אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם,

וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר,

שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ולפנינו מאמר נוסף של בן עזאי.

אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם :: אל תבוז, אל תזלזל בשום אדם,

וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר :: ואל תרחיק ממך, אל תתנער באופן מוחלט משום דבר (חפץ, רעיון וכיוצא בזה).

והסיבה: שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה :: כי כל אדם עשוי להיות בעל ערך מיוחד בנסיבות מסוימות (על "שעה" במשמעות זו ראו ב, ג), וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם :: וכל דבר עשוי להיות נחוץ ודרוש בהזדמנות זו או אחרת (על "מקום" במשמעות זו ראו ג, ד). כי "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א), ולעולם אין לדעת מתי יזדקק האדם לסיועו של אדם אחר או ירצה לעשות שימוש ברעיון או בחפץ אשר בשלב זה או אחר של חייו הוא בז להם ומרחיקם מעליו. מי יודע מה צופן לו העתיד במישור הזמן ("שעה") או המקום? החכם, "הרואה את הנולד" (לעיל ב, יג) לא יפסול מראש שום אפשרות, אפילו רחוקה.

גם ליתוש יש מקום
על הפסוק "ויתרון ארץ בכל הוא" (קהלת ה, ח) אומר המדרש (ויקרא רבה כב, א) כי גם דברים הנראים לנו כמיותרים (והוא משחק מילים על "יתרון") נבראו על ידי האלוהים לתכלית מוגדרת, אלא שלעיתים רק הוא יודע מה היא. זו תפיסה דתית מובהקת, שלפיה אין לך דבר שאין לו מקום או שעה, והיא באה לביטוי בכמה וכמה מקומות בספרות חז"ל.
כל מי שנאבק אי פעם בצרעה טורדנית בוודאי שאל את עצמו לטעם קיומה של בריה משונה זו, שאיננה נותנת דבש ופגיעתה רעה. בהקשר הדתי השאלה היא שאלה על טיבה של הבריאה ועל כוונותיו של הבורא שברא גם קוצים וברקנים, חיות רעות ומחלות, את היצר הרע ושאר מרעין בישין. כך – אומרת מסורת סיפורית נפוצה (הבאה לביטוי בולט בחיבור בשם "אלפא ביתא דבן סירא", יצירת המאה העשירית לערך) – שאל גם דוד המלך בצעירותו כשראה צרעה תוקפת עכביש. הקב"ה שומע את הרהוריו ואומר לו: "דוד, מלעיג אתה על הבריות [=הדברים שנבראו]? תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו".

ואכן שנים רבות מאוחר יותר, דוד הנמלט מפני שאול נכנס אל מערה, ובא עכביש וטווה את קוריו על פיה. חיילי שאול הסיקו ממראה עיניהם כי אין איש במערה, וכך ניצל דוד. במקרה אחר עקצה צרעה את אחד מחיילי שאול בשעה שכמעט ופגע בדוד.

מסורת מפורסמת אחרת, אף היא בעלת גוון דתי, קובעת כי "בכל הקב"ה עושה שליחותו, אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב, אפילו על ידי צפרדע ואפילו על ידי יתוש" (ויקרא רבה, שם). כדוגמא מובא הסיפור אודות מחריב בית המקדש השני, טיטוס, אשר חילל את הקודש, לקח עמו "את המנורות" ואף "לקט את כלי בית המקדש" בדרכו חזרה לרומא, כדי להשתבח בהישגיו. (תמונת מסע הניצחון מוכרת וידועה לכול כפי שהיא חקוקה על מה שמכונה בשם "שער טיטוס".)

לאחר שחירף וגידף את אלוהי ישראל על נצחונו, אמר לו האלוהים: "רשע, ליחה סרוחה עפר רמה ותולעה, וכי עמך אני עושה מלחמה? והלא אין לי בכל הבריות אשר בראתי בעולמי שפל יותר מן היתוש הזה, והוא עושה עמך מלחמה" (אבות דרבי נתן א, ז). כשהגיע טיטוס אל רומי, הגישו לו, על פי המסופר, כוס יין, ואז "נכנס יתוש אחד לחוטמו והיה אוכל בו עד שהגיע לתוך מוחו" (שם). מקורות אחרים (כגון התלמוד הבבלי, גיטין נו ע"ב) נהנים לספר על סבלותיו של טיטוס, אשר היתוש ניקר במוחו במשך שבע שנים. פעם עבר ליד סדנת נפחים, וכששמע היתוש את קול הפטישים – נשתתק. בשל כך הביא טיטוס לפניו בכל יום נפחים כדי שיכו בפטישים, "לנוכרי נתן ארבעה זוזים, ליהודי אמר 'דייך שאתה רואה את סבלותיו של שונאך'". וכשמת טיטוס, "פצעו את מוחו ומצאו בו כציפור דרור משקל שני סלעים", ויש אומרים "כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין … פיו של נחושת וציפורניו של ברזל" (בבלי, שם).

אגב נזכיר כי יתוש הנכנס לגופו של בעל חיים ומזיק לו עד מאוד נזכר גם בתלמוד הבבלי (שבת עז ע"ב) בקביעה כי לעיתים נופלת "אימת חלש על גיבור" כגון "אימת יתוש על הפיל". ובכלל, היתוש כבעל חיים זעיר ומציק, נזכר בספרות חז"ל כמה פעמים כדבר "שיש לו מקום", ואפילו כחלק מתורת המוסר.

התוספתא (סנהדרין ח, ח) עוסקת בסיפור בריאת האדם ומבקשת להבין "למה נברא [האדם] באחרונה", היינו בסוף מעשי הבריאה. ותשובתה המפתיעה: "כדי שלא תזוח דעתו עליו", שאם יתגאה האדם יזכירו לו כי יתוש קדם לו בבריאת העולם, או "זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ח, א). ועוד בעניין היתוש, ובקשר לרפואות שונות שחלקן מן הסתם עממיות, "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה … ברא יתוש – לנחש …" (בבלי, שבת עז ע"ב), כלומר יתוש כתוש הוא מרפא לנשיכת נחש.
בעיני חז"ל אפוא אין לך דבר בעולם – גם מה שנראה כמזיק ומציק – שאין לו שעה או מקום. וגם אם נעקור את המאמר מהקשרו הדתי, הבא להצדיק את האל והבריאה, יהיה עלינו להודות בחכמה המעשית המשוקעת בו.

כמה נוכל להפליג
רבים הם מופעיו של השורש פל"ג בשפה העברית ומגוונים עד מאוד. בדברי בן עזאי נודעת לו המשמעות של הרחיק, דחה והיטה הצידה. כך, למשל, "כהן גדול שיצא מן העזרה לדבר עם חברו והפליג [=הרחיק ללכת ביום הכיפורים מן המקום המקודש] טעון [=חייב] טבילה" (תוספתא, יומא א, טז) ומכאן גם הפלגת הספינה, המתרחקת מן החוף (משנה עירובין ד, א). אבל מסתבר כי לפל"ג נודעת גם משמעות נוספת: עניין חלוקה ופירוד. מכאן מפלגה, פילוג והתפלגות, פלוגה (חלק מגדוד), ואולי גם פלג מים (שהוא זרם קטן הנפרד ממאגר מים גדול יותר). לדור מגדל בבל, שלפי ספר בראשית (פרק יא) הפיץ אותו אלוהים בין כל חלקי העולם, קוראים חז"ל בשם "דור הפְּלַגּהָ" (משנה, סנהדרין י, ג), ומוכר אדם בשם פֶּלֶג הקרוי כך כי "בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י, כה).

בעקבות כך נודעת לתיבת "פלג" גם המשמעות של "מחצית". מכאן המונח ההלכתי "פְּלַג המנחה" (משנה, ברכות ד, א) שהוא מחצית הזמן שבין שעת המנחה (היא השעה שבה הוקרב קרבן בין הערביים במקדש) לבין שקיעת השמש, מושג המשמש בקביעת זמנה של תפילת המנחה עד היום, וכן "פלג גוף", שהוא כינוי הומוריסטי – המצוי בספרות ההשכלה – לאשת איש, בראותו אותה כ"מחציתו השנייה" של הגבר.

מעניין שבימי הביניים היה מי שכינה את המלצר, המחלק מנות אוכל, בשם "פַּלָּג" (כך ר' אברהם אבן עזרא, המשורר בן ספרד) ואילו מילון אבן שושן – שממנו שאבנו את כל המידע המובא כאן – מציע לכנות את כאב הראש הנורא הקרוי "מיגרנה" בשם "פּולֶג", כתרגום ל־ ,hemikrania המילה היוונית שממנה נגזר (בצרפתית) השם "מיגרנה", שהרי משמעותה של מילה יוונית זו הוא: חצי ראש! והרופא היהודי הקדום, אסף הרופא (על שמו, כידוע, בית חולים באזור צריפין) כינה בשם זה שיתוק חלקי התוקף את האדם. דומה כי "לית מאן דפליג" [=ביטוי ארמי שפירושו: אין מי שחולק על כך] שהפלגנו לכת מדברי בן עזאי!

על בן עזאי
הוא שמעון בן עזאי, חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בתחילת המאה השנייה לספירה. היה כנראה תלמידו של ר' יהושע בן חנניה, ו"תלמיד־חבר" של ר' עקיבא (בבלי, בבא בתרא קנח ע"ב). בן עזאי – שכנראה לא נסמך לרבנות משום שמת בגיל צעיר – נחשב כחסיד וכשקדן, ולאחר מותו נאמר כי "משמת בן עזאי בטלו השקדנים" (משנה, סוטה ט, טו) וכן: "הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידוּת" (בבלי, ברכות נז ע"ב). בן עזאי עצמו מצא רק חכם אחד שהיה שווה לו בחוכמתו, וכך אמר: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השוּם, חוץ מן הקרח הזה [=ר' עקיבא]" (בבלי, בכורות נח ע"א).

ספרות חז"ל מציגה שתי גרסאות באשר לחיי המשפחה של בן עזאי; מסורת אחת גורסת שרצונו להקדיש את כל כולו ללימוד התורה הביא לכך שמעולם לא נשא אישה (בבלי, יבמות סג ע"ב), ואילו מסורת אחרת טוענת שהתארס עם בתו של ר' עקיבא – אשר נהגה כפי שנהגה אמה והתנתה את הנישואין בכך שבן עזאי ילך תחילה ללמוד תורה – ולמרות זאת, מסיבה שאין הכתוב מציין, לא באו השניים בברית הנישואים (בבלי, כתובות סג ע"א).

בן עזאי מת בהיותו צעיר לימים, ובידינו גם שתי מסורות בדבר מותו: האחת מקשרת את מותו לעיסוק בחכמת הנסתר, ולפיה נמנה בין ארבעת החכמים אשר "נכנסו לפרדס" (ראו על בן זומא לעיל ד, א), וסופו היה ש"הציץ ומת", היינו ראה מה שראה ונתחייב מיתה (בבלי, חגיגה יד ע"ב). לעומת מסורת זו קיימת מסורת אחרת שלפיה היה בן עזאי בין עשרת הרוגי מלכות שהוצאו להורג בידי הרומאים (איכה רבה ב, ד).