אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ז

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע,

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע,

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

דבריו של נתאי בנויים משלושה חלקים המשלימים זה את זה והמופנים אל כל אדם ובכל מקום וזמן.

הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע :: שכנים ושכנות, בצד בני משפחה אחרים, היו בעם ישראל הקדום (ובמידה מרובה גם היום) חלק מרכזי מחוויית המגורים ומן המסגרת החברתית שהאדם היה מוקף בה.

יש הרבה ברכה בשכן טוב, אך גם סכנה גדולה בשכנים שאינם ראויים – מי שהשפעתם רעה או מי שהחיים בצידם אינם נעימים או אף קשים – ומהם מציע החכם להתרחק, ואפילו על ידי העתקת מקום המגורים.

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע :: בניגוד לשכן הרע, שממנו ראוי להתרחק, אל האדם הרשע ראוי מלכתחילה שלא להתקרב כלל.

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת :: המביט בשכנים רעים או באנשים רשעים יגלה פעמים רבות שדרכם נראית כמצליחה ושהם משגשגים וטוב להם בעולמם (כפתגם הידוע: "רשע וטוב לו"), אך נתאי קובע בביטחון כי עונשם (ו"פורענות" פירושה: עונש, גמול [ראו להלן]) יגיע, וכי לא לעולם חוסן.

כאילו הוא אומר לשומעי דבריו, כי אל להם להתייאש מן האפשרות, שעושי הרע יבואו על עונשם וסופם להיכשל, ועל כן אל יקנאו בהם, אל יבקשו את חברתם ויתרחקו מהם ככל האפשר.

כך מצטרפים כל חלקי המאמר של נתאי הארבלי לאמירה הדוקה אחת. ועוד ניתן לראות את דברי נתאי הארבלי כהשלמה וכתגובה לדברי בן זוגו, יהושע בן פרחיה, שהציע (במשנה הקודמת) "קנה לך חבר".

לא כל אדם, אומר נתאי, ראוי שיהיה לך חבר או שכן, ועליך לבחון היטב היטב מי עומד מולך או גר לידך. ואולי אף מגיב נתאי בדבריו על מאמרו של מורו, יוסי בן יוחנן, המציע לפתוח את הבית לרווחה בפני כל דיכפין (במשנה ה).

שני חלקיו הראשונים של המאמר, הקשורים זה בזה, יתקבלו בוודאי על דעתו של כל אדם, אך החלק השלישי מניח הנחה דתית (שיש שכר ועונש בעולם וכי אין "רשע וטוב לו" לנצח), שלא תמיד מוכיחה המציאות הנראית לעין את אמיתותה, ומבחינה זו יש המבקשים לפרש את המילים "ואל תתייאש מן הפורענות" באופן אחר: מי שבאו עליו פורענות, אסון וסבל, אסור שיתייאש ואסור שיאבד כל תקווה. עליו להמשיך ולקוות שגורלו ישתפר.

פירוש אפשרי זה מנתק את החלק השלישי של דברי נתאי משני קודמיו, ועל כן הוא משכנע פחות.

מה היא פורענות?

בלשון ימינו פירוש "פורענות" (וברבים: פורענויות) בדרך כלל: אסון, צרה נוראה.

וכך היא מצויה, למשל, כבר במקורותינו, כגון בתפילה הקרויה "תפילת הדרך": "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום … ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם…" וכו'.

בהקשר זה כדאי גם להזכיר כי בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב, הקרויים בשם "בין המצרים", קוראים הפטרות שעניינן חורבן ועונש. אותן הפטרות מכונות בשם "תלתא דפורענותא" [= שלוש של פורענות], שכן באותם ימים התרגשו אסונות וצרות רבים על עם ישראל, ובעיקר חורבן שני בתי המקדש בתקופה העתיקה.

אבל נראה שפירושה הראשוני של המילה – וכך פירשנו את מאמרו של נתאי הארבלי – הוא אחר: צרה הבאה על האדם כעונש, כגמול. היא גזורה מן השורש הארמי פר"ע שמשמעותו לגמול, לנקום או להחזיר (כגון לפרוע חוב).

כך, למשל, אומר רבי מאיר במאה השנייה: "מנין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה? … בכל דין שדנך [=שדן אותך האלוהים] בין במידת הטוב בין במידת פורענות" (תוספתא, ברכות ו, א), היינו עונש הבא משמים.

באותה דרך יש להבין אחת מן הברכות הנאמרות לאחר קריאת מגילת אסתר בפורים: "ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע".

מעונש אלוהי הבא על האדם (מתוך תמונת עולם המושתתת על עקרונות דתיים של שכר ועונש) החליפה המילה את משמעותה ונעשתה לביטוי כללי של צרות שמביא הגורל השרירותי או אף האדם על עצמו, כשם סרטו הקלאסי של סידני לומט ("אחר צהריים של פורענות"), וכשימושה המקובל בלשוננו היום.

על נתאי

אב בית הדין בזוג השני (ראו לעיל למשנה ד), שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה.

"נתאי" נראה להיות חילוף לשוני לשם "מתי", שהוא עצמו קיצור השם מתתיה/מתתיהו (ובכמה כתבי יד אכן הוא קרוי "מתי" או "מתאי").

באבות דרבי נתן (נוסח ב, יח) מושם בפיו של נתאי המאמר שהובא במשנה הקודמת בשם יהושע בן פרחיה, תוך ביאורו: "עשה לך רב – לחכמה, וקנה לך חבר – למשנה". ובמקום אחר (הוספה ב' לנוסח א של אבות דרבי נתן) מבואר בשם נתאי כי "הרחק משכן רע" עניינו בכל שכן: "שכן בבית … שכן בחוץ … שכן בשדה".

פרט לכך אין בידינו דברים נוספים שנאמרו מפיו של נתאי, מן הסתם משום שחי בימים קדומים ורק מעט מידע מאותה תקופה נותר בידי חז"ל. (על ארבל ראו עוד להלן).

לפי מסורות מימי הביניים (הרמב"ן לבראשית לד, יב) נקברה דינה בת יעקב "בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי", אך קשה להבין מה לדינה ולנתאי.

בעת החדשה ניתן השם "הר ניתאי" למצוק הניצב מול מצוק ארבל, מצדו המערבי של נחל חמאם, וכאן משקיפים נתאי וארבל זה על זה.

ארבל? אירביל? אירביד?

מקום מוצאו או מושבו של נתאי היה ארבל.

נראה שהכוונה ליישוב בשם זה המצוי במזרח הגליל התחתון, מערבית לכינרת. בארבל היה יישוב יהודי הנזכר רבות במקורות שמתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד.

בתקופת החשמונאים הוא מוכר בעיקר כמוקד של התנגדות לשלטון הזר, ושמו מתקשר במעשי גבורה של כוחות שמרדו כנגד היוונים, כנגד בית הורדוס ומאוחר יותר אף כנגד הרומאים.

ועוד ידוע שבתקופת המשנה והתלמוד היה ארבל מרכז לכמה יישובים יהודיים אשר התפרנסו מאדמתה הפורייה של רמת ארבל, והיישוב אף נודע ברבים בזכות איכות הגידולים החקלאיים שבו ובזכות בגדי הפשתן האיכותיים שיוצרו בו.

אף שמענו שישבה בו שפחת כהנים ידועה, משמרת ישוע.

חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום גילו בו מערכי מסתור, אשר שימשו את המורדים ברומאים, וכן שרידי בית כנסת מן המאה השלישית או הרביעית לספירה. היישוב היהודי בארבל התקיים כנראה עד לשנת 747 , ואז נהרס ברעידת אדמה.

עם זאת היו חוקרים שהציעו לזהות את ארבל עם יישוב בעל שם דומה ששכן בעמק יזרעאל, והיה אף מי שהרחיק לכת עד לעיר אירביד שבעבר הירדן, או אף לעיר אירביל שבעירק.

השאלה היא אם התואר "הארבלי" מכוון אל המקום שבו ישב נתאי, או שמא אל העיר שממנה הגיע או הגיעו אבותיו (והשוו, למשל, את השם "וילנר" או "אלפאסי" המעיד על נושאו שמוצא משפחתו מוילנה או מפאס, גם אם כבר איננו מתגורר שם).