אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ד

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם.

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר,

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ : זוג החכמים שדבריהם באים במשנה זו ובמשנה שאחריה הם הזוג הראשון שב"זוגות". השניים קיבלו את עיקרי תורתם מאנטיגנוס איש סוכו, הנזכר במשנה הקודמת.- מאמרו של יוסי בן יועזר מורכב משלושה חלקים. הוא מופנה אל האדם הפשוט מן השורה וקורא לו לפתוח את ביתו בפני חברת החכמים ולנהוג כלפיהם ביחס הראוי להם. לא כל אדם מוכשר להצטרף לחברת הלומדים, אך כל אדם יכול, וחייב, לבוא עמם במגע. אגב הכנסת החכמים אל ביתו של האדם נשכרים החכמים מן האכסניה, אך גם המארח יוצא נשכר – הן בלימוד התורה והן במידות טובות שילמד מאורחיו.

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים :: "בית ועד" הוא המקום שבו מתכנסים החכמים, מתוועדים יחדיו, לשם לימוד תורה או עיסוק בצרכי ציבור.

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם :: למד מהם תורה תוך ענווה כאשר אתה יושב על הקרקע לרגליהם. בתקופת חז"ל נהגו תלמידים לשבת על הקרקע לרגלי רבותיהם, אשר ישבו על כסא או על כרית, וכך אפשר לתאר באופן ציורי את התלמיד כמי שממש יושב על האדמה המעלה אבק בשל רגלי המורה הדורכות עליה. 

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם :: למד מהחכמים תורה בשקיקה ובנפש חפצה כאדם צמא השותה מים.
אפשר לראות במאמרו של יוסי בן יועזר הדרגה: תחילה יש לאפשר את המרחב שבו ייפגש האדם הפשוט עם תלמידי החכמים ("ביתך") לאחר מכן יתקרב אליהם באופן פיסי וישב בצמוד להם. ("מתאבק בעפר רגליהם") ורק בסוף יוכל גם ללמוד מהם ולהפנים את תורתם ("שותה בצמא את דבריהם"). ועוד ניכרת בדברי יוסי בן יועזר המגמה למנוע ככל האפשר את הפער החברתי הטבעי שיכול להיווצר בין חברת החכמים – המתחילה להתהוות בתקופתו – ובין שאר העם. צמצום הפער על ידי מפגש מתמיד בבתיהם של פשוטי העם מבטיח מחד גיסא שהחכמים לא יהיו מנותקים מההוויה היומיומית של החברה היהודית הפשוטה, ויתחשבו בה בהכרעותיהם המשפטיות וההלכתיות, ומאידך גיסא שהחברה היהודית תלמד מן החכמים תורה ומוסר. למדנו אפוא, כי הפער שבין האדם הפשוט לבין העילית האינטלקטואלית יכול להביא לקרע מזיק בין חלקיה השונים של החברה, הזקוקים אלו לאלו, ועל כן כל מסגרת שבה ייפגשו מעצבי התרבות הגבוהה עם השכבות הרחבות ותרבותן תביא רק ברכה.

זוג או פרט

המושג "זוגות" בהקשר לתולדות הבית השני מתייחס אל צמדי חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בשתי המאות הראשונות שלפני הספירה לערך. על פי המסורת החזיק אחד מבני הזוג, זה שנזכר ראשונה, בתפקיד נשיא הסנהדרין והשני היה אב בית הדין (כך נאמר מפורשות במשנה, חגיגה ב, ב: "הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין" ).

מדובר בחמישה "זוגות" והם נמנים ממשנה זו ואילך, עד להלל ושמאי. מהלל והלאה היתה הסמכות הדתית העליונה נתונה בידי אדם אחד, הוא הנשיא (ועליו ראו להלן ב, ז).

יש להודות שידיעותינו על הסנהדרין, הרכבה, סמכויותיה, אופן בחירת חבריה ותפקודה בתקופת הזוגות הן מועטות עד מאוד, אך נראה ברור כי עיקר עיסוקה היה בשאלות דתיות והלכתיות, שכן הנהלת המדינה היתה נתונה באותם ימים בידי מלכי בית חשמונאי ולאחר מכן בידי הורדוס וצאצאיו. התמונה ההיסטורית מתבהרת יותר כשאנו עוברים אל תקופת הנשיאים, כאשר הזוג מתחלף בפרט.

על יוסי בן יועזר

חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש צרידה" אשר מרמז, ככל הנראה, על מקום מושבו. יוסי (שהוא קיצור השם יוסף) בן יועזר היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו (הנזכר במשנה הקודמת) ועל פי המסורת כיהן כנשיא הסנהדרין בצד אב בית הדין של אותם ימים, יוסי בן יוחנן )הנזכר במשנה הבאה).

יוסי בן יועזר (בצוותא עם בן זוגו להנהגה) קבע שארצות העמים, כלומר כל ארץ שמחוץ לארץ ישראל, הן ארצות טמאות, ונראה שעל ידי גזרה זו ניסה למנוע מיהודים להעתיק את מקום מושבם מן הארץ הקדושה, ארץ ישראל, אל הגולה (בבלי, שבת יד ע"ב – טו ע"ב).

בתקופתו של יוסי בן יועזר שלטו היוונים בארץ, ובקרב העם רבו המתבוללים והמתיוונים (דבר שהוביל מאוחר יותר למרד החשמונאים). ייתכן שעל רקע זה מספרת האגדה על כך שבנו של יוסי בן יועזר "לא היה נוהג כשורה", כנראה מתיוון, דבר שגרם ליוסי בן יועזר להקדיש את כל כספו לבית המקדש (בבלי, בבא בתרא קלג ע"ב). במקום אחר מסופר על מותו של יוסי בן יועזר, שהוצא להורג על קידוש השם גם בסיפור זה לוקח חלק בן משפחתו, הפעם מדובר בבן אחותו, יקים איש צרורות (אשר מזוהה עם כהן גדול מתיוון בשם אלקימוס), שהיה אחראי ישיר להוצאתו להורג של דודו. מאוחר יותר התחרט יקים על מעשהו וטרף את נפשו בכפו (בראשית רבה סה, כז). יוסי בן יועזר היה כהן ונזהר מאוד בדיני טומאה וטהרה, ובשל כך כונה "חסיד שבכהונה" (משנה, חגיגה ב), אך כיוון שמצא דרכים להקל בעניינים שונים של טומאה וטהרה כונה גם בשם "יוסי שריא" [= יוסי המקל ] (משנה, עדויות ח, ד). המבקשים לפרש את מאמרו של יוסי על רקע תקופתו, תקופה שבה נאסר לימוד התורה ובתי מדרשות נסגרו בגזירות היוונים, רואים במאמר זה פנייה לאנשים לסייע ללימוד התורה ולפתוח את ביתם בפני לומדי התורה, דווקא בתקופת המצוקה בשל האיסור מצד השלטונות, ועל אף הסכנה הכרוכה בכך.

בזמנם של יוסי בן יועזר ושל בן זוגו להנהגה עדיין לא היה מקובל לקשור את התואר "רבי" לשמו של החכם – אך הדבר אינו משנה את ההערכה העצומה שניתנה לחכמתם של השניים. לאחר מותם נאמר עליהם: "משמתו יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים – בטלו האשכולות.- [ ומה הם האשכולות?] איש שהכל בו."

היכן היא צרידה

היישוב צרדה (או צרידה) מוכר לנו מימי המקרא כעירו של מלך ישראל, ירבעם בן נבט, המכונה "אפרתי מן הצרדה" (מלכים–א יא, כו).
במשנה נזכרת צרדה רק כמקומו של יוסי בן יועזר, אך ייתכן שהיישוב נזכר גם בתלמוד הירושלמי בשמו של החכם "יודא בר צרדייה" (נדרים ז, א). צרדה שכנה באזור השומרון, אך איננו יודעים לזהות בוודאות את מיקומה המדויק. ההשערות שהעלו החוקרים מציעות לזהות את צרדה עם כמה אתרים ארכיאולוגיים המוכרים כיישובים שפעלו בימי בית שני. בין היתר הוצע המקום שבו נמצא היום הכפר סורדה, מצפון לרמאללה, או בסמוך לעמק המכונה על ידי תושביו הערביים בשם "צרידה" והנמצא ליד הכפר דיר ע'סאנהֶ שבמורדות המערביים של הרי השומרון.