אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה טז

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה.

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים.

יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ.

יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד.

לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה :: ארבעה סוגי אנשים נוהגים בארבעה אופנים שונים כאשר פונים אליהם בבקשה להשתתף במעשה של צדקה, היינו במתן כסף לאנשים אחרים, במתנה גמורה או אפילו רק כהלוואה, כדי לסייע להם בשעת צרתם (וראו גם לעיל ג, כ על "גבאי צדקה").
מעשה זה, כך מאמינה המשנה, מזכה את עושיו בשכר רב.
הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלאֹ יִתְּנוּ אֲחֵרִים – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים :: אדם כזה מעוניין להיות הנדבן היחיד, כך שהשכר משמים יינתן רק לו ולא לאחרים.
יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לאֹ יִתֵּן – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּו :: הוא הקמצן, שאינו רוצה שרכושו יקטן.
יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים – חָסִיד :: והיא, כמובן, תכונתו של איש המעלה, החסיד (ועליו ראו במשנה יג).
והיפוכו הגמור: לאֹ יִתֵּן וְלאֹ יִתְּנוּ אֲחֵרִים – רָשָׁע :: שלא די לו בקמצנותו, אלא שהוא מבקש שגם אחרים ינהגו כמוהו, מבלי שיש לו הנאה כלשהי מכך, וזו רשעות לשמה. – פרשני המשנה התקשו בהבנתה משום שהביטוי "עינו רעה ב…" מקבל בה שתי משמעויות שונות: האדם הנזכר ראשונה מקנא באחרים ואינו רוצה שרכושם יגדל (אך יודע שהצדקה מעניקה לנותנהּ שכר גדול), ואילו האדם הנזכר שני הוא קמצן שאינו רוצה שרכושו יפחת (ואף איננו מכיר בכוחה של צדקה). נראה שהרצון לנסח את הדברים בלשון דומה הביא לשימוש במטבע לשון זהה אך במשמעויות שונות.

גם הלוואה עשויה להיות מעשה של צדקה
הצורך בהלוואת כספים הוא צורך בסיסי של כל חברה אנושית, וחלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית וכלכלית. ביהדות טבוע העיסוק בנושא ההלוואה בחותמם של שיקולים מוסריים וברגישות חברתית עמוקה.
חכמים ראו בהלוואה של אדם לחברו מעשה של מצווה. בהתייחסו אל הפסוק "אִם כסף תלווה את עמי" (שמות כב, כד) קובע ר' ישמעאל, שאף שהפסוק מנוסח בלשון תנאי ("אִם"), ההלוואה היא חובה גמורה: "כל 'אם' שבתורה רשות", חוץ משלושה – וזה אחד מהם – שהם חובה (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים יט).
ברוח זו קובע ר' שמעון בן לקיש, ש"גדול המלווה יותר מן העושה צדקה" (בבלי, שבת סג ע"א), משום שהנותן צדקה לחברו, גורם לו בצד החסד שהוא גומל עימו גם תחושות של חוסר אונים ובושה, בעוד שמתן הלוואה שומר על כבודו של הנזקק לה ועל דימויו העצמי.
בתורה מצויות הוראות שונות שתכליתן תמיכה בלוֹוים וסיוע להם בעת מצוקתם. מדין תורה, בכל שבע שנים נשמטים (=נמחקים) חובותיהם של הלווים."שמיטת כספים" זו משיבה את היחסים החברתיים־ כלכליים לקדמותם, והיא אוסרת על המלווה לתבוע את חובו מן הלווה לאחר שנת השמיטה (דברים טו, א־ ב).
התורה מודעת לכך שהציווי על מחיקת החובות בכל שבע שנים עשוי לגרום למלווה הפוטנציאלי להימנע מלהלוות את כספו, מחשש שלא יזכה לראותו לעולם, ועל כן היא מזהירה מפני הימנעות מהלוואה בשל כך (שם, פסוקים ט־י).
והנה מתברר כי אזהרות לחוד ומעשים לחוד, והרבה אנשים אכן לא עמדו בדרישת התורה ונמנעו מלהלוות. כדי לפתור את הבעיה החברתית שעוררה מציאות זו ("נעילת דלת בפני לווים" בלשון חז"ל), תיקן הלל הזקן מוסד הלכתי בשם "פרוזבול": שטר המעביר את החוב אל רשותו של בית דין, ובית דין אינו חייב בשמיטת כספים, כך שהמלווה יכול לגבות את חובו גם לאחר שנת השמיטה (משנה, שביעית י, ג־ד).
אחד האיסורים החמורים הכרוכים במעשה ההלוואה הוא איסור לקיחת "תרבית" (בלשוננו: ריבית), הקרויה גם "נשך" (ויקרא כה, לה־לז). המקרא וחז"ל רואים בחומרה את נטילת הריבית, ובעל המזמורים משבח את הנמנע מלעשות זאת: "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם" (טו, ה).
אולם כדרך שהמציאות הקשתה על קיומה המלא של מצוות שמיטת כספים, כך העמידה קשיים בפני איסור לקיחת הריבית. וכשם שחכמים התמודדו עם המציאות המשתנה בעניין שמיטת הכספים, כאמור לעיל, כך נמצאו עם הזמן פתרונות יצירתיים גם כדי להתמודד עם שאלת ההלוואה בריבית.
שאלה זו החמירה ככל שהכלכלה הפכה מורכבת ומסועפת יותר, והשמירה על איסור לקיחת ריבית כהווייתו הפכה בלתי אפשרית, שהרי קשה עד מאוד לנהל כלכלה מודרנית בלעדיה (כגון בעניין משכנתאות). אחד הפתרונות שהוצעו כדי להתמודד עם צרכי הזמן החדש הוא "היתר עיסקה". היתר זה מגדיר מחדש את יחסי הלווה והמלווה.
מעתה אין מדובר בשני צדדים, לווה מכאן ומלווה מכאן, אלא בשני שותפים לעסק. המלווה הופך למשקיע־שותף אשר הרווח מובטח לו מראש ותשלום הריבית מתחלף בחלוקת רווחים קבועה מראש. היתר עיסקה הוא המאפשר כיום לשומרי מצוות לבוא בקשרי כלכלה עם הבנקים, וניתן למצוא אותו תלוי על קירות כל הבנקים בישראל. אמת, רבים ביקרו היתר זה ואת השימוש הנרחב שנעשה בו, אולם הוא מהווה דוגמא מרתקת להתמודדותה של ההלכה עם המציאות המשתנה.

גמ"חים עליך ישראל
הצדקה שבה עוסקת המשנה היא חלק מחובותיו של האדם כלפי החברה שבה הוא מצוי, ובעיקר כלפי החלשים שבה. חובה זו קרויה בלשון כללית בשם "גמילות חסדים" והיא נזכרת במסכת אבות כמה וכמה פעמים, כולל בראשה, כאחד מן הדברים שעליהם עומד העולם (א, ב).
התלמוד הבבלי (סוכה מט ע"ב) קובע כי "גמילות חסדים" מקיפה הרבה יותר מאשר "צדקה". בעוד שצדקה עניינה מתן כסף לנזקקים, הרי שגמילות חסדים עניינה בכל טובה שעושה אדם לחברו – בין עשיר בין עני, בין בממון בין בגופו (כגון שהוא משמח חתן וכלה או מבקר חולים ואף מסייע בקבורת המת).
דפדוף פשוט בספרי הטלפון מעניק משמעות ריאלית וקיומית לחלוטין לרעיון זה, שכן צירוף זה נעשה – ולא רק בעולם הדתי־חרדי – למוסד המכונה בראשי תיבות "גמ"ח" (ואף ברבים: גמ"חים), והוא מוסד שבא לענות על צרכיהם המגוונים של חברי הקהילה – החל בגמ"חים המלווים כספים בלא ריבית, המשך בגמ"חים של קוטלי חרקים, ברגים לתיקון מסגרות של משקפיים, מוצצים, שמלות כלה וחלב אם, וכלה אף בגמ"ח של גרגירי חומוס שיש הנוהגים לאכול בחברותא בליל השבת שלפני ברית המילה.
גרגירי חומוס מבושלים אלו קרויים "ארבֶּעס", ומי שנולד לו בן ביום שישי בוודאי איננו פנוי לעמוד ולבשלם. הגמ"ח המתאים יספק לו אותם כיד המלך, ובלא כל תמורה.
אחד מן הגמ"חים החשובים שבמדינת ישראל הוא "יד שרה". מפעל חסד זה הוקם בשנת 1976 בידי מי שכיהן גם כראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, ומטרתו להשאיל בלא כל תמורה ציוד רפואי מגוון המסייע לחולה להשתקם בביתו: קביים, כסאות גלגלים, בלוני חמצן ועוד כיוצא בזה.
בתחילה נוהל הגמ"ח בביתה של משפחת לופוליאנסקי, שם השאילו לבני שכונתם מכשירי אינהלציה ומחוללי אדים. עם הזמן גדל גמ"ח זה (הקרוי על שם אמו של אורי לופוליאנסקי) והפך לאחד הגדולים בארץ, והוא מונה למעלה ממאה סניפים בכל חלקי המדינה, כולל ביישובי המיעוטים.
בשנת תשנ"ד הוענק לארגון "יד שרה" פרס ישראל כהוקרה על תרומתו הרבה לחברה הישראלית, מודל ראוי לחיקוי של מעשה צדקה וחסד.