על "חכמי אודסה"

אודסה, "שיחור" (על שם הים השחור, שהיא שוכנת לחופו), עיר "הדרום הפרוע" של רוסיה, נעשתה גם לעיר החירות היהודית החדשה – הפיזית והרוחנית – בתחומה של הקיסרות הרומאנובית.
אוכלוסייתה של אודסה, בחלקה הגדול, לא היתה רוסית. את רחובותיה היפים בנו אדריכלים איטלקיים ואת הספינות שבנמלה היתה אוקראינה שולחת, עמוסות בר, לכל נמלי הים התיכון.
החסידים אמרו עליה שאש הגיהינום בוערת סביבה מהלך ארבעים על ארבעים מילים. פתגם עממי ביידיש ייחס לה שלמות של שפע ורווחה (לחיות ברווחה ובנחת משמע לחיות "וי גאט אין אדעס" – כמו אלוהים באודסה).

התשתית של אוכלוסייתה היהודית נבנתה מסוחרים, שהותירו את משפחותיהם ואת אדיקותם בעיירות מוצאם ויצאו בגפם אל עיר הנמל כדי לעסוק בה בשילוח התוצרת החקלאית של אוקראינה למרחקים. הם בילו את זמנם לא רק בנמל ובבית הבורסה, שהונצח במכתביו הראשונים של מנחם–מנדל לאשתו שיינה–שיינדל, בסיפורו של שלום עליכם, אלא גם בבתי יין, שהיו גם מעין תיאטראות זעירים. לעדת הסוחרים ניתווספו ה"ברודאים", עדה חשובה ומשכילה של יוצאי ברודי שבקיסרות האוסטרו–הונגרית, שהביאו לעיר את גינוני יהדות הרפורמה המרכז אירופית, את השכלתם ואת הגינותם הבורגנית, וכמו כן את בית הכנסת עם המקהלה והעוגב.

מן הצירוף של שתי האוכלוסיות נוצר מעמד בינוני יהודי אמיד, שחיפש לילדיו חינוך יהודי מסוג שונה מזה שהיה נהוג ב"תחום המושב" וגם – בתי כנסת ומוסדות ציבור בנוסח חדש. סביב מוסדות הלימוד ומוסדות הציבור החדשים התלקטה עילית אינטלקטואלית , שלא היה אפשר למצוא כמותה ברחבי הקיסרות הרומאנובית. מורים, אנשי ציבור וסופרים, שקלטו את רוח ההשכלה ואחר כך את רוח הלאומיות היהודית המודרנית, התלקטו כאן במשך המחצית השנייה של המאה ה – 19 למאסה קריטית. לא עוד "שיבולים בודדות", יחידים או קבוצות זעירות שחיו בעיירות ובערים של "תחום המושב" חיים מחתרתיים למחצה, כשהם מסתירים את נטיותיהם ודעותיהם המודרניות תחת מסווה של אורח חיים יהודי מסורתי, שבלעדיו כמעט לא יכלו להתקיים ולתפקד.
כאן ניתן לעילית האינטלקטואלית היהודית, שהיו בה עשרות רבות של אנשים נמרצים ומבוססים, לקיים אורח חיים "פתוח", להתאסף, להחליף דעות, "לעלות לרגל" אל חצרו של סופר נערץ, להתבדר בצוותא וליצור דעת קהל מסוג שלא היה מוכר עד אז – דעת קהל של אנשי הגות ומעשה, שאמירתם בענייני הציבור ובענייני התרבות התקבלה כאמירה נאורה, שקולה ובעלת תוקף ; אמירה שהאינטליגנציה היהודית המודרנית באשר היא הטתה לה אוזן.

כל בניה של העילית הזאת היו מהגרים באודסה. הם הגיעו לכאן מתחום המושב באוקראינה, ברוסיה הלבנה ובליטא. מוצאם השונה העניק להם ככלל סמכות כול–יהודית. בשנות ה- 60 של המאה ה-19 נתקבצו לכאן משכילים כמו פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. כאן הופיעו המליץ וקול מבשר, הנספח שלו שהופיע ביידיש, וכאן נוסד תיאטרון יהודי ראשון . בשנות ה – 80, הגיע לכאן שמעון דובנוב, שערך את כתב העת היהודי הלאומי ווסחוד ויסד מרכז לחקר היסטורי של חיי ישראל במזרח אירופה. הגיעו לכאן סופרי יידיש מובהקים כמו י"י לינצקי וש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים, שהיה, כמובן, גם סופר עברי רב השפעה) שהוזמן לנהל את תלמוד התורה המודרני באודסה, מעין ישיבה בנוסח חדש. עם עלייתה של תנועת חיבת ציון נעשתה אודסה באורח מובן מאליו למקום מרכזה הארגוני ולחוליית הקשר בין רוסיה לארץ–ישראל. ממילא התאספו לכאן אנשי ציבור ציוניים וסופרים עבריים. כאן פעלו פינסקר (שהיה מצאצאי ה "ברודאים" וליליינבלום, ולכאן הגיע לקראת סוף שנות ה-80 אשר גינצברג (אחד העם), שהיה עתיד להיעשות בתוך שנים ספורות להוגה הדעות הציוני החשוב ביותר ברוסיה. בשנות ה – 90 הגיעו לכאן שלום עליכם, סופר היידיש הפופולרי ביותר של התקופה , וביאליק , שהובא כמורה לחדר ה "מתוקן" שבו לימדו " עברית בעברית".
לצד העילית היידית–עברית פרחה כאן , כמובן, גם עילית ספרותית דוברת וכותבת רוסית, זו שיצרה את "הנוסח הדרומי" הרענן והחדשני בספרות הרוסית בת הזמן ובה ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי , אדוארד באגריצקי ואיסאק באבל. בתרבות ובספרות העבריות התפרסמה אודסה בזכות מה שנקרא "נוסח אודסה", מושג מעורפל אבל פעיל ובעל תוכן היסטורי ממשי . במוקד המושג יש להציב את תורתו של אחד העם – תורת "הציונות הרוחנית" – וכן את סגנונו המסאי הגבישי–הבהיר היחיד במינו. אל המוקד הזה נסתפחה הסיפורת המימטית מלאת החיות התיאורית והחריפות הסאטירית של ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר–ספרים). לאלה נוספה בשלב מאוחר יותר שירתו הלאומית אדירת הביטוי של ח"ן ביאליק. המרכיבים האלה של ה"נוסח" היו, לאמיתו של דבר, שונים מאוד זה מזה. עם זאת הסתמנו בהם גם כמה מכנים משותפים, שמהם התהוותה מערכת של נורמות תרבותיות וספרותיות , שהיתה לה השפעה מרובה ברבע המאה שבין שלהי שנות ה – 80 של המאה ה – 19 לערב מלחמת העולם הראשונה. העיקריים שבמכנים המשותפים האלה היו ארבעה :ראשית, נורמת הבהירות: בהירות שבמחשבה הלוגית, המבוססת על רצף דדוקטיבי ולא על תובנות אינטואיטיביות מקוטעות; הבהירות שבתיאור המימטי, המשקף בדייקנות את פרטי המציאות הפיזית והחברתית; והבהירות של ההפעל הרגשי, המציג קשר ברור בין סיבה (הגורם המעורר את הרגש) לתוצאה (התגובה הרגשית).
בתביעה לבהירות השתלבה גם תביעה למבניות, לסדר, לתחימת תחומים ולקביעת גבולות ברורים בכל אחד מהם. שנית, הקולקטיביות: על היצירה הספרותית לא נאסר, כמובן , לעסוק בנפש הפרט; אבל העיסוק הזה חייב היה להשתלב במערכת רחבה של התייחסות אל הכלל. ביאליק נחשב למשורר האידיאלי משום שחוויות גידולו בצל העוני והחסך הובנו והוצגו כאילו ייצגו מצב לאומי. מנדלי נחשב ל"ציירה של כנסת ישראל", מי שתיאר את ההוויה היהודית החברתית ב"תחום המושב" במאה ה – 19 תיאור כולל ובה בעת גם מפורט, ומי שהעמיד דיוקן של "עדה, "של קהילה לאומית שלמה, יותר מאשר דיוקנאות של אנשים יחידים; אחד העם היה הוגה הדעות, שחשיבתו חזרה בלי הרף ל"אני" הלאומי הקולקטיבי ולגורלו הפסיכי בתנאי המעבר מעולמה של המסורת הדתית לעולם הלאומיות המודרנית. שלישית, ביקורתיות שמתוך הזדהות, מה שאחד העם כינה" פצעי אוהב". בכל תחום חייבת היתה המחשבה או ההצגה של המציאות להיות ביקורתית – כך במאמריו של אחד העם, כך בסיפוריו של מנדלי וכך בשירתו הלאומית של ביאליק. הביקורתיות יכלה אף להגיע לשיאים של סרקאזם (ביצירת מנדלי ) או זעם ( בשירת ביאליק), אבל החריפות היתה חייבת לנבוע מן הקשר שבין המוכיח לעדה, מן ההזדהות ומן הכאב הכרוך בה. רביעית, המשכיות או היסטוריות. בתחום הזה היתה השפעתו של דובנוב חשובה לא פחות מזו של שלושת אבות הנוסח האחרים. גם העיסוק בענייני דיומא חייב היה לנבוע מהבנה היסטורית עמוקה של המציאות. המחשבה המהפכנית ביותר לא היתה רשאית להינתק מהקשר של רצף היסטורי ממושך.

המודלים העיקריים של תפיסת המציאות היו קשורים במושג האבולוציה, כפי שהוא התפתח במחשבה החברתית והאנתרופולוגית של המאה ה – 19. בכל אמירה צריך היה להימצא איזה משקע של עבר – סגנוני, מושגי, מטפורי. כאן הובנה הציונות כחתירה לעתיד מעוגן בעבר. היהדות הובנה כהוויה לאומית המבוססת על המוסר של נביאי המקרא. כאן התייחסו בבוז לחידוש השיטתי, ה " חרושתי", של הלשון העברית כפי שנעשה בירושלים בידי משפחת בן–יהודה; התייחסו בחשד לסופרים החדשניים של ורשה , כי"ל פרץ ודוד פרישמן. תיאור נטורליסטי של מציאות חברתית שבהווה ( ברוח "המהלך החדש"), ללא חשיפת עומקים היסטוריים, נחשב לרדוד ולקיקיוני. טשרניחובסקי של האידיליות, על המימטיות הנרחבת וההומור שבהן, נתקבל כאן בברכה; אך טשרניחובסקי של הליריקה הדחוסה, הסוערת, הקוראת להינתקות מן העבר, נדחה. המהפכנות הניטשיאנית של ברדיצ ' בסקי, שמצאה את ביטויה בלשון מטפורית מביעת–רגשות ובכתיבה קטועה–לירית, אף היא לא נשאה חן בעיני בעלי "נוסח אודסה". הם תבעו חדשנות מתוך המשכיות, הווה ועתיד המעוגנים בעבר, שהוא, לפי תורתו של אחד העם, המרכיב המכריע ב "אני" הלאומי. זה האחרון יאבד את זהותו ויתרסק במידה שיתנתק משורשיו. "נוסח אודסה" העמיד אפוא משהו מעין נורמה של "קלאסיות" במחשבה ובספרות ואפילו בפעילות הציבורית והמפלגתית של האינטליגנציה היהודית המודרנית. הנורמה תרמה לקיבוע התחושה בקיומה של תרבות מודרנית יהודית מבוססת, הניצבת איתן על הקרקע ההיסטורית ועל הרציו התקיף. מובן שהיה בנוסח גם גורם מעכב, מכביד, שהרומנטיקה היהודית בת הזמן – ולאחר מכן המודרניזם – בעטו בו; בניגוד לסופרים הרבים שנהרו לאודסה מעיירות תחום המושב, פסח עליה ברנר בדרכו לארץ–ישראל – היא פשוט לא עניינה אותו. עם זאת היתה יעילותה של ה"קלאסיות" האודסאית ( שידעה להכיל בתוכה גם את הרומנטיזם הגדול של ביאליק) בפעילותה כנורמה מכוונת, מרסנת ומבנה ניכרת בעליל במשך זמן רב, עד לערב מלחמת העולם. מעבר לתכנים הקונקרטיים של "נוסח אודסה" היתה אודסה, כבירה ספרותית עברית במהלך ימי שני דורות, מושג מטפורי, כמעט מיתי. בכל קצוות תחום המושב חלמו עליה צעירים, ששאפו לחירות, להתבטאות, להשכלה וליצירה. הם הגיעו לכאן בהמוניהם – כמו שהגיע לכאן ביאליק הנער בבורחו מישיבת וולוז'ין. הם ביקשו שיגיה עליהם אורם של סופרים גדולים, של מנהיגים רחבי דעת. גם בשעה ש"נוסח אודסה" התמצה ואיבד את יעילותו הנורמטיבית, עדיין נותר בתרבות העברית ה"חלום" האודסאי, מה שאליעזר שטיינמן , שהיה רחוק מאוד מן הנוסח האודסאי , כינה "דבש באודסה".

אכן, אודסה היתה לצעירי ישראל שואפי הדעת בכל רחבי רוסיה כמין יערת דבש מושכת במתיקותה ממרחקים. אלה שדרו בה ופרשו ממנה התגעגעו אליה וחגגו את חזרתם לרחובותיה, כפי ששר המשורר יהודה קרני :

ארבע שנים ואני בגולה / , פליט אודסה החביבה / וברביעית שבתי הנה / לראות שוב ביפי אביבה / .
יפי אביבה , להט קיצה / ומשניהם – פלאי סתווה /; שני אביבים לאודסה / , עדנת כספה ועדנת זהבה .

רבים היו מי שניסו לשכפל את אודסה במקומות שאליהם הגיעו במהלך חייהם, בעיקר בארץ–ישראל. ש' בן–ציון ניסה ליצור ביפו של ימי העלייה השנייה מעין אודסה ספרותית בזעיר אנפין. עגנון תיאר את יפו זו כפארודיה על אודסה. בבואו לארץ באמצע שנות ה – 20 ריכז ביאליק סביבו ממסד ספרותיתרבותי, שאורי צבי גרינברג כינה בלגלוג "אודסה דפלשתינא". אבל ניסיונות השכפול לא הצליחו. לכל היותר הם הביאו ליצירת חיקוי רפוי או גם נלעג. אודסה העברית היתה תופעה חד–פעמית, שאי אפשר לשחזר אותה מחוץ לזמנה ולמקומה. הזימון ההיסטורי של חירות ומכובדות, מודרניות ומסורתיות, חופש וריסון עצמי, שהיה אפשרי בעיר השמשית שלחוף הים השחור בעשורים שבין מיצוי האידיאות של ההשכלה להצהרת בלפור, לא חזר על עצמו. בלב רבים נותר זיכרונה של אודסה כבבואה זוהרת, כמכוות געגועים, כדבריו של שלום עליכם :

"הוי אדעס , הוי אדעס / בלעדייך אני מס ( מת )."