אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ב

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

העולם, לפי שמעון הצדיק, מתקיים גם בזכות "העבודה". לדאבונם של כל הפועלים והחקלאים נאמר, כי הכוונה איננה לעבודת כפיים, אלא לעבודת המקדש היא עבודת האל, רוצה לומר – בתקופתו של שמעון הצדיק – להקרבת הקרבנות. "עבודה" כעבודת אלוהים מופיעה כבר בתורה.
כך, בדבריו של הבן "רשע" המצוטט גם בהגדה של פסח כשהוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם" ? (שמות יב, כו). באחת מברכות התפילה המרכזית של היהדות, תפילת שמונה עשרה, מבקשים המתפללים על בניין המקדש, ואומרים בין השאר: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל [=הקרבנות] ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון" .מסתבר שבספרות חז"ל הלך השימוש במושג זה והתרחב, בעיקר אחרי החורבן, וכלל גם את התפילה, הקרויה "עבודה שבלב" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, דברים כג, כה), ומול עבודת האלוהים הציבו את פולחנם של עובדי האלילים, היא "עבודה זרה" או "עבודת אלילים" (להלן ה, יא). לשם תיאור מטלת הפרנסה משמשות במסכת אבות מלים אחרות כגון מלאכה (א, י; ב, יט) או דרך ארץ (ב, ב; ג, ו; ג, כא).

בתחילת המאה העשרים, עם עלייתן של תנועות העובדים השונות ברחבי העולם, אימצו לעצמם פועלים יהודיים ותנועות העבודה סיסמאות של "תורה ועבודה" (ובוודאי לא שכחו את גמילות החסדים…) , תוך שהם משנים את משמעותו הראשונית של הביטוי משילוב של לימוד תורה ועבודת אלוהים, לשילוב של לימוד תורה (או חכמה) ועבודת האדמה. סיסמה זו ליוותה תנועות חלוציות–דתיות שונות כדוגמת הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי, והיא משולבת עד היום בסמלה של תנועת הנוער בני–עקיבא, ואף משמשת כברכה הרשמית של התנועה בחתימת מכתבים: "ברכת חברים לתורה ועבודה".

הכנסת הגדולה וכנסת מדינת ישראל

אסיפה המכוננת של מדינת ישראל התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר) 1949, וכעבור יומיים חוקק הפרלמנט הצעיר את החוק הראשון, "חוק המעבר" ,שבו הוחלט כי מעתה תיקרא האסיפה בשם "הכנסת". שם זה מבוסס על שמה של הכנסת הגדולה אשר על פי המסורת הנהיגה את עם ישראל בימי בית שני. באותם ימים שב עם ישראל מגלותו בבבל, וכעת – בשנת 1949 – נתכונן שלטון יהודי ראשון לאחר כאלפיים שנות גלות. אחת השאלות שהטרידו את הנהגת היישוב, לפני הבחירות הראשונות, היתה שאלת מספר חבריה של הכנסת. בין היתר נידונה האפשרות למנות 71 חברים (כמניין חברי עמוד חמש הסנהדרין) והיו כאלה שרצו להגדיל את מספר החברים עד ל– 180 לבסוף התקבלה הצעתו של יו"ר ועדת החוקה דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, לפיה יהיה מספר החברים בכנסת ישראל כמניין אנשי הכנסת הגדולה – .120מסורת זו מבוססת על הנאמר בתלמוד הבבלי: "מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" (מגילה יז ע"ב), מסורת שממנה למדו כי אותם זקנים הם הם אנשי כנסת הגדולה. לצד מסורת זו, קיימת מסורת אחרת אשר לפיה היו בכנסת הגדולה רק 85 זקנים (ירושלמי, מגילה ע ע"ד). ומי יודע כיצד היתה נראית כנסת ישראל שלנו היום לוּ היו בה רק פ"ה חברים!?

על שמעון הצדיק

שמעון הצדיק הוא ראשון החכמים מלאחר חתימת המקרא הידוע לנו בשמו, והיחיד בין התנאים שזכה לתואר "הצדיק". הוא כיהן ככהן גדול במקדש ירושלים במחצית השנייה של המאה השלישית לפני הספירה (ונפטר סביב שנת 200 לפנה"ס). עם זאת, בידינו מסורות הקושרות את שמו אל אירועים שחלו הרבה לפני ימיו, כגון פגישה שהתקיימה בינו לבין אלכסנדר מוקדון, אשר כבש את האזור בשנת 332 לפנה"ס. על פי המסורת חס אלכסנדר על ירושלים ועל המקדש ולא החריבם, משום שבפגישתו עם שמעון הצדיק נתברר לו, שדמותו של חכם זה עמדה לנגד עיניו בכל אחד מן הקרבות שבהם זכה (בבלי, יומא סט ע"א). גם אם אין יסוד היסטורי לסיפור זה, הוא מלמד על תדמיתו של שמעון הצדיק בעיני האומה ועל המסורות האגדיות המרובות שנרקמו סביבו. כך, למשל, מספרת האגדה על מותו: "אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן: שנה זו אני מת! … כל יום הכיפורים מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים ונכנס עמי [לקודש הקודשים] ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף
שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי…" , ואכן שמעון נפטר שבעה ימים לאחר יום הכיפורים של אותה שנה (בבלי, מנחות קט ע"ב). נראה שגם הסופר הירושלמי בן סירא, שספרו נשתמר בין הספרים החיצוניים, מרבה לשבח את שמעון, בן דורו, והוא מתארו כ"גדול אחיו ותפארת עמו" (פרק נ). – לפי המסורת קבור שמעון הצדיק במערה המצויה בצפון ירושלים, על הדרך העולה משכונת שיח ג'ראח להר הצופים. במשך מאות שנים היווה המקום מוקד עלייה לרגל עבור אנשי היישוב היהודי שבירושלים, וכך גם עושים רבים בימינו שלנו.