטויים וצירופים מן המקורות, ובהם לשון חז"ל ולשון המקרא: "בְּכָל שׁוֹשַׁנָה מִתְגוֹרֶרֶת / צִיפּוֹר סַפִּירִית / שֶׁשָׁמָהּ 'וְכִתְתוּ'."  השיר המפורסם ביותר מבין שיריה –  "לכל איש יש שם"  – היה לחלק מן הטקסים הממלכתיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה , וכותרת השיר הייתה לשמו של מפעל ההנצחה של "יד ושם" לנספים בשואה.