שיעור על משנת בבא קמא – ד"ר יאיר פוסטנברג
את העיון בדיני החבלה והפיצוי נפתח בפסוקי המקרא (שמות כא'), ומהם נעבור למשניות מבבא קמא (פרק ח'). נבדוק מה קרה במעבר בין שני המקורות; מה דומה ומה שונה בין השניים; האם העיקרון המקראי של ענישה מידה כנגד מידה נשמר גם במשנה? או שמא מדובר בתפיסות אידאולוגיות שונות?
בשיעור זה בוחן ד"ר פוסטנברג את המשנה ואת העקרונות שהובילו את החכמים במעבר מהתורה למשנה.
בשיעור כמה תתי פרקים:
- פרק החובל: הקשר, מבנה ומשמעות
- דרכי ענישה על חבלה – הבדלים ומתחים
- "עין תחת עין" – מן המקרא למשנה
- מן הפרשנות הקדומה למשנה
משנה א
החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דבריםבנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבושת.
בנזק כיצד? סמא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה.
צער, כְּוָאוֹ בשיפוד או במסמר.
ואפילו על צפרנו.
מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל להיות מצטער כך רפוי, הכהו חייב לרפאותו.
עלו בו צמחים, אם מחמת המכה חיב.
שלא מחמת המכה, פטור.
חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה, חיב לרפאתו.
חיתה כל צרכה אינו חיב לרפאותו.
שבת, רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.
בשת, הכל לפי המביש והמתביש.
המביש את הערום, המביש את הסומא, והמביש את הישן, חיב.
וישן שביש, פטור.
נפל מן הגג, והזיק וביש, חיב על הנזק ופטור על הבשת.
שנאמר (דברים כה) ושלחה ידה והחזיקה במבשיו אינו חיב על הבושת עד שיהא מתכון.
משנה ב
זה חומר באדם מבשור, שהאדם משלם נזק, צער, רפוי, שבת, ובושת.
ומשלם דמי ולדות.
ושור אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.
משנה ג
המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה, והחובל בחברו ביום הכפורים, חיב בכלן.
החובל בעבד עברי, חייב בכלן חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו.
החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכלן.
רבי יהודה אומר, אין לעבדים בושת.
משנה ד
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה.
החובל בהן חייב.
והם שחבלו באחרים פטורין.
העבד והאשה פגיעתן רעה.
החובל בהן חייב.
והם שחבלו באחרים, פטורין.
אבל משלמין לאחר זמן.
נתגרשה האשה, נשתחרר העבד, חייבין לשלם.
משנה ה
המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחברו בשבת פטור מכלן.
מפני שהוא נדון בנפשו.
והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכלן.
משנה ו
התוקע לחבירו, נותן לו סלע.
רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה.
סטרו נותן לו מאתים זוז.
לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.
צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן ארבע מאות זוז.
[זה הכלל] הכל לפי כבודו.
אמר רבי עקיבא, אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאלו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו לתן לה ארבע מאות זוז.
אמר לו רבי תן לי זמן.
ונתן לו זמן שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה, ובו כאסר שמן.
גלתה את ראשה, והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.
העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז.
אמר לו לא אמרת כלום.
החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי פטור.
אחרים שחבלו בו חייבין.
והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי פטור.
אחרים [שקצצו את נטיעותיו], חייבים.
משנה ז
אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ) ועתה השב אשת וגו'.
ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר (שם) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'.
האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבור את רגלי, חייב.
על מנת לפטור חייב.
קרע את כסותי, שבור את כדי חייב.
על מנת לפטור פטור.
עשה כן לאיש פלוני, על מנת לפטור חייב, בין בגופו בין בממונו.